יום הזיכרון לחללי מערכות ישראל ופעולות האיבה: חיים עם הֶעְדֵּר, ותקווה לשלום

63יום הזיכרון לחללי מערכות ישראל ופעולות האיבה

יששכר עשת, "לרפא את יצירי כפיך"

http://www.hebpsy.net/isaschar

...סיפור הזיכרון של מה שאיננו,

הוא למעשה מאמץ ליצור המשכיות,

לייצר משמעות בחיי כל אחד מאתנו,

לפני הטראומה, במהלכה ולאחריה...

                               (פרופסור עמיה ליבליך)

אובדן  וְהֶעְדֵּר

אובדן הוא מה שאבד ואיננו.

 הֶעְדֵּר הוא החיים עם מה שאבד.

   המחקרים האחרונים על הורים שכולים של פרופסור שמשון רובין רות מלכינסון ואחרים מצביעים על כך שיש אפשרות להורים השכולים לחזור לרמת תפקוד תקינה. אבל העולם הפנימי נשאר פגוע ופצוע והפצע במשך השנים הולך ומעמיק ונעשה מכאיב יותר ויותר.

   את רוב הידע למדנו מהקשבה להורים שכולים. רק את הגיבוי המחקרי קיבלנו מקריאה.

   יום זיכרון כפי שאמרו הורים שכולים הוא לא יום להורים שכולים, אלא בעיקר לכל השאר. עבורם כל יום הוא יום זיכרון. לכן ביום הזיכרון נבקר בביתם של הורים שכולים להתייחד לרגע עם הבן או הבת שהלכו לעולמם.

   הפסוקים מספר משלי מבטאים את חווית השכול בכל עוצמתה: "יֵשׁ דֶּרֶךְ יָשָׁר לִפְנֵי אִישׁ וְאַחֲרִיתָהּ דַּרְכֵי מָוֶת. גַּם בִּשְׂחוֹק יִכְאַב לֵב וְאַחֲרִיתָהּ שִׂמְחָה תוּגָה."

   שלבי ההתפתחות של האיש הצעיר שניפטר נעצרים ושלבי האובדן נמשכים. חברים חדשים לא יופיעו, תוכניות אישיות להתפתחות אישית לא יתממשו, חתונה לא תיחגג, נכדים לא יינשאו על כפיים. משענת בעת צרתם לא תהיה, סעד לעת זקנתם לא יוגש. דר' רות מלקינסון ודר' ליאורה בר טור מצביעות על אֵבֶל שמתחיל צעיר וחריף ומתכנס לאֵבֶל בוגר ומזדקן.

הסנה בוער באש ואיננו אוכל.

מענף השיחות עם הנפטר מלבלבים רגעים, שעות וימים שבהם ההורה הַשַּׁכּוּל משוחח עם הנפטר בתחינה, בכי, התייעצות, שיתוף, בקשות, התחלקות. שהרי הנפטר יתום הוא.  

מענף ההנצחה פורחות הפעולות שעושה ההורה הַשַּׁכּוּל שמטרתן לאפשר לנפטר לשוחח שיחה מתמשכת עם החיים. למסור את צוואתו הרוחנית. פעולות הנצחה יכולות להיות: הקמת מצבה, הוצאת ספר זיכרון, ארגון יום עיון לזכרו, אמירה כגון, "הוא היה אומר ש..," או "אם הוא היה אז..," ועוד.

מענף הכעס צומח הכוח המניע, שמאפשר את השיחה שמנהל ההורה השכול עם החיים ואתנו.

      אם ייכרת ענף אחד מן הסנה הבוער, תבער האש כפליים.

   אם לא ישוחח המתאבל עם הנפטר, המתאבל נותר בבדידות הכאובה.

   אם לא יעסוק המתאבל בפעולות הנצחה, נותר הנפטר בבדידות איומה ונעלם בנבכי העבר.

   אם לא יכעס המתאבל, אנחנו נותרים סביב האבל בבדידות מְנֻוכָּרָה ממנו ונתקשה לתקן את עולמנו. 

רוח המחקר הפסיכולוגי (CBT) 

אובדן  וְהֶעְדֵּר: ניתן מקום כבוד למה ולמי שאבד. נלמד לשזור אותו בחיינו, לסלוח ולבקש סליחה אם צריך, ולזכור שבזכותם אנחנו ממשיכים. כך נוכל להקנות להם חיים שאחרי החיים. נכתוב מחדש את סיפור הטראומה של האובדן כך שיוכל להשתלב בהווה ובעתיד.

אל מלא רחמים לשלום מאת יששכר עשת

   אל מלא רחמים. המצא לחיים ולנשמות הקדושים, מנוחה נכונה, נבונה, מהלכים חדשים לנואשים. יצררו נשמות ההרוגים באור החגים, בצרורות של אבלים. רק בשלום שיבוא, ינוחו על משכבם ברום, ויפרע מחיר הדמים. כרגע כשלנו מלומר אמן. הרי עוד חללי מלחמות עומדים להיטמן.

   משני עברי גבול השכול, כל בית אם ואב נצרב, ללא עת למחול. כאן ומעבר לגבול, ישרים ותמימים, במותם מזיכרון לא נפרדו, לא נפקדו. נזכירם לטובה, כי קמו נפשות, לעשות בדמם את רצון חותם ייעודם.

אך גם אם יחשיך, מוטב כי את צו חלום השלום נמשיך, כי לא לשווא כאב של אם ואב.

   ינוחמו המתאבלים, ינוחמו המנחמים. השוכן בחשכת הרקיע וזוהרו, ברחמיו ובזעמו יפקוד וישקוד, ואין בלתו, פרט להתחייבותו.

   שעת השלום קרבה. נקמת השלום תהא לעינינו. להיות עמים חופשיים. לא כובשים ונכבשים, בארצם ובארצנו.

   הרחמן הוא יעשה שלום עלינו, על כל ישראל ועל כל יושבי תבל ונאמר אמן.

רוח המחקר הפסיכולוגי (CBT) 

השלום: לא נשכח את השלום אך רגע. לא נפסיק לדבר עליו. ומהו השלום? שלום הוא הפשרה. זהו העשיר השמח בחלקו, בידיעה שרק אלוהים הוא המושלם וכל השאר חלקי. אבל השלום הוא לא שלמות אבל הוא הצטיינות. רק במצב של שלום בין כולם, נוכל במאמץ משותף נוכל לגול את האבן מעל פי הבאר, שם נמצאים המים החיים.

אלוהים, בשעתנו הקשה הנה בקשה נואשה:

תן קדושה, תן הוכחה לעושים במלאכה בממלכה. שנדע את כוחך וְתוּשְׁבַּחְתֵּךְ.

על כן נקווה אליך אלוהים, אל אלוהים נקווה.

כי אתה העושה שלום במרומיו, תעשה סוכת שלום עלינו ועל כל באי עולם.

ונאמר אמן.