יום השואה במשפחה
יום השואה במשפחה הצעה לטכס משפחתי.
יששכר עשת, "לרפא את יצירי כפיך" http://www.hebpsy.net/isaschar
על השולחן שישה נרות כנגד שישה מיליונים של נשמות שכבו.
על השולחן שישה פרחים כנגד שישה מיליוני בשר ודם שקמלו.
על השולחן תמונות ומזכרות משפחתיות מיקירים שנספו בשואה או ממסעות לאתרי שואה באירופה.
על הקיר תמונות שואה וגבורה.
ברקע מתנגנות מנגינות יהודיות ושירי גבורה ושואה.
חפשו את הטכס השכונתי, הקהילתי, העירוני להצטרף אליו אחרי או לפני הטכס המשפחתי.
שרים: שיר הפרטיזנים היהודיים/ מאת הירש גליק עברית: אברהם שלונסקי
אל נא תאמר: "הנה דרכי האחרונה, את אור היום הסתירו שמי העננה". זה יום נכספנו לו עוד יעל ויבוא, ומצעדנו עוד ירעים: אנחנו פה!
מארץ התמר עד ירכתי כפורים, אנחנו פה במכאובות וייסורים. וכאשר טיפת דמינו שם ניגרה, הלא ינוב עוד עוז רוחנו בגבורה.
עמוד השחר על יומנו אור יהל, עם הצורר יחלוף תמולנו כמו צל. אך אם חלילה יאחר לבוא האור, כמו סיסמה יהא השיר מדור לדור.
בכתב הדם והעופרת הוא נכתב, הוא לא שירת ציפור הדרור והמרחב. כי בין קירות נופלים שרוהו כל העם, יחדיו שרוהו ו"נאגאנים" בידם.
על כן אל נא תאמר דרכי האחרונה, את אור היום הסתירו שמיה עננה. זה יום נכספנו לו עוד יעל ויבוא
ומצעדנו עוד ירעים - אנחנו פה!
מקריאים: "שמרגע זה השתרשה בי הזהות..."
זוכרת אני את עצמי ואת שרה אחותי יושבות על משענת הכורסה משני צדדיו של אבא ומאזינות לספור
המשפחתי שלו. זאת הייתה הפעם הראשונה ששמעתי על השואה. אני חושבת שהייתי אז בת שש. מאז ועד למשפט אייכמן נתפסה אצלי השואה כאירוע פרטי של המשפחה, אירוע קשה לעוד יהודים.
במשפט אייכמן נשארתי כמו כולם צמודה לרדיו והאזנתי לעדויות השונות. באחד השידורים מצאתי את עצמי ממררת בבכי. כשניסיתי בגיל מאוחר יותר להסביר לעצמי את הרגשנות שאחזה בי הגעתי למסקנה שמרגע זה השתרשה בי הזהות הלאומית, הזהות היהודית. (נורית לפיד, דברת, 1986)
מקריאים: מחאה והתרסה
זהו סיפורו של גטו שקרב אל סופו ושל שמש שדעתו נטרפת עליו. רגיל היה השמש להתפרץ מדי בוקר לבית הכנסת, לעלות אל הבימה, ולקרוא תחילה בגאווה ואחרי כן בזעם: "באתי להודיעך, ריבונו של עולם, כי אני כאן!"
בא הטבח הראשון, ואחריו רבים נוספים. השמש יצא תמיד בלתי נפגע, ותמיד היה מתפרץ לבית הכנסת, מכה באגרופו על השולחן, וקורא בכל רם: "רואה אתה, ריבונו של עולם, אני עדיין כאן!"
אחרי הטבח האחרון, היה הוא היחידי בבית הכנסת השומם. הוא היה היהודי האחרון שנותר בחיים. עלה אל הבימה בפעם האחרונה, נשא את עיניו אל ארון הקודש, מלמל ברכות וזעק: "רואה אתה עודני כאן!", נשתתק לרגע, ואחרי כן הוסיף בכל חנוק ועצוב: "אבל איפה אתה, איפה אתה?" (אלי ויזל)
מקריאים: לקחי השואה
יזכור החי את מתיו, כי הנה הם מנגד לנו, הנה ניבטות עיניים סביב סביב. ואל דומי, אל דומי לנו עדי יהיו חיינו ראויים לזכרם. דורש אבא קובנר.
ושלונסקי נודר נדר. קונם אם לריק יעבור ליל הזעם, קונם אם לבוקר אחזור לסורי ומאום לא אלמד גם הפעם.
גבירטיק מזהיר אותנו שאם שוב תפרוץ שריפה בעיירה. רק בידינו לבד היא העזרה, חיש נושיט יד אוהבת ונציל מהמוות. בדמנו נכבה שלהבת, חיש נכבה בדם, מרחוק לא נעמוד כי האש עולה. אל נא נחבק ידיים.
פרופ' יהודה באואר, חתן פרס ישראל לחקר השואה, אומר שהסכסוך הישראלי-הפלשתיני עלול להוביל לרצח עם, אם אחד הצדדים יתחזק יותר. לכן מעורבות חיצונית חיונית ונחוצה. רצח העם שנעשה ליהודים יכול לקרות שוב, לא בהכרח באותה הדרך, לא בהכרח נגד היהודים, אבל לכל אחד. חקר עברך הכרחי להתמודדות עם המציאות, מאמין באואר.
פניה ברגשטיין מזכירה לנו את הניגונים ששתלו בנו אמותינו ואבותינו. ניגונים מזמורים שכוחים. גרעינים, גרעינים נשאם לבבי. הבה וניתן להם לעלות ולצמוח.
אנו היהודים זקוקים לבית לאומי ולהגנה. ואנו זקוקים לדעת שהרוע האנושי אין לו גבולות, והוא עלול לתקוף אפילו אותנו. אנחנו זקוקים להבנה עמוקה שיש להילחם בעוול באשר הוא.
צבי גיל ניצול שואה אומר לנו שהשואה שייכת למורשת האוניברסאלית של כל בני תרבות, היא שקבעה את אמות המידע לרוע המוחלט. לקחי השואה חייבים להיות לקוד תרבותי של חינוך לערכים הומניים, לדמוקרטיה, לזכויות אדם, לסובלנות וסבלנות, ונגד גזענות ואידיאולוגיות טוטליטריות. "מה ששנוא עליך אל תעשה לחברך" אנו קוראים עם הלל הזקן. זהו המסר שלנו לאנושות, זאת המורשת לדורות הבאים. (יששכר עשת)
שרים: כשתגדל יעקב גלעד ויהודה פוליקר
חכה שתגדל, אמרו לך לא פעם, איש אחד גבוה ואשה נמוכה. אם לא תאכל לא תגדל אף פעם, ילד טוב משאיר צלחת ריקה.
תגדל, תגדל ותהיה גנרל, תהיה אסטרונאוט ותעוף לחלל. אתה לא רצית להיות אפילו חייל, או סתם להיות כמו כולם כשתגדל, אבל, אותך אף אחד לא שאל.
כשתגדל ותראה איזה ילד, אז תגיד לגוזל לא צריך שתגדל. כשתגדל ויהיה לך ילד, שיבוא וישאל מה יהיה כשאגדל, אז תגיד לו עזוב, אל תשאל.
לך הביתה, עזוב את בית הספר, אמרו שממך כבר לא יצמח שום דבר. אשה גדולה ואיש במשקפיים, ימשיכו לרדוף עד הסוף עד עפר.
תגדל, אל תתערבב בקהל, תשקיף מן הצד תתנדנד בערסל. אתה לא רצית להיות שם בכלל, אז מה, אותך אף אחד לא שאל, אתה נשארת גוזל שנפל.
כשתגדל ותראה איזה ילד, אז תגיד לגוזל לא צריך שתגדל. כשתגדל ויהיה לך ילד, שיבוא וישאל מה יהיה כשאגדל, אז תגיד לו עזוב, אל תשאל.
יזכור
נזכור את חברי המשפחות... שהלכו לעולמם בשואה אחרי שגרו שנים רבות ב...
משפחת...
היא המשפחה של...
האב...
האם...
סבא...
סבתא....
אח...
אחות...
מתוך תהילים
ה' מָה-אָדָם וַתֵּדָעֵהוּ. בֶּן-אֱנוֹשׁ וַתְּחַשְׁבֵהוּ... אָדָם לַהֶבֶל דָּמָה. יָמָין כְּצֵל עוֹבֵר.
בַּבֹּקֶר יָצִיץ וְחָלָף. לָעֶרֶב יְמוֹלֵל וְיָבֵשׁ... כִּי לֹא בְמוֹתוֹ יִקַּח הַכֹּל. לֹא-יֵרֵד אַחֲרָיו כְּבוֹדוֹ.
שְׁמָר-תָּם וּרְאֵה יָשָר. כִּי אַחֲרִית לְאִישׁ שָׁלוֹם...
פּוֹדֶה ה' נֶפֶשׁ עֲבָדָיו. וְלֹא יֶאְשְׁמוּ כָּל-הַחֹסִים בּוֹ.
אָבִינוּ מַלְכֵּנוּ אֵל אֱלֹהֵי הָרוּחוֹת לְכָל-בָּשָׂר. תֵּן מְנוּחָה נְכוֹנָה עַל-כַּנְפֵי הַשְּׁכִינָה. בְּמַעֲלוֹת קְדוֹשִים וּטְהוֹרִים כְּזֹהַר הָרָקִיעַ מַזְהִירִים אֶת-נִשְׁמוֹתֵיהֶם שֶׁל שֵׁשׁ מֵאוֹת רִבְבוֹת אַלְפֵי יִשְׂרָאֵל אֲנָשִׁים וְנָשִׁים יְלָדִים וִילָדוֹת שֶׁנֶּהֶרְגוּ וְשֶׁנִּטְבְּחוּ וְשֶׁנֶּחְנְקוּ וְשֶׁנִּקְבְּרוּ חַיִּים בִּידֵי מִפְלְצוֹת הַצּוֹרְרִים בְּגָלוּת אֵירוֹפָה. כֻּלָּם קְדוֹשִׁים וּטְהוֹרִים. בָּהֶם גְּאוֹנִים וְצַדִּיקִים אַרְזֵי הַלְּבָנוֹן וְאַדִּירֵי הַתּוֹרָה. בְּגַן עֵדֶן תְּהֵא מְנוּחָתָם. לָכֵן בַּעַל הָרַחֲמִים יִצְרֹר בִּצְרוֹר הַחַיִּים אֶת-נִשְׁמוֹתַם ה' הוּא נַחֲלָתָם. וּזְכֹר לָנוּ עֲקֵדָתָם וְתַעֲמֹד לָנוּ וּלְכָל יִשְׂרָאֵל זְכוּתָם. אֶרֶץ אַל-תְּכַסִּי דָמָם וְאַל-יְהִי מָקוֹם לְזַעֲקָתָם. בִּזְכוּתָם נִדְחֵי יִשְׂרָאֵל יָשׁוּבוּ לַאֲחֻזָּתָם וְהַקְּדוֹשִׁים לְזִכָּרוֹן תָּמִיד נֶגֶד עֵינֶיךָ צִדְקָתָם. יָבוֹאוּ שָׁלוֹם יָנוּחוּ עַל-מִשְׁכְּבוֹתָם. וְנֹאמַר אָמֵן:
שרים: הליכה לקסריה/חנה סנש.
אלי אלי, שלא יגמר לעולם. החול והים, רשרוש של המים. ורק השמים, תפילת האדם. החול והים, רשרוש של המים ורק השמים תפילת האדם.
שרים:
רקמה אנושית אחת מילים ולחן: מוטי המר
כשאמות, משהו ממני, משהו ממני
ימות בך, ימות בך.
כשתמות, משהו ממך בי, משהו ממך בי
ימות איתך, ימות איתך.
כי כולנו, כן כולנו
כולנו רקמה אנושית אחת חיה
ואם אחד מאיתנו
הולך מעמנו
משהו מת בנו -
ומשהו, נשאר איתו
אם נדע, איך להרגיע, איך להרגיע
את האיבה, אם רק נדע.
אם נדע, אם נדע להשקיט את זעמנו (אם נדע להשקיט)
על אף עלבוננו, לומר סליחה.
אם נדע להתחיל מהתחלה.
כי כולנו...
קמים ושרים: התקווה.
כָל עוד בלבב פנימה, נפש יהודי הומייה. ולפאֲתי מזרח קדימה, עין לציון צופייה.
עוד לא אבדה תקוותנו, התקווה בת שנות אלפיים. להיות עם חופשי בארצנו, ארץ ציון וירושלים.
(מילות ההמנון הלאומי של מדינת ישראל נכתבו ע"י המשורר נפתלי הרץ אימבר, ונדפסו לראשונה בין השנים 1876 - 1877. (קיימת אי בהירות, לגבי השנה המדויקת). השיר התקבל כהמנון הלאומי של התנועה הציונית בקונגרס הציוני ה-18 בשנת 1933. עם הקמת מדינת ישראל הפכה "התקווה" להמנון המדינה.)
לעיון פרטי ושיחה
בזכות התפילה מבקש אלי ויזל, שניצול מן השואה
בעולם של ימינו, שניטל ממנו צלם אדם, התפילה היא הדבר הנחוץ ביותר, הן למאמינים והן לשאינם מאמינים... אפשר לחיות בלי תקווה ואולי גם בלי אמת, אך לא בלי תפילה, שהיא החיפוש אחר שתיהן. התפילה היא תנועה כלפי אלוקים, להתאחד עמו.
איך יתפלל אדם לאחר מה שקרה? אני זוכר, כל ימי אזכור את השחר שם, שחר אפור, העולה על מאות אלפי יהודים מסתדרים בשורה במחנה ומניחים תפילין בסתר. אני זוכר, כל ימי אזכור, את התפילות בראש השנה בחוץ תחת כיפת השמיים. אני זוכר את המילים המשבחות את אלוקים על טובו ועל רחמיו. על אהבתו את עמו, עם סגולתו. איך יכלו? איך יכולנו לומר את הדברים האלה שם? אינני יודע איך.
"אהבה רבה אהבתנו" - כיצד ימשיך היהודי המודרני לומר זאת? הוא יאמר, מפני שיהודים אחרים אמרו זאת לפניו. יהיו אשר יהיו קשייו, הרגשתו היא, כי אסור לו להיות האחרון בשלשלת. אסור שהיא תיפסק בו. ביסודו של דבר, התפילה היא פועל אמונה במלוא מובן המילה, אמונה באלוקים, כאדון ההיסטוריה.
אטימותו של אדם לתפילה הינה עונש, יותר מאשר חטא !!! להתפלל פירושו לפרוץ את הבדידות, את פחד הבדידות, מה שתורה עושה לשכל, תפילה עושה לנשמה.
יהודי שמתפלל מתקשר בכך לכלל ישראל. משום כך מדגישה היהדות את התפילה בציבור...
צוואתו של יוסל רקובר
אני, יוסל בן יוסל ראקובר מטארנופול, מחסידיו של הרבי מגור, חוטר מגזע קדושים וצדיקים גדולים, כותב את השורות הללו, שעה שגטו ורשה עומד בלהבות, והבית שבו אני נמצא עכשיו הוא מן האחרונים שהאש עדיין לא אחזה בהם. לא יארך הרבה זמן וגם הבית הזה, בו אני נמצא, ייהפך, כמו כל הבתים שלנו בגטו, קבר למגיניו ולדרים בו.
על פי קרני השמש החודרות מבעד לאשנב הקטן של חדרי, בעדו ירינו במשך ימים ולילות אל השונא, מבחין אני כי ערב עתה, דמדומי שקיעה. השמש ודאי אינה יודעת עד כמה לא אצטער ששוב לא אראנה..
עת הבאה שעתי, וכאיוב יכול אני לומר - ואין אני היחיד שיכול לומר זאת: ערום יצאתי מבטן אמי וערום אשוב שמה.. בן ארבעים אנוכי, וכשאני משקיף עתה אל שנותיי שעברו, יכול אני לומר בבטחה, עד כמה שאדם יכול להיות בטוח בעצמו, כי חייתי חיים ישרים. לפנים האירה לי ההצלחה פנים, אך מעולם לא התנשאתי. ביתי היה פתוח לכל, והייתי מאושר כאשר יכולתי לגמול טובה לבריות. עבדתי את אלוקי בהתלהבות, ובקשתי היחידה אליו הייתה לעבדו "בכל לבבך ובכל נפשך ובכל מאודך".
אין אני יכול לומר, לאחר כל מה שעברתי, כי יחסי לאלוקים לא נשתנה. אך יכול אני להגיד,בכל הביטחון אשר בי, כי אמונתי לא נשתנתה כמלא הנימה. לפנים, עת שבעתי טוב, יחסי אליו היה כאל מי שמשפיע בלי הרף את חסדיו עלי, ותמיד נשארתי חייב לו בעד זה, עתה יחסי אליו כאל מי שחייב גם לי משהו...
אני גאה על שיהודי הנני. הייתי בוש להשתייך לאותם העמים שהולידו וטיפחו את אותם הרשעים, האחראים למעשים שנעשו בנו. אני מאמין כי להיות יהודי פירושו להיות לוחם, לשחות תמיד נגד הזרם האנושי העכור והנפשע. היהודי גיבור הוא, מעונה, קדוש. אתם, השונאים אותנו, אומרים כי רעים אנו. לא כן: אנו עדינים וטובים מכם, הייתי רוצה לראות איך הייתם אתם נראים לו הייתם במקומנו.
אני מאושר להשתייך לאומלל מכול אומות העולם, לעם שתורתו מייצגת את הנעלה והיפה ביותר של כל החוקים ומוסרם. אני מאמין בא-ל אלוקי ישראל, אף על פי שעשה הכל כדי שלא אאמין בו. אני מאמין בחוקותיו, אפילו לא אוכל להצדיק את מעשיו... אני מרכין ראשי לפני גדולתו, אך לא אנשק את השבט בו הוא מייסרני.
ברצוני להגיד לך ברורות וגלויות, כי עתה, יותר מאשר בכל תקופה אחרת בדרך ייסורינו האין סופית, יש לנו, המעונים, הנרמסים, הנחנקים, הקבורים חיים והשרופים חיים, לנו המבוישים והמושפלים, הנכחדים במיליוננו, יש לנו זכות לדעת היכן מסתמנים הגבולות של סבלנותך.
ועוד עלי להגיד לך: אל נא תמתח את החבל יותר מדיי. כי הוא יכול, חלילה, להינתק. הניסיון בו נסית אותנו כה קשה הוא, כה קשה ומר, שאתה צריך, אתה חייב למחול לאלה מבני עמך אשר באסונם ובחרונם הפכו לך עורף...למחול לאשר ניאצו את שמך, לאשר הלכו אחרי אלוהים אחרים, לאשר נעשו אדישים כלפיך. כל כך ייסרתם, עד שאיבדו אמונתם כי אביהם אתה, כי אב אחד לכולנו.
ואם אינך אלוקי, אלוהיהם של ימי אתה? אלוקי הרוצחים? אין אני יכול לשבחך על המעשים שאתה סובל. אך אני מברכך ומהללך על עצם קיומך, על גדולתך הנוראה, שהיא כנראה כה אדירה, שכל המתרחש עתה כאין וכאפס הוא בעיניך. אך דווקא משום שהנך כה גדול ואנוכי כה קטן הנני, אבקש ממך, אתרה בך, למען שמך: חדל נא להראות את גדולתך על ידי זה שהנך נותן לייסר את האומללים. אין אני מבקש כי תייסר את האשמים. הם יתייסרו לבסוף על ידי עצמם. כי במותנו מת מצפונו של עולם, כי עולם שלם נרצח עם מותו של ישראל.
העולם יאכל את עצמו ברשעתו שלו, הוא יטבע בדמו שלו. אין המוות יכול לחכות עוד, ועלי לסיים את כתיבתי. מהקומות שמעלי הולכות ונעשות היריות חלשות מרגע לרגע. עכשיו נופלים אחרוני המגינים, ואיתם גוועת ורשה הגדולה, היפה, יראת האלוקים, ורשה היהודית.
השמש נטתה לשקוע, ואני מודה לאלוקים על שלא אראנה עוד.. בעוד שעה לכל היותר, אהיה עם אשתי וילדי, ועם מיליוני בני עמי האחרים שנספו. באותו עולם יותר טוב, בו אין ספקות, ובו אלוקים שולט יחיד הוא.
אני מת בשלווה, אך לא בסיפוק. מוכה, אך לא מיואש. מאמין, אך לא מתחנן. מאוהב באלוקים, אך לא עונה אמן בעיוורון.
הלכתי אחריו גם כי הרחיקני מעמו, קיימתי את מצוותיו גם כי ייסרני. אהבתיו, הייתי ונשארתי מאוהב בו, גם כי דיכאני עד עפר, עינני עד מוות, שמני ללעג ולקלס. ואלה הם גם דבריי האחרונים אליך אלוקי החרון. לא יעזור לך מאומה. הכל עשית כדי שאעזוב אותך, כדי שאכפור בך, אולם מת אני כפי שחייתי, מאמין אמונה חזקה כסלע.
ישתבח לעולמי עד אלוקי המתים, אלוקי הנקמה, אלוקי האמת והמשפט, אשר ישוב ויאיר את פניו לעולם, ויזעזע את אשיותיו בקולו האדיר.
שמע ישראל, ה' אלוהנו, ה' אחד.
בידך אפקיד רוחי.
