זרעי שיקום פרט ומשפחה אחרי מחלה, נזרעים במהלך הטיפול בדאגות הקיומיות. (אוגוסט 2016)

זרעי שיקום פרט ומשפחה אחרי מחלה,

נזרעים במהלך הטיפול בדאגות הקיומיות של החולה והמשפחה.

מאת יששכר עשת "לרפא את יציר כפיך"

המאמר פורסם בעתון פסיכואקטואליה ינואר 2015

http://www.psychology.org.il/staticcontent/psychoaktualia/files/assets/basic-html/page-51.html#

תקציר

זרעי שיקום פרט ומשפחה אחרי מחלה, נזרעים עוד בשלב הטיפול במחלה. המאמר מתאר את הסיוע של המחבר ואישתו לאביו ואמו שחלו במחלת סרטן חשוכת מרפא. הפעולות השפיעו על תהליך השיקום שלו ושל משפחתו אחרי מות הוריו. על פי מקורות יהודיים, ניתן לתאר את מעגל חיי העם היהודי, כמטאפורה למעגל חיי אדם ומערכת. למשל, כאשר אדם חולה, הוא יוצא ל"גלות" מ"חורבן" בריאותו. במהלך ה"גלות", הוא מחפש "נחמה" באמצעות טיפול במחלה ותקווה ל"גאולת" השיקום. מחקרים מראים ש"נחמה" כוללת גם התייחסות לארבע הדאגות הקיומיות על פי האקסיסטנציאליזם: מוות, בדידות, חוסר משמעות וחירות. חולים מאבדים: ביטחון בחיים, מעגלי שייכות, משמעות וחופש. בתיאור הטיפול בהורים, מצביע המאמר על זרעי תהליך השיקום שהם ההתייחסות לדאגות הקיומיות. מתפיסת ילדי המחבר את האירועים, במבט לאחור אחרי חמש עשרה שנים, נגזרו ארבע תובנות קיומיות המסייעות לשיקום: א. נוכחות המוות המאיים,  מאפשרת לגלות ערך בחיים. ב. סעד וחמלה מחזקים שייכות. ג. משמעות החיים יש בעיסוק במה שההווה מציע לנו. ד. חמלה וסעד מגלים לנו שחירות קשורה באחריות.

מבוא

   זרעי תהליך שיקום פרט ומשפחה אחרי מחלה, נזרעים עוד בשלב ההתמודדות עם המחלה.  המאמר מתאר טיפול במחלת הסרטן חשוכת המרפא של אימי ואבי. נראה כיצד המהלכים בהם נקטה משפחתנו בתקופות הללו, השפיעו על תהליך השיקום שלנו אחרי מותם.

   בחלק הראשון של המאמר נכיר את הדרך בה היהדות מתארת את מעגל חיי העם היהודי כמטאפורה לכל מעגל  חיי אדם ומערכת. נגלה שבחיים ישנן תקופות "חורבן" שבהן פרט, משפחה, קהילה ואפילו עם, יוצאים ל"גלות". "חורבן" יכול להיות מחלה, גירושין, פשיטת רגל, הגירה ועוד. במהלך חיי ה"גלות", ישנה "נחמה" שמתבטאת בטיפול בתוצאות ה"חורבן", וישנה תקווה לזכות ב"גאולה". תוך כדי ההתמודדות, נזרעים זרעי השיקום שיבוא במהלך ה"גאולה".

   בחלק השני נכיר את ארבעת הדאגות האקסיסטנציאליות: חיים לנוכח המוות, בדידות, חוסר משמעות, וחשש מאובדן החירות. דאגות אלו בזמן "חורבן", הופכות לאבדנים: אובדן ביטחון בחיים, אובדן מעגלי שייכות, אובדן משמעות ואובדן חירות. הספרות הרפואית מעודדת מטפלים לתת מענה לחולים המבטאים דאגות אקסיסטנציאליות אלו.

   בחלק השלישי יתואר הסיוע לאימי ואבי שחלו במחלת סרטן חשוכת מרפא. בתיאור אצביע על זרעי תהליך השיקום של משפחתנו.

   בחלק הרביעי יובאו תפיסת ילדנו את האירועים, במבט לאחור אחרי חמש עשרה שנה.

   בחלק החמישי יובאו ארבע תובנות אקסיסטנציאליות שנגזרו מתפיסות הילדים ומן החומר המחקרי. תובנות אלו הן חלק מזרעי שיקום מוצלח שנזרעים במהלך הטיפול בחולים קשים, גם אם הם מחלימים וגם אם נפטרים.

חורבן, גלות, נחמה וגאולה

   מחלה היא תקופה של "חורבן". החולה והמשפחה יוצאים ל"גלות" מהחיים הבריאים. ב"גלות", אנו יכולים לזכות ב"נחמה" באמצעות טיפול מסור בחולה ותקווה לזכות ב"גאולה", כלומר לשוב לבריאות. תוך כדי הטיפול, נזרעים זרעי השיקום שיבוא במהלך ה"גאולה". במקומות שונים בתנ"ך אנו קוראים (בעיבוד שלי) על ארבעת שלבי התהליך שתוארו.  

חורבן. בדברים כ"ח אומר משה רבינו: ובאו עליך כל הקללות האלה. ישלח אלוהים בך את המארה ואת המהומה בכל משלח ידך. יכה אותך ה' בשחפת, בקדחת, בדלקת, בשיגעון ובעיוורון ובתימהון לבב. לא תוכל להירפא מכף רגלך ועד קדקודך.

גלות. בדברים כ"ח אומר משה רבינו: יוליך ה' אותך אל מחוזות אשר לא ידעת. בפי כל היית למסכן, ירחמו וינודו לך. והיו חייך תלויים לך מנגד. ופחדת לילה ויומם ולא תאמין בחייך. וּפַחַד לבבך ממראה עיניך אשר תראה. 

 נחמה. בדברים ל' אומר משה רבינו: ושב ה' אלוהיך את שובך וְרִחַמְךָ. לא ישכח לעולם את בריתו איתך. ובישעיהו מ' אומר הנביא: נחמו נחמו עמי יאמר אלוהים. קול קורא במדבר פנו דרך לה'.

 גאולה. בדברים ל' אומר משה רבינו: והביאך ה' אל הארץ המובטחת. והיטיב ה' את לבבך לאהבה. ובישעיהו נ"ד אומר הנביא: אמר אלוהים, ברגע קטן עזבתיך וברחמים גדולים אקבצך. ובחסד עולם רִחַמְתִּיךְ. וביחזקאל י"א אומר הנביא: אמרו אלוהים, ואספתי אתכם מן הארצות ונתתי לכם את אדמת ישראל. ונתתי לכם לב אחר ורוח חדשה.

   מיטיב לתאר זאת רבי יהודה הלוי (הלוי תשל"ג) בספרו "הכוזרי", שממנו נלקח גם שם מאמר זה: "יש לאֱלוֹ‏הַ‏ חכמה נסתרת בהשאירו אותנו בגלות. מעין החכמה הצפונה בגרגר הזרע. גרגיר זה נופל לאדמה ושם הוא משתנה ונעשה לכאורה עפר, מים וטיט... לאחר זמן יתברר כי גרגיר זה הוא אשר ישנה את העפר, המים והטיט, עד שיהיה מטבעו הוא. והוא אשר יעבירם דרגה דרגה... עד אשר יזדכך הגרעין... ואז יהיה לעץ נושא פרי, כַּפְּרִי אשר ממנו בא הזרע ההוא."

ההתייחסות לנושאים אקסיסטנציאליים במהלך הטיפול בחולה, גם כזרעי השיקום.

   ארווין יאלום (יאלום 2011) בספרו החשוב "פסיכותרפיה אקסיסטנציאלית", מציין את ארבעת הדאגות (concerns) הקיומיות המעסיקות אותנו בחיינו: חיים לנוכח המוות, בדידות, חוסר משמעות, ושמירה על החירות.  

   מוות. המפגש עם המוות יגרום לכך ששאלת המוות תמשיך להעסיק את המתמודדים עם החולי גם בשלב השיקום. דרכי התמודדות מועילות בשלב המחלה, יקלו על ההתמודדות עם הנושא בשלב השיקום.

   על הקושי לקבל את המוות אנו קוראים (בעיבוד שלי) במדרשים "בדברים רבה" המתייחסים למותו של משה רבינו: כיוון שבא המלאך לקחת את משה, אמר משה: "לך ברח מלפני, איני נותן נשמתי לך." קרא הקדוש ברוך בעדינות לנשמתו לצאת מתוך גופו, ואמרה לפניו: "אין  גוף טהור בעולם יותר מגופו של משה. אני אוהבת אותו, בבקשה ממך, הַנִּיחֵנִי בגופו של משה ויחיה." באותה שעה נשקו הקדוש ברוך הוא ונטל נשמתו בנשיקת פה.

   בדידות. ניתוק ממערכות יחסים וערעור מערכות יחסים במהלך הטיפול בחולה, ישפיעו על השייכות החברתית בשלב השיקום. הטיפול המסור בחולה מלמד אותנו על הערבות ההדדית שקיימת ולכן איננו לבד. יחסים טובים בין המטפלים, כולל המערכת הרפואית ושמירה על קשר למעגלי השייכות של החולה והמשפחה, יאפשרו בשלב השיקום לחזור מהר יותר למעגלי השייכות.

   רחל המשוררת  (המוציאים לאור תשכ"ו) כותבת בשירה: "בִּבְדִידוּתִי הַגְּדוֹלָה, בְּדִידוּת חַיָה פְּצוּעָה שָׁעוֹת עַל שָׁעוֹת אֶשְׁכַּב אַחֲרִישׁ... מִי אַתָּה?  מַדּוּעַ יָד מוּשֶׁטֶת לֹא פּוֹגֶשֶׁת יַד אָחוֹת? וְעֵינַיִם אַךְ תַּמְתֵּנָּה רֶגַע וְהִנֵה שָׁפְלוּ כְּבָר נְבוֹכוֹת. גַּן נָעוּל.  לֹא שְׁבִיל אֵלָיו, לֹא דֶרֶךְ. גַּן נָעוּל – אָדָם. הַאֵלֵךְ לִי? אוֹ אַכֶּה בַּסֶּלַע עַד זוֹב דָּם?"

   חירות. החולה והמשפחה מוגבלים בבחירות שלהם. רצונות רבים לא ניתן לממש. יש ירידה בערך העצמי ובהרגשת השליטה על החיים. החלטות משותפות של החולה, המשפחה והרופאים, מסייעות לשמור על הרגשת ערך עצמי וחירות אישית. חוויה זו מסייעת גם בשיקום הערך והביטחון העצמי.

   ויקטור פרנקל (פרנקל 1981) מְפַתֵּחַ הלוגותרפיה אומר בספרו: "אנשים עוד עלולים להאמין שחופש הוא כל הסיפור... חופש ללא אחריות, מסוכן. לכן אני ממליץ להקים פסל נוסף גם בחוף המערבי של ארה"ב, פסל האחריות." גם על פי יאלום (יאלום 2011),   לחירות יש שני מרכיבים: אחריות ורצון. האדם הוא האחראי על בחירותיו. חופש הוא חופש הבחירה ולא חופש לעשות "מה שבא לי".

   משמעות. במקרים רבים לא יכולים החולה והמשפחה לממש את משמעות חייהם. הַכְווָנָה מתאימה מסייעת לחולה ולמשפחה לזהות משמעויות חדשות לחייהם. גם עצם התגייסות החמלה לטובת החולה, מהווה פעילות משמעותית למטפלים ולחולה. תהליכים אלו תורמים במהלך השיקום להעמקת התודעה שיש משמעות לקיום גם במצבים קשים. 

   ויקטור פרנקל (פרנקל 2010) שכותב לרופאים אומר: "הלוגותרפיה מחפשת להפוך את הרוחני למודע. השאלה בדבר משמעות החיים היא פשוט ביטוי של הפן האנושי ביותר של האדם. אין לראות את המאבק הרוחני של האדם השרוי במצוקה נפשית כפתולוגי. גם כאשר מתגלים תסמינים פתולוגיים, עדיין הלוגותרפיה יכולה להתמקד בחיזוק העמדה הרוחנית של האדם. התפקיד הראשון של האדם הוא לגלות את תפקידו בעולם. מהי חובתך? מה היום הזה והרגע הזה דורשים ממך?"

   אדם חולה ומשפחתו מאבדים את דרכם האקסיסטנציאלית. המוות מאיים, השייכות למעגלים שונים לא מתממשת במלואה,  חירות החולה והמשפחה מוגבלת על ידי פעילויות הקשורות לריפוי. הפעילויות שנתנו משמעות לחייהם נבלמו. על החולה ומשפחתו למצוא דרכי התמודדות חדשות עם דאגות אלו.

   מחקרים מגלים שסיוע לחולים ולמשפחות להתמודד עם שאלות אקסיסטנציאליות אלו, משפר את איכות חיים. מחקר זה טוען שבנוסף לכך, ההתייחסות לשאלות הללו זורעת את זרעי השיקום היעיל שיתרחש אחרי סיום הטיפול במחלה, ללא קשר אם החולה יחיה או לא. הסיוע שנמצא במחקרים השונים כולל: חיזוק מעגלי תמיכה, מציאת משמעות נוספת בחיים או זיהוי המשמעות שהייתה, שותפות בתהליכי קבלת החלטות כדי להחזיר לחולה את חופש הבחירה, ועידוד להתרגל לעובדת המוות ביחד עם ניהול חיים אפשריים ומגוונים. אלו הם גם זרעי השיקום המועיל.

   et al. 2004) Morita) בדקו את הדאגות הקיומיות של חולי סרטן סופניים יפניים, על מנת לפתח אסטרטגיות סיוע לדאגות הללו. החולים דיווחו על דאגות בארבעת התחומים שתוארו: בדידות: אובדן קשרים, סכסוכים בין אישיים, ומשפחה שלא מוכנה למוות. חירות: אובדן שליטה על החיים, וקושי להיות לנטל על אחרים. מוות: חששות שלא תהיה המשכיות, קושי לקבל את המוות, חוסר תקווה לנוכח המוות. משמעות: הרגשות החמצה לגבי משימות שלא הושלמו בחיים.

   גם Kissane 2012)) מציין שמחלות מסכנות חיים מעוררות סבל קיומי בחולים. לדבריו חשוב שהרופא יכיר את הדאגות הקיומיות כדי לסייע לחולים. גם כאן מתברר שמצוקות החולים שייכות לארבעת הדאגות הקיומיות. מוות: חרדת מוות וצער מאובדנים שונים. חירות: אובדן חופש בחירה ושליטה. משמעות: ירידה בערך עצמי, חיפוש אחרי משמעות חדשה בחיים. בדידות: שינויים במערכות יחסים.

   (Breitbart & Poppito 2014) כתבו חוברת הדרכה לסיוע נפשי לחולים בסכנת חיים. לדבריהם יש להתייחס לרווחה הרוחנית של המטופלים: לתת תקווה, תמיכה רגשית וחברתית ומציאת משמעות חדשה. הם מציעים את הלוגותרפיה של ויקטור פרנקל ככלי טיפולי. לדבריהם, ההתערבויות המוצגות במדריך, יכולות להינתן על ידי בעלי מקצוע שונים: כמרים, אחיות, רופאים, פסיכותרפיסטים,  עובדים סוציאליים ועוד.

   ניידרמייאר  Niedermayer 2006)) סוקרת את הסרט Go Toward the Light" ", המבוסס על סיפור אמיתי. מתוארת משפחה שבנם בן העשר, חולה המופיליה, נדבק באיידס ממנת דם נגועה. המשפחה כולל הסבים והסבתות, מתארגנת לשיפור איכות החיים של בנם ומלווה אותו אל מותו. בסרט בולטים מאד במהלך ההתמודדות, זרעי השיקום המאפשרים למשפחה השכולה להמשיך את דרכם, ביחד עם בנם  שנולד במהלך הטיפול בבנם החולה. "לך אל האור" לוחשים ההורים לבנם ולעצמם, ברגעים לפני מותו. (בסרט ניתן לצפות בקישור שביבליוגרפיה).

מות אבי ואימי. 

   אני בן יחיד למשפחת לוקשינסקי הקטנה. אבי מנדל היה פועל שכיר ואימי פרידה לבית ויזנפלד, עקרת בית. הם חיו בחיפה, עיר הפועלים. חייהם היו צנועים, ללא חובות כספיים ולא היו לנטל על הסביבה. רוב משפחת אימי וקרוביה נספו בשואה, לארץ הגיעו מעטים. סבי וסבתי שלמה ושרה לוקשינסקי מצד אבי, הצליחו לעלות לארץ את כל המשפחה חמישה בנים ובת, לפני שפרצה מלחמת העולם השנייה.

   בגיל שישים וארבע חלה אבי בסרטן קטלני. הוא אושפז בבית החולים האיטלקי שהיה הוספיס לחולים סופניים. אני כבר הייתי נשוי לאשתי אורה. ביחד עם  ארבעת ילדנו גרנו רחוק מחיפה בקיבוץ הגושרים.

   כאשר חלה אבי, "נחרב" עולמם של אימי ואבי והם יצאו "לגלות" מהעולם שהכירו. בהיותי בן יחיד, כל עול ארגון התמיכה באבי ואימי נפל עלי ועל אורה אשתי. אורה לקחה על עצמה להמשיך לנהל את משפחתנו ושחררה אותי למשימה בה עסקתי רוב הזמן. אימי ואני חיינו במתח רב. חילוקי דעות, פחדים, חוסר התחשבות מצידי ומאבקים, היו מנת חלקנו יום יום. אבל היו גם נגיעות בארבעת הדאגות האקסיסטנציאליסטיות. ה"נחמה" הייתה בטיפול המסור. וה"גאולה" האפשרית עוד שרתה על כולנו.

   מוות. כשבידי היה המידע הרפואי על מותו הקרוב של אבי, לא הכנתי את הורי למותו. עבורי לא הייתה "גאולה", אבל עבורם אולי עדיין הייתה. אינני יודע מה הם חשבו על המוות ועל ערך החיים, פרט למשפט אחד שאבי אמר: "חבל שעישנתי כל החיים." ממשפט זה הבנתי שהוא אהב לחיות ולא רצה למות. ברגע האחרון של חייו ישבתי לידו. אחזתי בידו הגרומה. סבל כאביו נעלם, הוא נרגע, נשם את נשימתו האחרונה ונדם. האחיות הנזירות הרחמניות, זיהו את הרגע האחרון וסגרו את הווילון כדי לאפשר לנו רגעי "נחמה" על ידי הַפְרָדָה מהמולת החדר. הייתה זו "גאולה" עבורי ועבורו, אבל לא עבור אימי.

   בדידות. אימי ואני לא עזבנו את אבי אלא לשעתיים ביום. חילקנו ביננו את שעות היממה. באותם שלושת החודשים היינו ביחד בעשיה משמעותית יותר מאשר ברוב חיי כבוגר, בהם נטיתי להתרחק מהורי. פעולות פשוטות של הבאת כיסא נוח יותר לאימי או להביא עוד קציצה שתאכל, הפכו למעשים של קירבה. החסד שאורה עשתה כששחררה אותי לסעוד את הורי, קרב אותנו כזוג מאד.

   משמעות: הסעד שעסקתי בו נתן משמעות לחיי. חשבתי על המעט שאני יכול להעניק להורי כתודה על מה שנתנו לי בחיי, רציתי להיות "ילד טוב". חשבתי גם על השפעת הטיפול בהורי על ילדי. פעולות פשוטות של מילוי תפסים, עמידה בתור, קביעת לוח זמנים, יישור סדין מקומט, היו יקרות מאד.

   חירות: הייתי מגויס, כביכול משועבד למשימה. חוויתי אחריות גדולה שגרמה לי להרגיש "ילד גדול" וחופשי ולא עוד יששכר של אבא ואימא. הרגשתי גאווה גדולה מול ילדי שראו אותי בעשייה זו. הרגשתי חופשי על שבחרתי בדרך זו.

   אבי  נפטר. עזרתי לאימי במשך תקופה מסוימת בהתארגנות המתחייבת של חיי אַלְמְנוּת. אחרי זמן לא ארוך היא הפתיעה ביכולתה לנהל חיים עצמאיים. הייתה לה "גאולה" חלקית. היא המשיכה את חייה לבדה בחיפה, מלווה במשפחה מורחבת קטנה ומעט חברות. אנחנו המשכנו את חיינו בהגושרים. שוב התרחקנו. במפגשים שהיו, לצערי לא השכלנו אורה ואני להסתדר איתה. גם את הקשר הרעוע הזה ראו ילדנו. זרעי השיקום שנזרעו במהלך הטיפול באבי, הועילו מאד לשיתוף הפעולה ביננו כדי לעזור לאימי להשתקם, אבל לא תרמו מאומה לחיזוק הקשר איתה. המשפחה שלנו כן התחזקה.

   אחרי מספר שנים חלתה גם אימי בסרטן קטלני ושוב "חורבן". הפעם הצענו "גלות" בביתנו על אף היחסים המעורערים בין אימי לביננו. היא קיבלה יחס עניני מוקפד ופחות יחס רגשי וכבוד. כל צרכיה מולאו. הליווי הרפואי שהתארגן בקיבוץ היה מעולה ומתחשב. ילדנו קיבלו אותה רגשית ומעשית ופינו לה מקום בהווי המשפחתי. אימי המשיכה להיות עצמאית רוב הזמן ולא נזקקה לסיעוד. כששוב ושוב התלוננה שלא נותנים לה יחס, מפלס המתח היה עולה ודועך. שישה חודשים לא פשוטים של חילוקי דעות, חששות וגם עשיה משמעותית עברנו. בסיומם אימי נפטרה בשנתה, בפנים שלוות ללא קמטים ועל מצעים ורודים. גם כאן נגענו בארבע הדאגות האקסיסטנציאליות. 

   מוות. ילדינו ידעו שאימי נוטה למות. גם אימי ידעה זאת, אם כי לא הרבתה לדבר על המוות. כשנפטרה, הבאנו את הילדים לראות אותה שְׁלֵוָה במיטתה כדי לקבע בהם תמונת מוות יָפֶה.

   בדידות. אימי בטחה בנו אחרי שראתה איך טיפלנו באבא. נראה שהיא ואנחנו חיינו את חלום הַיַּחַד שהתגשם. פעם פעמיים ציינה שעכשיו היא יודעת "איזה בן טוב אני." היא הייתה שותפה להווי החיים שלנו, רוב הזמן הייתה בסלון, גם אם לא השתתפה באופן פעיל בעשייה שלנו באותו הרגע. 

   משמעות. חיינו היו מלאים בעשייה שלנו ביחד עם הטיפול באימי. הנוכחות שלה "העשירה" את חיינו גם במריבות וחוסר התחשבות, אבל גם בחמלה וחסד. יתכן שלא חוותה "גלות" אלא סוג של "גאולה" בה היא זכתה לחיות בקרב דור ההמשך שלה.

   חירות. היינו מוגבלים במידת מה אבל לא הרגשנו משועבדים. גם היא הייתה עצמאית עד כמה שבריאותה אפשרה זאת. הליווי הרפואי והבית הקנו לה ביטחון להרגיש חופשיה.  

השפעת האירועים על ילדנו. כעבור חמש עשרה שנים.

   במבט אל לפני כחמש עשרה שנה, ילדנו התבטאו בהקשר לדאגות הקיומיות שחוו בתקופה זו.

   משמעות. כל ילדינו חוו את התקופה כחשובה: זה מיוחד. זה מעורר הערצה. מעלה שאלות ופותח נושאים שמעסיקים אנשים כל הזמן (הדאגות הקיומיות).

   מוות. היו דעות שונות לגבי מותה של אימי בביתנו: זה זיעזע אותי שמתה, מוות מפחיד אותי. המוות הוא קשה וטבעי, חייבים להתמודד איתו. ראיתי אותה מתה והיא הייתה יפה. זה היה רגע חיובי. נכון להיחשף לאדם מת. נכון להיפרד מסבתא. כעסתי וצעקתי כשהודיעו לי שמתה. לראות אותה מתה היה מוזר. כשמתה היא נראתה שלווה, כאילו ישנה בשקט. הפנים שלה שהיו מלאות קמטים נהיו חלקות. לא זוכרת שזה הבהיל אותי. זה היה נראה טבעי, אבל אני מפחדת מהמוות. מות סבתא היה מאוד טראומטי עבורי. אולי הטיפול המסור שלכם בה סייע לי להבין שיש דבר כזה מוות, שזה טבעי ושזה קורה לכולם. חיצונית ראיתי שאתה קיבלת את מותה די בשלווה, וזה עזר לי להבין שמוות זה חלק מהחיים.

   בדידות. התקופה ליכדה את המשפחה: זאת נקודת מוצא חיובית למשפחה. פיניתי מקום, הייתי איתה. סייענו לה וזה דבר חשוב מאד להשקיע בהורים תלוי גם בקשר ביניהם, באופי ובנסיבות החיים. צריך מוּסָר כדי לעזור להורים. סבתא הייתה בסלון ולא עשתה הרבה. קנתה שוקולד. הִתְאַרְגַּנּוּ בבית וְנָתַנּוּ לה חדר משלה. היא הייתה חלק מהמשפחה. השתדלנו להתנהג איתה מאוד יפה. הייתי רוצה להעניק לכם את אותו הטיפול. הייתי רוצה לאסוף אתכם אלינו, לדאוג לכם, להיות שם בשבילכם, לטפל בכם. יהיה זמן בו צריך יותר לתת ופחות לקבל. כבר עזרתי  בזמן שאימא עברה ניתוח. הרגשתי צורך עז לתת. בנושא מות ההורים למה לדבר? אני עוד לא מוכנה. הטיפול שלכם בה היה טיפול מסור. עצם הכנסתה של סבתא הביתה היה מעשה של מסירות. דאגתם לכל מחסורה (כמעט) וגם לבריאות שלה. הרצון שלי לעזור לכם בעת צרה הוא גדול. אני לא בדיוק יודע לומר איך המוות של סבתא השפיע על הרצון שלי לעזור לכם בעת צרה.

   חירות. שינוי סדרי עדיפויות לא גרם להרגשה שאנו מוגבלים: להשקיע בהורים זה חשוב. יש זמן שצריך לתת ולקבל פחות. פיניתי מקום, הייתי איתה. הִתְאַרְגַּנּוּ בבית וְנָתַנּוּ לה חדר משלה.

ארבע תובנות שיקומיות אקסיסטנציאליות.

   אימי מתה ואיתה משפחת לוקשינסקי הקטנה. מהבית לקחנו כמה מזכרות כגון תמונות, מכונת כביסה וכף נעליים עם תבנית של סוס ים. חזרנו לשגרה שלנו. עשינו מעשים משמעותיים, ילדנו למדו הרבה על חמלה. לא פעם הם אומרים לנו : "אל תדאגו, אם תצטרכו עזרה, נדאג לכם." הבטחה זו כבר עמדה במבחן מספר פעמים.

   מדברי הילדים ובהתבסס על החומר המחקרי, עולות ארבע  תובנות אקסיסטנציאליות שהם זרעי השיקום המוצלח האפשרי:

   מוות: המוות מאיים והחיים מוגבלים. אבל יש אפשרות לנוכח המוות להעריך את משמעותם לנו ולקרובנו. המוות הקרוב מאפשר לנו לדעת כמה קרובים אנחנו באמת זה לזה, כמה איננו בודדים.

   בדידות: ניתן לגלות באמצעות הסעד והחמלה שאיננו בודדים. שיש ערבות הדדית. החולה הוא שנותן לנו את ההזדמנות לגלות זאת.

   משמעות: המחלה מאפשרת לנו לגלות שמשמעות החיים היא להיענות למה שההווה מציע לנו ברגע זה. הפעולות למען אחרים מגלות שיש משמעות לחיים גם ברגעים קשים.

   חירות: נטילת אחריות על הטיפול בחולה מגלה לנו מהי חירות. בחירה בעשייה משמעותית, מאפשרת להרגיש חופשיים גם במגבלות מציאות קשות כמו בזמן מחלה.

אנו זכינו ל"גאולה" שלנו, אבל מעגל חדש של "חורבן, גלות, נחמה וגאולה" ממתין לנו.

זרעי טיפולים ושיקום חדשים כבר נזרעו

ונראה ששפע פרחים כבר פורחים באור אֲבִיבֵי משפחתנו.

ביבליוגרפיה

הלוי, י., (תרגום יהודה אבן שמואל) (תשל"ג), ספר הכוזרי, מאמר רביעי. הוצאת דביר.

המוציאים אור., (תשכ"ו), שירת רחל. הוצאת דבר..

יאלום, א., (2011), פסיכותרפיה אקסיסטנציאלית. הוצאת כנרת.

פרנקל, ו., (1982), הזעקה הלא נשמעת למשמעות: הפסיכותרפיה וההומניזם. הוצאת דביר.

פרנקל, ו., (2010) הרופא והנפש. הוצאת כנרת.

Breitbart, W. S.  Poppito, S., (2014), Individual Meaning-Centered Psychotherapy for Patients with Advanced Cancer: A Treatment Manual. Oxford University Press.

Kissane, D. W. (2012), The Relief of Existential Suffering. Arch Intern Med, 172(19): 1501-1505

Morita, T. Kawa, M. Honke, Y. Kohara, H. Maeyama, E. kizawa, Y. Akechi, T. Uchitomi, y. (2004), Existential concerns of terminally ill cancer patients receiving specialized palliative care in Japan. Supportive Care in Cancer, 12(2): 137-140.

Niedermayer, A., (2006), The saddest movie of my life: Go Toward the Light.

http://www.imdb.com/tit...5225/reviews.  The movie is at: http://www.youtube.com/watch?v=Z6QK57YM5CI