טיפול בתסכול וקושי לדחות סיפוקים. (מאי 2017)

התמודדות עם תסכול ודחיית סיפוק רצון.

מאת יששכר עשת

   ילדים לא מעטים מתקשים להסתדר עם רגש תסכול הנגרם כתוצאה מהצורך לדחות סיפוק, כי לא ניתן לממש מיד את הרצון. תסכול יכול להיגרם בדרך כלל כתוצאה מחמישה מצבים אפשריים: 1. לא מקבל מידית את מה שרוצה. 2. לא קורה כפי שחשב שיקרה. 3. יש למלא חובה שלא רוצה או שהחובה קשה לביצוע. 4. חייב להפסיק פעולה מהנה למען חובה. 5. עלול להיכשל או שנכשל.

   עם הגיל אמורה להשתפר היכולת לדחות סיפוקים. אבל בעולם שלנו שבו דברים נרכשים ונעשים מהר ומידית, יש כוחות הפועלים על ילדנו לקבל סיפוק מידי. זהו עולם שבו הדואר האלקטרוני מגיע מיד, פרקי הסדרת נמצאים ברשת ואין צורך לחכות לפרק הבא בשבוע הבא. את החדשות אנו מקבלים מידית. אוכל שאנו רוצים מוכן כמעט מידית. חמש שנות עבודה במקום אחד נחשבים ל"הרבה זמן". בעולם זה האימון בדחיית סיפוקים ימשך זמן רב.

דרכי חינוך

א. נזהה עבורו את אחד מחמשת המצבים מעוררי התסכול: 1. לא מקבל מידית את מה שרוצה. 2. לא קורה כפי שחשב שיקרה. 3. יש למלא חובה שלא רוצה או שהחובה קשה לביצוע. 4. חייב להפסיק פעולה מהנה למען חובה. 5. עלול להיכשל או שנכשל. נסייע לו באמצעות המהלכים הבאים: 1. ניתן הזדמנות לתסכול מיטיב ומחזק: נביא את המצב במנות קטנות. 2. נציע, נלמד ונאמן את ילדנו להפעיל "ערכת הרגעה" להרגעה והרפיה ברגע התסכול. 3. נסייע לילדנו לזהות את היכולת והכוח שלו לבחור בדרך אחרת, או למצוא פתרון אחר לבעיה שנוצרה. 4. נציע לילד פסק זמן והתרחקות כדי לא להגיב מיד ולהירגע. אחר כך לחשוב לבד או אתנו איך להתמודד עם המצב. 5. נעודד ונחזק התנהגות של וויתור קטן על סיפוק מידי אפילו לזמן קצר.

ב.רצון: כאשר ילדנו מביע רצון כלשהו, לא אחת מדובר שהרצון הוא בעצם אמצעי על מנת לממש רצון. אם הרצון שהוא מביע הוא רק אמצעי למימוש רצון, יתכן שהוא לא יהיה מסופק, כי האמצעי לא בהכרח ענה על הרצון העמוק יותר.   באופן יותר שיטתי נשאל את ילדנו: 1. מה אתה רוצה? 2. ואם תשיג את מה שאתה רוצה מה יצא לך מזה? 3. אחרי שלוש עד ארבע פעמים של שאלות אמפטיות ומתעניינות בדרך כלל נעזר לילדנו לזהות רצון עמוק. 4. עכשיו נותר רק לברר באילו דרכים נוספות ניתן לממש רצון זה? ילדנו יבחר באחת הדרכים 5. בהמשך נקיים אתו שיח בשאלה האם הבחירה סיפקה את הרצון?

ג. אלו הם שלבי אימון המערכת העצבית לשאת תסכול ולדחות מימוש משאלת לב: 1. נבחר מצב אחד שמתסכל את ילדנו באופן מתון. זה יהיה מצב של "תסכול מיטיב" -תסכול שיש לו סיכוי להתמודד אתו ולחוות חווית כוח של יכולת התמודדות עם תסכול. 2. נאמן את ילדינו להפעיל "ערכת הרגעה" (3.ח') 3. אחרי רגיעה מסוימת נסייע לילדינו לזהות אפשרויות אחרות לסיפוק משאלת הלב במקום האפשרות שלא תמומש. 4. נחזק את בחירת הַבִּמְקוֹם במילות עידוד. 5. בשלב מאוחר יותר יש מקום לבחון עם ילדנו אפשרות להכנת תכנית בשלבים למימוש משאלת הלב. 

ד. ילדנו מבקש: במצבים שבהם ילדנו מבקש בקשות ישנן 6 אפשרויות תגובה שלנו: תקבל במועד אחר, תקבל חלק, תקבל במקום, תקבל יותר, כן תקבל, לא תקבל.

תקבל במועד מאוחר יותרמחייב אותנו לעמוד בהבטחה על ידי שנקבע מועד ברור מתי  יקבל. ילדנו ילמד אט אט את חווית הציפיה הנעימה שלפעמים נעימה יותר מאשר לקבל מיד. תשובות כמו "אחר כך", "נראה", "אולי" מניסיון הילדים ומניסיוננו הם בעצם לומר לא!

תקבל חלקמלמד את ילדנו את ההסתפקות במועט. מעט יותר טוב מכלום.

תקבל במקוםמאפשר לילדנו לגלות שיש אפשרויות נוספות וכך אנו מסייעים לו בהגמשת המחשבות. אם אני יודע שיש אפשרויות נוספות קל לי יותר לשאת את אכזבת "את זה לא."

תקבל יותראומר לילדנו באופן בברור משהו על נדיבות, על חסד, על הפתעות נעימות המחכות לנו בדרכנו.

לא תקבלנאמר בצער, לא בתרועת ניצחון שהצלחנו להכניע אותו. כי בעצם רצינו לתת אבל לא מתאפשר, רפואית, כספית, אין זמן ועוד.

כן תקבלנאמר בשמחה ולא בקמצנות כאילו שהפסדנו שנוצחנו. הרי ילדנו כרגע עומד להנות, לממש רצון. לא נוצחנו, לא הפסדנו. אהבתנו את ילדנו באה כאן לידי ביטוי חזק.

ה. התמכרויות נוצרת אחרי שזמן מה פעלתי בדרך אחת כדי לספק רצון עמוק. אחרי שנוצרת התמכרות, ההתנהגות הזו היא היחידה שאני מפעיל על מנת לספק את הרצון העמוק. כשאני כבר עמוק בהתמכרות, נוצרת תלות בהתנהגות הזו, נוצר צורך חזק לספק את ההתמכרות כבר ללא קשר לרצון העמוק הראשוני. התמכרויות הן למשל: מסכים, משחקי מחשב, מתוקים, מלוחים, חברים, מתנות, תלות במבוגר. אני מספק את ההתמכרות אבל הרצון העמוק נשאר בלתי מסופק. כמו בעישון למשל שבו ההנאה היא מסיפוק שנוצר מסיפוק הרגל העישון. שלבי הגמילה מהתמכרות הם: 1. להגיע להבנה עם ילדנו שמבחינה בריאותית לא נוכל לאפשר את המשך ההתמכרות: "כך דרש מאתנו הרופא." 2. הכנת התנהגויות "במקום" שיספקו את הרצון העמוק. 3. בניית תכנית הדרגתית של צמצום ההתנהגות הממכרת והחלפתה  ב"במקומים". 4. מדובר בתהליך הדרגתי שאמור להימשך מספר חודשים התהליך גם יכלול בתוכו נסיגות ונפילות. זה טיבו של שינוי. הייתה תקופה שענבר הפך למכור לסרטוני "טום וג'רי". התמכרות קלה אבל די מעצבנת. כולם כבר הכירו את כל הפרקים בעל פה. כשכבר היה להורים זמן הם נאלצו שוב ושוב לצפות בסרטונים ולצחוק במקומות הנכונים. תכנית הגמילה עבדה יפה ונותרו רק הטריקים והפטנטים של ג'רי העכבר נגד טום, שענבר היה משתמש בהם מדי פעם נגד אחותו בת השתיים עשרה.   

ו. דרישות. ישנן שני סוגי דרישות. דרישה ללא הסבר ודרישה עם הסבר אחרי מעשה. אין דרישה והסבר לפני מעשה, כי ילדנו מבין זאת כמשא ומתן והרי אנו דורשים. הדרישות מילדנו יהיו מבוססות על העקרונות הבאים: 1. כבוד לזמן ולפעילות של ילדנו. 1. שימוש בהתרעה שאנו עומדים לדרוש מהם דבר מה. בהמשך יהיו גם דרישות ללא התרעה אבל רק כשאנחנו רואים שאינו עסוק בפעילות משמעותית. 2. עלייה הדרגתית בדרגת הקושי של דרישתנו וההפתעה שבדרישה. 3. עליה הדרגתית בדרגת הוויתור על רצונו כדי למלא את דרישתנו למשל במהלך משחק. 4. בזמן משחק עם ילדנו, ניצור מצבי תסכול וצורך לדחות סיפוק. 4. נדרוש מילדנו לא להפריע לנו בזמן פעילות שלנו, כמו למשל בזמן שיחת טלפון. 5. בסדר ביום והשבוע נשבץ חובות ברורים ואפילו רגעים בהם מילוי חובה תהיה קודמת להנאה, למשל לסדר את המשחק ששוחק לפני שעוברים למשחק הבא.6. נקבע מדי פעם תאריכים רחוקים יותר לקניה שהבטחנו לילדנו. 7. נהיה מודל לסבלנות בזמן עמידה בתורים ובפקקי תנועה. 8. נעודד את ילדנו להפגין מעבר לחובות גם טוב לב, נדיבות, גמילות חסד, עזרה הדדית. 9. נדריך את ילדנו לתכנן תכניות איך לממש משאלת לב. 10. נדריך את ילדנו לנהל תקציב אישי כולל או תקציב בתחומים שונים, לתכנן הוצאות ולחסוך. 11. נעודד את ילדנו להתמיד בחוג שבחר. התמדה בחוג מחייבת התגברות על תסכול, כשלנות, חוסר הנאה זמני קשיים חברתיים שונים ועוד.

ז. נטפח מחשבות ואמונות המסייעות להתמודדות עם תסכול וצורך לדחות סיפוקים: 1. זה בלתי נסבל (אני מסוגל לסבול את זה) 2. אני לא אעמוד בזה (אני חזק מספיק כדי לעמוד בזה) 3. יהיה לי רע אם לא אקבל את זה. (יש עוד דרכים להרגיש טוב) 4. אני זקוק לתשובה מידית (לא יזיק אם אקבל תשובה מאוחר יותר) 5. אני רוצה להימנע מהלא נעים (כדאי להתרגל לחיות במצבים לא נעימים) 6. יש לי זכות לכעוס (אבל זה לא חייב להיות על האחר) 7. שיזהרו ממני (אם יזהרו ממני לא ירצו להתיידד איתי) 8. כישלון הוא גם דרך ללמוד ולהתפתח.

התמודדות עם כעסים ודחף לתוקפנות.

   כעס הוא תגובה רגשית חשובה להישרדות שאנחנו נולדים אתה. כעס עולה בנו כאשר משהו במציאות מונע מאתנו לממש רצון. רצונות יש לנו בשפע, חלקם קשורים להנאות, חלקם לשליטה, חלקם לכבוד, חלקם לרצון לצדק. כעס מעורר אותנו להתפרצות זעם ולפעולה תוקפנית במטרה להסיר את המכשול ולממש את הרצון שניבלם. אחרי שהפעולה התוקפנית מסתיימת ומימשנו את הרצון הזעם נעלם והכעס הולך ודועך. כעס גם דועך ולא מגיע להתפרצות זעם, אם הערכנו שלא נוכל לממש את הרצון. אולי נצטער או נרגיש החמצה אבל לא כעס.

   מה שמשאיר את הכעס בתוכנו הן מחשבות על המצב ועל אפשרויות לממש את הרצון. הכעס מצטבר ויוצר מתח שפוגע בגוף ובנפש. מה שעוד משאיר את הכעס בתוכנו היא האמונה שניתן להשיג דברים בכוח: "מה שלא הולך בכוח ילך ביותר כוח," "אם לא צועקים לא משיגים כלום," צריך להפוך שולחן כדי להשיג משהו." 

   אין סיבה לא לממש רצונות ולעמוד על זכויות. תפקיד הכעס הוא להביא אותנו לפעול לממש את רצונותינו ולעמוד על זכויותינו. פעולה תקיפה שאין בה זעם ולכן אינה תוקפנית, מטרתה להביא למימוש רצון ושמירה על זכויות תוך כדי התחשבות ברצונות ובזכויות האחרים והחי, הצומח ודומם. מכאן שנוכל לממש רק חלק מרצונותינו ולעמוד על חלק מזכויותינו.

   הכעס מנהל אותנו ומוביל בהכרח להתפרצויות זעם לתוקפנות ואף לאלימות. לכן יש חשיבות רבה לרכוש דרכים לנהל את הכעס ולא שהוא ינהל אותנו. אם אנחנו לא רוצים ילדים אלימים, עלינו להתחיל מאמונה שפתרון בעיה באמצעות הפעלת כוח או במילים אחרות בתוקפנות, אינה דרך מקובלת ברוב רובם של המקרים, פרט למקרים של סכנת חיים או פגיעה קשה מידית. פתרונות אלימים גם אינם יעילים אלא לטווח קצר בלבד. המחיר עבור ההישג שילדנו ישיג כבד. לילדנו יהיו יותר ויותר אויבים שיבקשו לנקום ולפגוע בו. גם אם רק יפחדו מילדנו, החברויות שלו לא תהיינה נעימות רוב הזמן ואלו שיהיו אתו רק יחכו לראות סימנים של חולשה ולהזדמנות לנקום ולפגוע בו.

   מטרת היכולת לנהל את כעסי היא לא להגיע להתפרצות הזעם ולתת שהות לחשוב על דרך מתחשבת לממש את רצונותיי. זו תהיה דרך של דרכי שלום, של משא ומתן ופשרות על פי הדרך שהובאה בכישורים המכוונים למחשבות (2.יב).

   חשובה האבחנה בין התפרצות זעם תוקפנית עם ובלי אשמה. לא כל התפרצות זעם תוקפנית היא בכוונה תחילה, ללא הרגשת אשמה ומצדיקה תגובה משמעתית. ההיפך הוא הנכון, רוב ההתפרצויות הללו הן תוצאה של חוסר יכולת לנהל את הכעס.  רוב הילדים המתפרצים מרגישים אשמים בסיום האירוע. במילים אחרות, הם מסוגלים להבחין בין טוב לרע, אך איבדו שליטה על הכעס והתפרצות הזעם הופיעה. לכן הילדים גם חווים אשמה אֲמִתִּית ואי נעימות גדולה ולא רק פחד מעונש. רוב הילדים גם יבקשו סליחה ומחילה ואף יבקשו לפצות בדרך כל שהיא את הנפגע. אבל עלינו להכשיר אותם לנהל את הכעסים כדי להימנע מלהגיע להתפרצות הזעם שתוביל להפעלת כוח.

ניהול כעסים

   פעם חשבו שהדרך לשחרר כעס היא דרך תוקפנות כמו לצעוק או להכות בשק אגרוף. היום אנו יודעים שתגובה רגשית של כעס היא טבעית ואינה שלילית. מה שמסבך אותנו זו התפרצות הזעם שבאה בעקבות הכעס כאשר איננו מצליחים לנהל את הכעס. לכן אחרי שחווים רגשות של כעס עלינו להרגיע את המערכת העצבית או על ידי מעבר לעניין אחר או על ידי טכניקות הרפיה והרגעה. אבל פעולות אלו אפשריות רק אם יש בנו אמונה שאיננו בוחרים בדרך האלימה כדי להשיג דברים ולכן אם לא הצלחנו לממש רצון ליהנות, לשלוט, לחוות כבוד או להיות צודק, אנו אמורים להרפות מן המצב ובהמשך לבחון אפשרויות אחרות לממש באופן מתחשב רצונות אלו.

   שחרור כעס בדרך בלתי מבוקרת של התרצות זעם יוצר הרגל בלתי נשלט, הכעס אינו דועך אלא יוצר מתח קבוע בגוף והוא ממשיך לנהל אותנו. מי שמבטא כעסים בהתפרצויות מתמשכות של זעם ותוקפנות, מפסיק את האירוע רק אחרי שהוא מתעייף ולא עד שהוא נרגע. לכן היום ברור לנו יותר ששחרור לא מבוקר של כעסים מחליש את היכולת שלנו לנהל את הכעסים.

   דרך לגיטימית ראשונית לנהל את הכעס הוא לשחרר אמירות כגון "אני כועס עכשיו," "אתה מעצבן אותי," זה לא נעים לי.". אחרי האמירות הללו, ילדנו אמור להתרחק מהמקום לפני שיאבד שליטה על הכעס. בהמשך אחרי שיירגע הוא יחשוב על תגובה מתאימה.

דרכי חינוך

א. השיח הראשוני למידה ולמידה עצמית: השיח הראשוני אמור להתנהל כאשר כבר ברור שלילדנו יש התפרצויות זעם החורגות מהנורמה. השיח על מצב מסוים לא רצוי, מתנהל כרגיל ללא קשר לאירוע התפרצות זעם. אנו מעוניינים להקשיב למחשבות שיש לילדנו על אירועי התפרצויות הזעם. אנו נבהיר שמטרת השיח היא להבין אותו ולפי הצורך גם לעזור לו. השאלות הבאות מנחות את השיח להבנת התופעה. לחלק מהשאלות לילדנו לא תהיה תשובה ואנו נשלח אותו לצפות בעצמו ברגע ההתפרצות ואחריה כדי לגלות את התשובה לשאלה ששאלנו. אחרי כל שאלה ותשובה אנו אמורים להגיב בהבנה, באמפטיה, בהתחשבות כדי שהשיחה לא תהפוך "לחקירה".

1. מה אתה חושב על התפרצויות הזעם שלך?

2. מה אתה חושב על עצמך כאחד שיש לו התפרצויות זעם?

3. איזה בעיות וקשיים יפעילו אצלך התפרצות זעם?

4. האם אתה מצליח לפתור את הבעיות והקשיים באמצעותם?

5. מה המחיר שאתה משלם עבור הפתרון בדרך זו?

6. מה אתה מרגיש וחושב אחרי שאתה נרגע מההתפרצות.

7. איזה דרכים אחרות אתה יודע לפתור את הבעית והקשיים שעלו?

8. מה אתה חושב על להשיג דברים בכוח?

ב. מידע על תפקיד הכעס: אחרי שלמדנו את מחשבות ילדנו, אנו מוסיפים ומתקנים מידע על רגשות בכלל ועל תפקיד הכעס בפרט. אנחנו גם נציע לילדנו את האמונה "איזהו הגיבור? הכובש את יצרו." כדרך להיות מכובד בעיני עצמי ובעיני אחרים.

ג. לא לאלימות כן לשלום: 1. אנו מעבירים לילדנו מסר ברור שאין מקום לממש רצונות בכוח אבל יש מקום לנסות לממש רצונות בדרך מתחשבת. לכן חייבים ללמוד לנהל את הכעסים. 2. אנו נקבע עם ילדנו תכנית אימונים הדרגתית, כך שהוא יעריך שיהיה מסוגל גם לוותר על ההתפרצויות וגם לממש חלק מהרצונות בדרכים מתחשבות.

ד. תהליך לימוד ניהול כעסים בשלבים: ילדים לומדים ניהול כעסים זאת בסיוע הורים בהדרכת מטפל. מתבגרים לומדים זאת בסיוע הורים ומטפל. מבוגרים לומדים זאת בסיוע מטפל ותמיכת בן או בת הזוג.

   1. נלמד את ילדנו לזהות סימנים ראשונים של כעס בלתי נשלט מתקרב. סימנים אלו הם בדרך כלל גופניים. מתח גופני, אגרוף נקמץ, לחץ בחזה, נשימה משתנה, לחץ בראש, טון דיבור פסקני ומתוח ועוד.

   2. זיהוי הסימנים הראשוניים מחייב התרחקות לפסק זמן. בפסק הזמן מודדים את הכעס באמצעות מד כעס. פסק הזמן הוא פעולה הכרחית והיא המפתח לאפשרות להמשיך את התהליך. יש חשיבות רבה להעביר את המסר שאין שום צורך ברוב רובם של המקרים לפתור בעיות מיד.  להיפך השהיית פתרון הבעיה, נותנת הזדמנות למצוא פתרון יעיל יותר.

   3. ילדנו לומד להפעיל ערכת ההרגעה ושימוש בהסחת הדעת.

   4. אחרי הרגיעה, נעזור לילדנו לזהות את הרצון שלא התממש ואת הגורם שמנע ממנו ממוש רצון. נשאל שתי שאלות: 1. איזה רצון היה לך? ליהנות, לשלוט במצב, שיכבדו אותך, שיהיה צדק. 2. מה גרם לחוסר היכולת לממש את הרצון?

   5. בשלב הזה על ילדנו להחליט אם עדיין יש מקום לבחון דרכים למימוש הרצון, או שהוא מרפה מהעניין. לא אחת אנחנו נעודד אוו לא להרפות מהעניין.

   6. אם עדיין יש בו רצון להשיג את שלו נכין אתו תכנית פעולה של דרכי שלום שתכלול משא ומתן ופשרה. ילדנו ייקח בחשבון את האפשרויות השונות: יזכה בכול, בכלום, יזכה בחלק, יזכה אבל במועד אחר, יזכה במשהו במקום  ואולי אף יזכה ביותר ממה שהעריך שיקבל.

ה. ניצול הזדמנויות ללמוד ניהול כעסים:כשנזהה כעס "קטן" נוכל להתחיל: 1. "הנה עכשיו את כועס קצת." 2. "אני מבין שקשה לך, זה מרגיז." 3. "הנה הזדמנות לתרגל את מה שלמדנו."  4. אם תהיה זקוק לעזרה אני אעזור לך." 5. תתחיל מפסק הזמן ומהרגעה.

ו. סיוע מחוץ לבית, בית ספר, חוג, חברים: תפקידנו הוא לבחון את המסגרות בהם נמצא ילדנו ולדאוג שיהיו בהן האמצעים הבאים: פעילות מובנה ומאורגנת. מקום בטוח לפסק זמן. מבוגר שיכיר את התהליך ויוכל לסייע לילדנו להפעיל את התהליך. אפשרות למנוחה ולהרגעה.

ז. זכויות וערך האחר: נלמד את ילדנו להכיר בזכויותיו ביחד עם זכויות האחר, האמת של האחר, הערך האחר, הערך שלו כאדם ולא רק כחפץ לשימוש וניצול: "לך ולו צריך להיות טוב כשתשחקו ביחד." ולכן: 1. "תן לו מעט משלך ושים לב לשמחה שלו ולשמחה שלך כשהוא שמח." 2. "עזור לו אם הוא צריך עזרה ויש סיכוי שהוא גם יעזור לך." 3. "גם  לאמת שלו יש מקום ואפשר לקחת ממנה משהו לעצמנו." 4. "נסה לשתף אתו פעולה במשימות משותפות. כך תרגיש שקל לך יותר."

ח. אשמה, בושה, עלבון, חרטה, החמצה: רגשות אשמה, בושה, עלבון, חרטה והחמצה הם רגשות חשובים המסייעים לנו להתפתח ולצמוח בדרך לאהבת האחר. רגש אשמה מעורר אותנו להרהר ולהחליט אם אכן פגענו באחר. לפעמים הברור יראה לילדנו שאמנם האחר נפגע אבל הוא אינו אשם. במצב הזה נעודד את ילדנו לנחם את האחר ולעזור לו. אם ילדנו פגע באחר אנו נסייע לו ליצור תהליך של תיקון עצמי ותיקון היחסים. תיקון יחסים כולל בקשת סליחה ומחילה מהנפגע, כפרה שהיא הפיצוי לנפגע והבטחה לתיקון עצמי. תיקון עצמי מתחיל בשאלה מה יכולתי לעשות אחרת? בהמשך, המחשבות החדשות יאפשרו לילדנו במצבים מסוימים להפעיל התנהגויות אחרות. אנו נעזור לו להפעיל מחשבות והתנהגויות אחרות. תיקון עצמי גם כולל הנחיה לילדנו לסלוח לעצמו על הפגיעה שפגע כדי שיוכל להפעיל את תהליכי תיקון היחסים.

   במצבים בהם ילדנו נפגע על ידי האחר, נעודד אותו להפעיל מחשבות ולפתוח את עולמו הרגשי לאפשרות של לסלוח: 1. נטפח את ערך הסליחה באמצעות חיבור בין יכולת לסלוח לאחר לבין כבוד עצמי ועוצמה אישית, "איזהו הגיבור ההופך את שונאו לאוהבו." 2. היכולת לסלוח רגשית מתפתחת אם אני פועל בדרך הסליחה שהיא המשך הקשר עם האחר, מעשים טובים ובילוי משותף. 3. היכולת לסלוח מובילה את ילדנו לדרך הפיוס והשלום.

  רגשות בושה ועלבון מעודדים אותנו לבחינה עצמית של הכישור אותו אנו מעוניינים לשכלל ולפתח. ערך עצמי נבנה ומכה שורשים דרך התגברות על בושה ועלבון. אנו גם נטפח ערך עצמי דרך האמונה ש"כבוד עצמי היא היכולת להכיר במגבלותיי ולפעול לקניית ושיפור כישורי חיים."

   רגשחרטה מזמין אותנו להודות בפני האחר על הצער שיש לנו על שפגענו בו ולאפשר תהליכי פיוס.

   רגש ההחמצה מציע לנו לזכור ולהודות על מה שיש. מה שהוחמץ לא היה קיים ולא יהיה קיים, או במילים אחרות הוא כלום. הוא רק מחשבה מגובה ברצון. 

ט. טינה ונקמה: טינה ורצון לנקום מתמתנים באמצעות סליחה לאחר, סליחה לעצמי ותיקון עצמי.  אנו נאיר את תשומת ליבו של ילדנו לרגשות טינה ותוכניות נקמה שזמם ונאמן אותו לשחרר אותם על ידי הפעלת דרכי פיוס ושלום. מהלכים אלו מתאימים רק למצבים בהם אין סכנה מצד האחר שהוא עלול לנצל את הקרבה כדי להמשיך ולפגוע בילדנו. את הסכנה הזו ניתן להעריך אחרי זמן קצר של ניסיונות קירבה מתונים.

1. שלום בין אנשים מאפשר יצירת ידידויות וחברויות. שלום קר ועניני מאפשר בחינת אפשרות להתקדם לידידות וחברות.

2. נאמן את ילדנו לנהל משא ומתן תקיף לא תוקפני  שמשמעו מוכנות לממש את רצוני תוך כדי הכרה והתחשבות בחלק מרצונות האחר. אימון טוב הוא ליצור מצבי משא ומתן ביננו לבין ילדנו ובין אחרים. אנו ננחה אותם בשלבי המשא והמתן התקיף: א. הקשבה והכרה ברצון האחר: "תגיד לי מה הרצון שלך." ב. גילוי הרצון שלי:  "אני מבין עכשיו מה אתה רוצה, והרצון שלי הוא..." ג. פשרה: "בא נמצא דרך שכל אחד מאתנו יקבל חלק ממה שהוא רצה."

י. תהליך היכולת לסלוח ולבקש סליחה: בקשת סליחה ומחילה והיכולת לסלוח הם דרך חיים, הרגל. זוהי הכרה בכך שאחרי הפגיעה ואחרי רגשות אשמה, בושה, חרטה, החמצה, טינה ונקמה יש סיכוי לפיוס. מי שלא חושב ומרגיש אשם, לא יבקש סליחה. אלו אנשים שבדרך כלל מאשימים אחרים ולא מוכנים לסלוח. חשוב להם להיות באופן מלא בצד המאשים בלבד.  

   בעולם שאין סליחה ואין מחילה הדרך לפיוס כמעט חסומה. הדרך לפיוס עוברת דרך המוכנות להכיר באשמתי בבקשת הסליחה ובמוכנות של האחר לסלוח ולמחול. כך מתחיל פיוס בין שני צדדים.

בעולם ללא סליחה מתרוצצים רגשות קשים של נקמה, כעס, עלבון, פחד. המחקר מראה שרגשות אלו לאורך זמן, פוגעים בקשרים בין אישיים שלנו ואף בבריאות הגוף והנפש. 

   בקשת סליחה ומוכנות לסלוח מתחילים ביכולת להכיל את הרגשות הקשים שתוארו מבלי לפעול מתוכם ומבלי לנסות לברוח מהם. הרגשות מעודדים אותנו לבדוק מה לעשות במציאות ואז לפעול.

   לתהליך הסליחה יש  חמישה ממדים: 1. לבקש סליחה. 2. לסלוח. 3. לסלוח בלב, לגלות אומץ שאני אוּכַל לשאת את המכה. שהיא לא תהרוס אותי. 4. להתפייס. 5. מכאן גם נסללת הדרך לתיקון עצמי. לצמיחה.

   לתהליך הסליחה מספר שלבים:

1.הכרה, הפוגע מכיר בפגיעה שפגע.

2.הפוגע חווה חרטה המלווה ברגשות בושה ואשמה.

3. בקשת סליחה ומחילה מלווה בהצהרה בווידוי על אשמתו. (התנצלות היא דרך לא לחוות אשמה. נכון פגעתי אבל זה לא בכוונה, בטעות, ועוד. התנצלות לא מלווה בהצהרה על אשמה אלא בהסבר למה עשיתי זאת ואז הנפגע לא יכול לסלוח ולא יכול לא לסולח. המתנצל בא עם עורך דין כדי לצאת זכאי.)

4.תיקון הפגיעה ולא אחת גם כפרה/פיצוי לנפגע.

5. הנפגע סולח, מוותר על נקמה. הוא רואה שהפוגע למד משהו על עצמו.

6. הפוגע מתקן את דרכיו וכך יכול לסלוח לעצמו ולהשתחרר מאשמה ובושה.

7. הדרך לפיוס נפתחת.

 

   במשך הזמן מהלכים אלו הופכים להרגלי ניהול כעסים. כעסים מתמתנים, הגוף לומד להגיב באופן מתון, תגובות הרגעה והרפיה אוטומטיות מופעלות ברגעי זיהוי איום לא מסוכן. המערכת העצבית לומדת להכיל את סבל הכעס והרגשות הלא נעימים האחרים.