טיפול באמצעות קבלה ומחוייבות. (ינואר2015)

Acceptance Commitment Therapy

לאפשר ולהתחייב

 "כִּי קָרוֹב אֵלֶיךָ הַדָּבָר מְאֹד בְּפִיךָ וּבִלְבָבְךָ לַעֲשׂתוֹ"

Hayes et al. 1999 ACT Acceptance Commitment Therapy

יששכר עשת, "לרפא את יצירי כפיך" http://www.hebpsy.net/isaschar

   (Hayes et al. 1999) ואחרים מתייחסים לכאב נפשי אנושי כאל חוויה טבעית. הסבל לעומת הכאב הנפשי מוזן מערכים תרבותיים. חברה שמחשיבה הנאה כערך וכמדד להצלחה, אינה נותנת מקום לכאב אנושי. כאב אנושי הוא כישלון.

   הנפש האנושית הMIND היא נפש של מילים. המילים מייצגות חוויות אישיות. המילים מתקשרות ביניהן באין סוף קשרים, זוהי המחשבה. כך המחשבה מחברת בין החוויות האישיות. אנחנו משתמשים במחשבות על מנת לבטא לעצמנו ולסביבה חוויות אישיות: רגשות ותחושות, זיכרונות, דימויים, שיפוטים, השוואות, ניבויים ועוד. מחשבות יכולות להיות מותאמות למציאות וגם מעוותות מציאות.

   נמצאו מספר תהליכים מייצרי סבל נפשי הגורמים לפער בין המחשבה לבין המציאות.

א. Cognitive Fusion הדבקה קוגניטיבית: מחשבות שמתארות מציאות עובדתית והנפש חווה אותן כמציאות עצמה. לדוגמא, במציאות קיבלתי ציון שלילי במבחן בחשבון. אני מסיק מהציון השלילי שהחשיבה חשבונית שלי לקויה. מכאן אני קובע שהלקוי החשבוני שלי הוא עובדה. הדבקה זו גורמת לסבל נפשי מיותר.  

ב. Rumination נבירה: עיסוק מחשבתי מתמשך בבעיה שיוצר הסתבכות קוגניטיבית. עיסוק זה יוצר סבל נפשי מיותר.

ג. הימנעות מחוויה: הימנעות מחוויית סבל מאפשרת לאדם לזמן מוגבל להרגיש טוב. הבעיה עם ההימנעות היא הגבלת חופש הפעולה, חופש הבחירה ואת האפשרות לרכוש כלי התמודדות עם מצבים מכאיבים נפשית.

   הטיפול מטרתו למנוע את ההימנעות ולאפשר לאדם לפגוש את המציאות כפי שהיא וממנה לגזור מסקנות מעשיות כיצד לפעול במצב נתון. הטיפול מציע כלים המאפשרים לעצור את שלושת התהליכים מייצרי הסבל. הטיפול מציע מפגש עם הכאב הנפשי הטבעי מתוך הנחה שכאב נפשי זה יחווה באופן נסבל כאשר התהליכים מייצרי הסבל התרבותי מנוטרלים.

   המטופל לומד לבצע הפרדות קוגניטיביות וצמצום הנבירה. בהמשך מתאפשר למטופל לתרגל יכולת לצפות בחוויותיו ללא תיווך המחשבה באמצעות תרגילי קשיבות להווה Mindfulness:  בהמשך הטיפול עוסק המטופל במסקנות המתחייבות מן המציאות החדשה המתגלית לו והוא מתכנן כיווני חיים וערכים חדשים אליהם הוא מתחייב.

   קהלת מבטא בשפתו את הגישה המובאת כאן בפסוקים שונים מהספר: "לַכֹּל זְמָן וְעֵת לְכָל חֵפֶץ תַּחַת הַשָּׁמָיִם. עֵת לָלֶדֶת וְעֵת לָמוּת עֵת לָטַעַת וְעֵת לַעֲקוֹר נָטוּעַ. עֵת לַהֲרוֹג וְעֵת לִרְפּוֹא עֵת לִפְרוֹץ וְעֵת לִבְנוֹת. עֵת לִבְכּוֹת וְעֵת לִשְׂחוֹק עֵת סְפוֹד וְעֵת רְקוֹד. עֵת לְהַשְׁלִיךְ אֲבָנִים וְעֵת כְּנוֹס אֲבָנִים עֵת לַחֲבוֹק וְעֵת לִרְחֹק מֵחַבֵּק. עֵת לְבַקֵּשׁ וְעֵת לְאַבֵּד עֵת לִשְׁמוֹר וְעֵת לְהַשְׁלִיךְ. עֵת לִקְרוֹעַ וְעֵת לִתְפּוֹר עֵת לַחֲשׁוֹת וְעֵת לְדַבֵּר. עֵת לֶאֱהֹב וְעֵת לִשְׂנֹא עֵת מִלְחָמָה וְעֵת שָׁלוֹם... רָאִיתִי אֶת הָעִנְיָן אֲשֶׁר נָתַן אֱלֹהִים לִבְנֵי הָאָדָם לַעֲנוֹת בּוֹ. אֶת הַכֹּל עָשָׂה יָפֶה בְעִתּוֹ גַּם אֶת הָעֹלָם נָתַן בְּלִבָּם מִבְּלִי אֲשֶׁר לֹא יִמְצָא הָאָדָם אֶת הַמַּעֲשֶׂה אֲשֶׁר עָשָׂה הָאֱלֹהִים מֵרֹאשׁ וְעַד סוֹף. יָדַעְתִּי כִּי אֵין טוֹב בָּם כִּי אִם לִשְׂמוֹחַ וְלַעֲשׂוֹת טוֹב בְּחַיָּיו... וְיֹתֵר מֵהֵמָּה בְּנִי הִזָּהֵר עֲשׂוֹת סְפָרִים הַרְבֵּה אֵין קֵץ וְלַהַג הַרְבֵּה יְגִעַת בָּשָׂר. סוֹף דָּבָר הַכֹּל נִשְׁמָע אֶת הָאֱלֹהִים יְרָא וְאֶת מִצְוֹתָיו שְׁמוֹר כִּי זֶה כָּל הָאָדָם. כִּי אֶת כָּל מַעֲשֶׂה הָאֱלֹהִים יָבִא בְמִשְׁפָּט עַל כָּל נֶעְלָם אִם טוֹב וְאִם רָע."

   קהלת ראה את העניינים המענים את האדם, את הנבירה, את הטרחה הגדולה שהוא טורח להבין את המציאות ולנבא את העתיד. אין בהם כמעט צורך. המציאות הנמצאת בעת, בזמן, בכאן ועכשיו, יפה היא. באדם טבועה מראש היכולת להתחבר אליה, "גַּם אֶת הָעֹלָם נָתַן בְּלִבָּם". גם אם לא תהיה הבנה מלאה של מעשה הבריאה הנצחי, היכולת להתחבר למציאות טבועה באדם.  קהלת למד כי ניתן לעשות טוב ולשמוח בחיים בהווה ובעכשיו גם עם אי ידיעה וכושר ניבוי חלקי. לכן הוא יודע שאין להימנע ויש לקבל את המציאות על כל מרכיביה המנוגדים באופן חריף. לכל חפץ במובן של רצון ושל דבר, יש זמן ועת. ללידה ומוות, לטעת ולעקור, להרוג ולרפא, להרוס ולבנות, לבכות ולשחוק, לספוד ולרקוד, להשליך אבנים ולאסוף אבנים, לחבק ולהרחיק, לחפש ולאבד, לשמור ולהשליך, לקרוע ולתפור, להקשיב ולדבר, לאהוב ולשנוא, להילחם ולעשות שלום ועוד. אנו עלולים לאבד הבנה זאת עם הנבירה, עם הרבה ספרים וניסיונות מסובכים מדי להדביק פרשנויות במטרה להבין הכול. בסופו של דבר המצווה, כלומר הדבר הנכון לעשותו במציאות, זה כל האדם. אנו נשפטים בהוויתנו על פי מעשינו וכל מעשה שאינו מחובר למציאות, שאינו נעשה באופן קשוב להוויה, ב Mindfulness, בכאן ועכשיו, יפגע בנו בסופו של דבר.

   גם משה רבנו בספר דברים מביא את הרעיונות הללו באופן דומה מכיוון שונה: "כִּי הַמִּצְוָה הַזֹּאת אֲשֶׁר אָנֹכִי מְצַוְּךָ הַיּוֹם לֹא נִפְלֵאת הִוא מִמְּךָ וְלֹא רְחֹקָה הִוא. לֹא בַשָּׁמַיִם הִוא לֵאמֹר מִי יַעֲלֶה לָּנוּ הַשָּׁמַיְמָה וְיִקָּחֶהָ לָּנוּ וְיַשְׁמִעֵנוּ אֹתָהּ וְנַעֲשֶׂנָּה. וְלֹא מֵעֵבֶר לַיָּם הִוא לֵאמֹר מִי יַעֲבָר לָנוּ אֶל עֵבֶר הַיָּם וְיִקָּחֶהָ לָּנוּ וְיַשְׁמִעֵנוּ אֹתָהּ וְנַעֲשֶׂנָּה. כִּי קָרוֹב אֵלֶיךָ הַדָּבָר מְאֹד בְּפִיךָ וּבִלְבָבְךָ לַעֲשׂתוֹ... הַעִדֹתִי בָכֶם הַיּוֹם אֶת הַשָּׁמַיִם וְאֶת הָאָרֶץ הַחַיִּים וְהַמָּוֶת נָתַתִּי לְפָנֶיךָ הַבְּרָכָה וְהַקְּלָלָה וּבָחַרְתָּ בַּחַיִּים לְמַעַן תִּחְיֶה אַתָּה וְזַרְעֶךָ:

   זה לא מסובך, רחוק ומפליא להבין את המצווה, כלומר את מה שנכון לעשותו. המילה הִיא (הִוא) הכתובה בו' משמעה "קודם כל, א', הווה!" כלומר, מה שנכון לעשות נמצא בהווה בMindfulness. אין צורך לנבור הרבה במה שנכון לעשות. מה שנכון לעשות אינו נמצא בעולמות העליונים, בשמיים ואין צורך ללמוד וללמד את הנכון משם. כדי לדעת מה לעשות אין צורך לנסוע לעולמות רחוקים מעבר לים וללמוד שם. את המצווה ניתן ללמוד כאן. זוהי הקשיבות, הMindfulness.

   המצווה על פי דברים אלו היא כאן ועכשיו. קרובה אלינו, ניתן לדעת אותה, להביע אותה במילים ולעשותה. אין צורך בהדבקות פרשניות ודברי משה מסתיים בפניה לאדם: במה תבחר האדם? לפניכם אפשרות לבחור: בשמים, בארץ, בחיים, במוות, בברכה או בקללה. משה מציע לבחור בחיים, ולא להימנע מהם גם אם רע. בכאן ועכשיו, בהווה טמונה האפשרות לחיים ולהמשכיות.

ספר שיצא לאחרונה בעברית

הייז, סטרוסאל ווילסון (2014).  תרפיית קבלה ומחויבות. הוצאת אח.