"היה היה פעם..." על חשיבותן של מעשיות בחיי הילד, שוש לבנה

"היה היה פעם..." כך נפתחו רבים מערבי ילדותי, כשאני מכורבלת בשמיכה חמה, מקשיבה לסיפורי אגדות שאמי מספרת לי. "היה היה פעם..." חזר על עצמו כאשר ילדי היו קטנים וליוויתי צמיחתם בעזרת סיפורי מעשיות עשירות בהרפתקאות ודמיון. עכשיו, משבגרו חוזר הריטואל הישן, כשהפתיח בוקע שוב מגרוני לתוך אוזניהם של זאטוטים תאבי-ידע ואהבת ספר שנקראת בפיהם "סבתא"

דור אחר דור נמשך הניגון ואינו פוסק. הכיצד? מה מקומו של סיפור המעשייה בעולמו של הילד? מהי תרומתו? שאלות אלו העסיקו חוקרים רבים בתחום הפסיכולוגיה וספרות הילדים. על-אף השוני בדיסציפלינות, על מסקנה אחת לא היו עוררין: חשיבותם ונחיצותם של סיפורים אלה בחיי הילד.

מעשיות או אגדות-עם, כפי שנקראות בפי כל, מהוות דרך חשובה בהתמודדותו של הילד הקטן עם קונפליקטים פנימיים וחיצוניים בסביבתו. באמצעותם הסיפורים פוגש הילד רגשות החבויים בתוכו: עצב, כעס, קנאה, פחד, בדידות, ובאמצעותם הוא מצליח להתמודד עם רגשות אלה ולצאת מהמאבק הפנימי מחוזק ובטוח יותר.

המעשייה פורצת את עולם היום-יום. היא מרחיקה למחוזות רחוקים ולא נודעים, מפתחת את הדמיון ומאפשרת לילד לחוות את יכולתו בהתמודדות עם קשיים. הילד מזדהה עם הגיבור, לפעמים הוא חש שאינו אהוד או מוצלח, מפסיד באופן זמני במלחמה עם אהבת הוריו, מקנא באחיו, מפחד מהלא נודע והלא מובן, מרגיש נרדף ובודד. ההזדהות עם הגיבור/ה מקנים לו יכולת של ראייה אופטימית יותר, כי תמיד לאחר המאבק והסבל - מובטחים הביטחון והאהבה.

הילד פוגש במעשייה את המאבק מול הרע והמפחיד. אין באפשרות ההורים למנוע מילדיהם, על-אף רצונם הטוב, פגישה כאובה זו. המעשייה מאפשרת מפגש קרוב עם עזובה, פגיעה, הזנחה, מוות ועוד, תוך כלים לעיבוד הרגשות. במקביל היא מקנה תקווה לפתרון טוב ומוצלח יותר. באמצעות המעשייה הוא מכיר שלרוע יש מקום זמני, ושהמאבק מאפשר את סילוקו ומבטיח ניצחון עליו. בדרך זו הוא לומד להכיר את הקושי ומבין שתכנים אלה מותאמים לחרדותיו ומצוקותיו.

העלילות במעשייה הן פשוטות וברורות. מספר המשתתפים אינו עולה על 4-5 והדיאלוגים פשוטים ומתקיימים בו-זמנית בין 2 דמויות בלבד. הרגשות המועלים בטקסט ברורים וחד משמעיים, אפילו השמות קשורים למאפיין פיזי או חיצוני של הגיבור (שלגיה, לכלוכית, חתול במגפיים וכו').

הסיפורים והמעשיות הועברו מדור לדור. מסורת הסיפור שבע"פ, אפשרה זאת גם בזמנים עתיקים ובמקומות מרוחקים. יתרה מכך, בימי קדם נהגו המבוגרים להתקבץ בקבוצות ולשמוע ביחד עם ילדיהם את סיפורי העם והעלילות שנשמעו מפיהם של נודדי-דרכים ומספרי סיפורים.

ואכן, המעשיות העממיות מופיעות בכל התרבויות בימי קדם. גרסה מוקדמת של "לכלוכית" נמצאה במערות קדמוניות בסין במאה השמינית לספירה. סיפורה של "כיפה אדומה" הופיע לראשונה בדפוס ב-1697 בקובץ סיפורים "אמא אווזה", אותם כתב פרו (Perrault), מלומד צרפתי בחצר המלך. מטרת הסיפור היתה להזהיר עלמות צעירות מפיתויים של עלמי החצר החצופים וחסרי האחריות. הטקסט המקורי מסתיים לאחר שכיפה אדומה נטרפת ע"י הזאב ואין צייד או אציל שיבואו לעזרתה. מוסר ההשכל ברור: על עלמות צעירות להיזהר מ"זאבים" כוזבים וחנפנים. היום מוכרת גרסת האחים גרים (שנכתבה ב-1812) בה נוספה דמות הצייד. זוהי דמות הגבר החזק והאמיץ, המושיע ברוב ערנותו ותושייתו את הסבתא חסרת האונים ואת הילדה שממרה את פי אמה. (אגב, אזהרות האם להתנהגות טובה הן תוספות חינוכיות של האחים גרים).

קוריוז קטן לסיפור: בנוסחים השונים שפורסמו בישראל השתנתה תכולת הסלסילה עם חלוף השנים. בשנות הצנע היו מעט מצרכים, עם השנים התמלא הסל בכל טוב, ואילו בשנים האחרונות, עם העלייה במודעות לבריאות, שוב משתנים הפרודוקטים לדלי קלוריות ולא משמינים....

על רבדיה ותכניה, מהווה המעשייה מראה דמיונית לנפשו של הילד. באמצעותה הוא חווה את החיים ומתמודד עמם. ליווי המבוגר תוך השמעת הסיפור מהווה דרך נוספת לחיזוק הקשר ההורי, לתמיכה רגשית ולהקניית ביטחון קיומי. לקלטות ולסרטים המציפים את חיינו יש מקום בשמירת התרבות האנושית, אך בסיפור האישי, הקרוב והאינטימי, יש היבט נוסף של יחס הדדי ואוהב ששום מכשיר מכני אינו יכול להקנותו על-אף יופיו ותחכומו.