46עקב. על חטא הגאווה. ועל הדילמה של מלחמה מול שלום.

פרשת עקב מלחמה ושלום מאת יששכר עשת "לרפא את יצירי כפיך"

   איך יתכן שתורת החיים היהודית מעודדת מלחמות וכיבושים? אחת הדרכים להתמודד עם שאלה זו היא לראות את התפתחות העם היהודי בשתי תקופות.

   עם ישראל כתינוק שנולד: התקופה אחרי יציאת מצריים הייתה תקופה שבה עם ישראל כמו תינוק נתון להגנה ולחינוך של הקדוש ברוך הוא: "מִגְרַש ההכשרה" לחיים עצמאיים היה המדבר. בתקופה זו הקדוש ברוך הוא, "ההורה", מגן על הילד ולא אחת גם נלחם עבורו, כדי שיהיה לו מקום בעולם הזה. המלחמות אותם מתאר משה הם המלחמות שמנהל הקדוש ברוך הוא.

   יציאה לעצמאות: אחרי שכבר גדל הילד או המדינה, הם מנהלים את חייהם באופן עצמאי. אין עוד עמוד האש ועמוד הענן ההולך לפני ומאחוריהם, להראות את דרכם ולהגן עליהם.

   הדרך לנהל את החיים העצמאיים היא דרך התורה "שדרכיה דרכי נעם וכל נתיבותיה שלום." זוהי דרך תורת הקדוש ברוך הוא. את הדרך הזו עלינו לזכור ועל הדרך הזו עלינו להודות.

   משה מציע לעם לא לשכוח מי נתן את דרך החיים הזו. חטא הגאווה אורב בפתח לחשוב שהאדם הוא זה שהמציא את דרך חייו. "ואמרת בלבבך, כוחי ועוצם ידי עשו לי את החייל הזה... וזכרת את השם כי הוא הנותן לך (מאחורי הקלעים) כוח לעשות חייל..."

על חטא הגאווה בפרשת עקב.    

יששכר עשת, "לרפא את יצירי כפיך" http://www.hebpsy.net/isaschar

   הישגים והצלחה הם כמו גאולה והגעה לארץ מובטחת. בפרשת עקב אנו לומדים בין השאר על סכנת הגאווה האורבת לנו כשהגענו לפסגה כל שהיא, כשם שאורבת הסכנה לעם ישראל בארץ המובטחת. הסכנה העיקרית היא חטא הגאווה, שיוצר תשתית לעבודת העצמי כאלוהים. הנביא צפניה מזכיר לנו: "זאת הָעִיר הָעַלִּיזָה הַיּוֹשֶׁבֶת לָבֶטַח הָאוֹמְרָה בִּלְבָבָהּ אֲנִי וְאַפְסִי עוֹד, אֵיךְ הָיְתָה לְשַׁמָּה מַרְבֵּץ לַחַיָּה כּל עוֹבֵר עָלֶיהָ יִשְׁרוֹק יָנִיעַ ידו."

   מהם התנאים להגדלת הסיכוי לחיות בשלום ובבטחה בארץ המובטחת, בפסגת ההצלחה? בכיסא המנהל, על הררי הכסף? משה מונה ארבעה תנאים:   

א. החיים בארץ המובטחת, בשיאנו, מותנים בידיעת והמשך קיום תורת החיים שהביאה אותנו לפסגת ההצלחה: "כָּל הַמִּצְוָה אֲשֶׁר אָנֹכִי מְצַוְּךָ הַיּוֹם תִּשְׁמְרוּן לַעֲשׂוֹת לְמַעַן תִּחְיוּן..."

ב. עלינו לזכור את הדרך שעשינו ומי עזר לנו בדרכנו: "וְזָכַרְתָּ אֶת כָּל הַדֶּרֶךְ... אַרְבָּעִים שָׁנָה בַּמִּדְבָּר..."

ג. עלינו לזכור שלא רק החיים החומריים הם הבסיס להישרדות: "לְמַעַן הוֹדִיעֲךָ כִּי לֹא עַל הַלֶּחֶם לְבַדּוֹ יִחְיֶה הָאָדָם כִּי עַל כָּל מוֹצָא פִי ה' יִחְיֶה הָאָדָם..."

ד. הטוב שזכית לו אינו שלך ממש, הוא חסד, מתנה שזכית לה ולכן עליך להודות לנותן המתנה: "וְאָכַלְתָּ וְשָׂבָעְתָּ וּבֵרַכְתָּ אֶת ה' אֱלֹהֶיךָ עַל הָאָרֶץ הַטֹּבָה אֲשֶׁר נָתַן לָךְ..."

ה. מתנה זו ניתנה בזכות אבות אבותיך, שורשיך התרבותיים, המסורת רבת השנים שבה צמחת: "וְזָכַרְתָּ אֶת ה' אֱלֹהֶיךָ כִּי הוּא הַנֹּתֵן לְךָ כֹּחַ לַעֲשׂוֹת חָיִל... לְמַעַן הָקִים אֶת בְּרִיתוֹ אֲשֶׁר נִשְׁבַּע לַאֲבֹתֶיךָ כַּיּוֹם הַזֶּה.."

   אם אינך מקיים את חמשת הכללים הללו, חטא הגאווה כבר מקנן בך: "הִשָּׁמֶר לְךָ פֶּן תִּשְׁכַּח אֶת ה' אֱלֹהֶיךָ לְבִלְתִּי שְׁמֹר מִצְוֹתָיו... פֶּן תֹּאכַל וְשָׂבָעְתָּ וּבָתִּים טֹבִים תִּבְנֶה וְיָשָׁבְתָּ. וְרָם לְבָבֶךָ וְשָׁכַחְתָּ אֶת ה' אֱלֹהֶיךָ הַמּוֹצִיאֲךָ מֵאֶרֶץ מִצְרַיִם מִבֵּית עֲבָדִים. וְאָמַרְתָּ בִּלְבָבֶךָ כֹּחִי וְעֹצֶם יָדִי עָשָׂה לִי אֶת הַחַיִל הַזֶּה. וְזָכַרְתָּ אֶת ה' אֱלֹהֶיךָ כִּי הוּא הַנֹּתֵן לְךָ כֹּחַ לַעֲשׂוֹת חָיִל... לְמַעַן הָקִים אֶת בְּרִיתוֹ אֲשֶׁר נִשְׁבַּע לַאֲבֹתֶיךָ כַּיּוֹם הַזֶּה:

   ואם חטא הגאווה אוחז בך, הוא זה שגם עלול להביא לאובדנך. "וְהָיָה אִם שָׁכֹחַ תִּשְׁכַּח אֶת ה' אֱלֹהֶיךָ וְהָלַכְתָּ אַחֲרֵי אֱלֹהִים אֲחֵרִים וַעֲבַדְתָּם וְהִשְׁתַּחֲוִיתָ לָהֶם הַעִדֹתִי בָכֶם הַיּוֹם כִּי אָבֹד תֹּאבֵדוּן."  כך גם בתרבות היוונית רומית, על חטא ההיבריס מענישים האלים במוות. הם מספרים בין השאר על דדלוס שבנה כנפיים שאפשרו לאדם לעוף. הוא עופף באמצעותן עם בנו איקרוס, אך הוא עף גבוה מדי והתקרב לשמש, הדונג ששימש להדבקת הנוצות נמס ואיקרוס צלל למימי הים וטבע.

   כך גם בתרבות המודרנית. האונייה טיטניק שטבעה בשנת 1914 מסמלת את גאוות האדם מול כוחו של הטבע., בוניה פרסמו שאוניה זו לא ניתנת לטיבוע, בשל הטכנולוגיה הייחודית שלה.

   הרומאים ידעו זאת ולכן כאשר נערכו תהלוכות לכבוד מנצח במלחמה, נהוג היה לשים לחשן במרכבתו של המנצח כדי שישוב וישנה באוזניו: "כך חולפת תהילת עולם" כלומר האדם הוא בן תמותה והתהילה חולפת.

   משורר משלי מזכיר לנו "לִפְנֵי שֶׁבֶר היה מערך נפשי של גָּאוֹן וְלִפְנֵי כִשָּׁלוֹן היה הנכשל בגּוֹבַהּ רוּחַ."

איגרא רמא (מתוך הספר פתח לנו שער, סיפורי פסיכותרפיה בזמני חורבן גלות נחמה וגאולה)

רגע או תקופת שיא מופיעים פתאום או בהדרגה.

ברגעי השיא, באִגָּרָא רָמָא שלנו, אנו חווים שמחה.

הגענו לפסגה, זכינו במתנה.

אנו חווים את היותנו אולי מבורכים. יש בנו עומק של תודה.

נפתח שער אל הסיכויים שלנו:

להשפעה,

למעמד,

לכבוד,

לממון,

לאמונה בטוב.

ברגעי השיא יש לנו גם הזדמנות להעניק מעשייתנו לאחרים.

אבל אחרי שהשמחה נרגעת, מתרחש גם חשבון נפש למחיר ששילמנו עבורו ההצלחה:

הפגיעה בבריאותנו,

הפגיעה בחברי משפחה וחברים,

הקנאה מצד אחרים,

חשיפת ממדים נעלמים של הפרטיות שלנו.

מטפל הנוכח ברגע או בתקופת שיא,

יכול לכוון התערבויות טיפוליות להעצמת השיא לָמידה הנכונה שלא תציף ושלא תתייבש[1].

מטפל יכול לסייע בזיהוי משאבים המאפשרים:

לפעול,

להצליח,

להיות שמחים בעולמנו.

אפשר גם לחשב את מחיר ההצלחה ולקבל החלטות על המשך הדרך.

אבל זהירות! חטא הגאווה אורב!

הדרך מן הגאווה אל הבור העמוק ואל שפל המדרגה לא תמיד קצרה,

אבל די בטוחה...

השבת היא גם שבת שניה של נחמה שְׂאִי סָבִיב עֵינַיִךְ וּרְאִי כֻּלָּם נִקְבְּצוּ בָאוּ לָךְ חַי אָנִי נְאֻם ה' כִּי כֻלָּם כַּעֲדִי תִלְבָּשִׁי וּתְקַשְּׁרִים כַּכַּלָּה: וּפְדוּיֵי ה' יְשׁוּבוּן וּבָאוּ צִיּוֹן בְּרִנָּה וְשִׂמְחַת עוֹלָם עַל רֹאשָׁם שָׂשׂוֹן וְשִׂמְחָה יַשִּׂיגוּן נָסוּ יָגוֹן וַאֲנָחָה... אָנֹכִי אָנֹכִי הוּא מְנַחֶמְכֶם...

מִי ייִתֵּן וְהָיָה לְבָבָנו שפל ועניו,

לְמַעַן נוכל להישאר,

כל אחד בארצו המובטחת אליה שאף ואליה הגיע.

ויִיטַב לנו ולבננו עד עוֹלָם:

באמצעות לחיצה על "הוסף תגובה" בסוף המאמר, אשמח כמיטב יכולתי

לענות על שאלות, להיענות לבקשות ולהתייחס לתגובות.