36בהעלותך. חופש ביטוי מול סמכות

פרשת בהעלותך עליה ראשונה. אהרון מעלה את הנרות מדליק אותם מול המנורה כאשר צווה. והמנורה נראית בדיוק כפי שציווה אלוהים למשה. נרות המנורה דולקים ולאורם מטהר אהרון הכהן את הלויים.

פרשת בהעלותך עליה שניה:

כשיש משכן או בית מקדש מאוחר יותר, הלווים הם המתווכים בין בני ישראל לבין אלוהים. בכור נפדה מול לוי לזכר מכת בכורות במצרים, במילים אחרות, לזכר החירות. השייכות לאלוהים מאפשרת חירות אישית.

בני ישראל מביאים את הקרבנות והלווים מבצעים את עבודת ההקרבה כדי לכפר על המקריב. כך מתקרבים בני ישראל אלוהים.  

אין אפשרות לגעת בקודש. אלוהים הוא מעבר למציאות. בשלושת הרגלים יש רק אפשרות לראות אלוהים ולהראות מול אלוהים.

כיום כשאין בית מקדש ניתן לגזור מההתנהלות בבית המקדש על דרך ההתנהלות "במקדשי מעט": בית הכנסת, שלוחן השבת, הזוגיות והניצוץ האלוהי שבתוכנו.

על חופש הביטוי מול סמכות בפרשת בהעלותך.

יששכר עשת, "לרפא את יצירי כפיך" http://www.hebpsy.net/isaschar

   משה בוחר שִׁבְעִים אִישׁ מִזִּקְנֵי יִשְׂרָאֵל שעליהם סמך ולוקח אוֹתָם אֶל אוֹהֶל מוֹעֵד להִתְייַצְּב שָׁם עִמו לפני האלוהים. ואלוהים יורד בֶּעָנָן וְמדבר עם משה ומאציל מִן הָרוּחַ אֲשֶׁר הייתה על משה גם על שבעים הזקנים. כך אף הם היו מסוגלים להנהיג את העם ברוח אלוהים. שבעים זקנים מקבלים רשות לדבר בפני משה ואף לחלוק עליו. הניהול של משה הפך לניהול דמוקרטי.

   אבל שני זקנים שלא נבחרו להיות מבין שבעים הזקנים נשארו בַּמַּחֲנֶה. שֵׁם הָאֶחָד אֶלְדָּד וְשֵׁם הַשֵּׁנִי מֵידָד. וַתָּנַח גם עֲלֵיהֶם הָרוּחַ וַיִּתְנַבְּאוּ בַּמַּחֲנֶה, על אף שלא נבחרו ולא התייצבו באהל מועד. יהושע בין נון חושב שהם אינם נבחרים על ידי אלוהים ולכן אסור להם לבטא את דעתם. הוא מבקש ממשה לכלוא אותם. משה חושב שיש אפשרות לבטא דברים מולו בשם חופש הביטוי ואמר ליהושע: "הַמְקַנֵּא אַתָּה לִי? וּמִי ייִתֵּן כָּל עַם ה' נְבִיאִים כִּי יִתֵּן ה' אֶת רוּחוֹ עֲלֵיהֶם". משה אוסף אֶל הַמַּחֲנֶה את זִקְנֵי יִשְׂרָאֵל, כדי להתחיל במלאכת הנהגת העם במשותף ואילו אלדד ומידד ממשיכים בברכת משה להתנבא במחנה בשם חופש הביטוי, ללא כתב מינוי מוגדר.

סייגים בחופש הביטוי מול הסמכות:

  האם לחופש הביטוי מול הסמכות יש כללים? האם מותר לומר הכל? הנה אנו מוצאים בספר במדבר שאלוהים אינו מקבל את הביקורת של מרים ואהרון עַל אוֹדוֹת הָאִישָּׁה הַכֻּושִׁית אֲשֶׁר לָקָח משה. אבל גם כאן משה חשב אחרת: "וַיִּצְעַק משֶׁה אֶל ה' לֵאמר אֵל נָא רְפָא נָא לָהּ למרים". נראה שמשה חשב שיש זכות למרים ואהרון לבקר אותו.

   יוסף חיים ברנר ברנר בועידת היסוד של ההסתדרות ב1921 מתפרץ במהלך הישיבה וקוטע את אחד הנואמים. הנועם מנסה להשתיק אותו בטענה שאין לו זכות דיבור. ברנר מקבל את הדין אבל מוסיף שאמנם אין לו זכות דיבור אבל יש לו את זכות צעקה. זכות הדיבור אין משמעו שאני הופך לבעל הסמכות! אבל כן יש לי זכות להשמיע את דעתי, כדי שבעל הסמכות יקשיב לכאבי. כך הוא המצב בין הורים לילדים, בין מנהלים לעובדיו, בין ממשלה לעם וכו'. הזכות לומר את הדברים קיימת מול הסמכות שהם הפוסקים האחרונים. זכות הדיבור אינה מקנה זכות החלטה.

סייגים בחופש ההחלטה של בעל הסמכות.

   כך ניתן להבין גם את המדרש בבבלי במסכת עירובין על סמכותם של בית הלל בענייני הלכה: "שלוש שנים נחלקו בית שמאי ובית הלל, הללו אומרים הלכה כמותנו והללו אומרים הלכה כמותנו. יצאה בת קול ואמרה: אלו ואלו דברי אלוהים חיים הן, והלכה כבית הלל" יש ערך רב לדעת בית שמאי שנחשבה למתקדמת יותר, אבל על אף שדעת בית הלל הייתה "נוחה ועלובה", היא היא זו שהייתה מותאמת לציבור.  כך חשב גם משה על פי מדרש תנחומא. הוא מבקש מאלוהים למנות לעם ישראל מנהיג שיהא סובל כל אחד ואחד לפי דעתו..." מכאן שבעל הסמכות חייב להעמיד כללים וחוקים שמותאמים ליכולת הכפופים אליו לעמוד בהם.

סיכום

א. על אף שיש ערך לחופש הביטוי, עדיין בעל הסמכות הוא שמחליט.

ב. על אף זכות ההחלטה הנתונה לבעל הסמכות, מוטב שיחליט החלטה שניתן לעמוד בה.

ג. בתנאים הללו ניתן להגיע ליתר חופש ביטוי, יתר הקשבה של בעל הסמכות למבקריו וכך תגדל המוכנות לקבל את בעל הסמכות כסמכות.

מִי ייִתֵּן וְהָיָה לְבָבָנו

יודע את גבולות היחסים בין סמכות ונסמך

לְמַעַן ייטב לנו ולילדנו לדורותם לְעוֹלָם.

בְּאֶמְצָעוּת לְחִיצָה עַל "הוֹסֵף תְּגוּבָה" אֶשְׂמַח כְּמֵיטָב יָכוֹלְתִּי

לַעֲנוֹת עַל שְׁאֵלוֹת, לְהֵיעָנוּת לַבַּקָּשׁוֹת וּלְהִתְיַיחֵס לִתְגוּבוֹת.