28 יום הזיכרון. 1. גן ההנצחה. 2. שמחה תוגה.
2. שמחה תוגה. סיפור על השמחה שבתוגה.
גן ההנצחה[1] (בבור שיני הזמן)
מתוך הספר של יששכר עשת
"פתח לנו שער: סיפורים קצרים על פסיכותרפיה בזמני חורבן, גלות, נחמה וגאולה"
אי שם נטעו הורים שכולים גן הנצחה לזכרו של בנם היקר שנהרג בַּקְּרָב. שפע עצים בגן משבעת המינים. שיחים רבים מקושטים בפרחים בשלל צבעים. פרי עץ מאכל למינהו כל טוּב. מפלים קטנים בפינות נסתרות אפילות. באמצע הגן, יד הנצחה מברזל ערום, אגרוף זועם, גבוה, חשוף לַבֵּן היקר שאיננו עוד.
חורף וקיץ נאבקים ארבעה גננים כאגודה אחת[2] להחיות את חייו של הגן. חורף וקיץ לא מוותר המוות. משפחות שכולות, חברים ומחלקת הגינון, מחזקים את ארבעת הגננים, אגודה אחת, ממש חברותא.
...השטן לועג לאהבת אם בוכייה ולאהבת אב שפופה, רק אב הרחמן יודע איפה האיש ההוא[3].
הגננים נכשלים קיץ אחר קיץ בגן ההנצחה. קוצים מקיצים והקץ עוקץ. צמחים נובלים ועצים מתים זקופים. מה שמחדשים לא מחזיק מעמד. מפלים מתייבשים. פינות אפלות מוארות. יד ההנצחה העשוי מברזל מוגן בשחור מתרומם מתגלה. האגרוף זועם כלפי מעלה. החברים מאיצים בגננים לקיים ישיבת חירום, "תשתדלו יותר, אתם אשמים."
...אל מלא רחמים מסתיר את פניו. המוות מפנה דרך לחרון אפו. השטן אינו מודאג, הוא סומך על החלודה הזוחלת מתחת לשחור, אוכלת בהסתר את הברזל. הרחום והחנון משתאה על המאמץ לשמר את הגן. אהבת אם בוכייה, אהבת אב שפופה...
שנים רבות חולפות. ההורים השכולים מזדקנים, מתעייפים. רק חברים בודדים נשארים קרובים. הגן כמל. הגננים נכשלו! יד הברזל חשופה מול השמיים. החלודה עדיין לא ניצחה. השטן מוותר בינתיים. אבל הפלא ופלא רוב הפינות האפלות מוארות!
...בעל הרחמים אינו בטוח בניצחון ההנצחה אבל הוא מתגאה בבניו. אלה הבנים שלי[4]...
...חלפו עוד ועוד ימי זיכרון. בגן ההנצחה ניטעים עצים ושיחים חדשים. החברים המעטים תורמים ארבעה גננים רעננים צעירים. כאגודה אחת נאבקים. המחיר יקר יותר. אם בוכייה ואב שפוף ממתינים לצמיחת העצים והשיחים. שוב יהיו פינות אפילות בגן.
המשפחות השכולות טוענות בפני ארך אפיים שאמנם נחמה אין אבל שער הרחמים נפתח במאבק על ההנצחה. זוהי ההנצחה באמת. "שיהרסו כמה שיהרסו, כך תהיה לנו סיבה לתקן."
בעל הבית מקבל את מנחתם בברכה: "לא תהיה לך הנצחה העניין היחיד לענות בו... נתקבל הבל פיכם לפני כריח ניחוח[5]. פתחתם שער תקווה לעולם לזמן שלא תמיד עושה את שלו לטובה."
[1] אני רואה את המשפחות השכולות המשקיעות מאמצים עצומים בשימור אתרי הנצחת יקיריהם. על פי חוקי האנטרופיה, המציאות תפורר כל אתר הנצחה. מפלאי העולם העתיק שרדו הפירמידות הגדולות במצריים ומעט אתרי ענק כדוגמתם. תצפיות על טבע העולם מלמדות אותנו שככל שחולף הזמן, עולה רמת אי הסדר במערכות אלה. על מנת לשמור על סדר יש להשקיע מאמצים מיוחדים באופן קבוע. ובכל זאת על עקרונות הצמיחה הפוסט טראומתית המאבק לא תם ואחרי ייאוש יש התעוררות מחודשת: Tedeschi, R.G., & Calhoun, L.G. (2004). Posttraumatic growth: Conceptual foundations and empirical evidence. Psychological Inquiry,15, 1-18
[2] אגודה אחת הם ארבעת המינים שבכל אחד יש פגם. במדרשי ויקרא רבא אנו קוראים שאם כולם יקושרו לאגודה אחת, הם יתפקדו טוב מאד כי כל אחד מכפה על פגמי האחר. ארבעת המינים הללו הם גם אלו שנכנסו לפרדס שהוא כנראה פרדס הסוד כפי שאנו קוראים במסכת חגיגה. הארבעה שנכנסו לפרדס היו בן עזאי שהציץ ומת, בן זומא שהציץ ונפגע האחר שקיצץ בנטיעות, ורבי עקיבא היחיד שיצא בשלום.
[3] "האיש ההוא" הוא ביטוי שנתן יונתן בשירו המפורסם שהולחן על ידי שלמה ארצי "האיש ההוא" בביטוי נעשה שימוש רב במקורות ישראל ואני אוהב בעיקר את הייחוס שלו לאיוב: "אִישׁ הָיָה בְאֶרֶץ עוּץ אִיּוֹב שְׁמוֹ וְהָיָה הָאִישׁ הַהוּא תָּם וְיָשָׁר וִירֵא אֱלוֹהִים וְסָר מֵרָע."
[4] אלה הבנים שלי הוא ביטוי ששם חיים חפר בפי אלוהים ב"מסדר הנופלים" שכתב.
[5] הביטוי מבוסס על מדרש רבה לספר קהלת: "... בשעה שהתינוקות נפטרין מבית רבן בת קול יוצאת ואומרת להם לך אכול בשמחה לחמך נתקבל הבל פיכם לפני כריח ניחוח ובשעה שישראל נפטרין מבתי כנסיות ומבתי מדרשות בת קול יוצאת ואומרת לך אכול בשמחה לחמך כבר נשמעה תפילתכם לפני כריח ניחוח..."
שמחה תוגה[1]. (תיקון בעולם ההורים השכולים)
מתוך הספר של יששכר עשת
"פתח לנו שער: סיפורים קצרים על פסיכותרפיה בזמני חורבן גלות נחמה וגאולה"
בעבודתי עם הורים שכולים אני בַּמִּדְבָּר. מחפש ומוצא פה ושם פיסות ירק, גֵּב מים, כדי להחיות בם את רוחי ורוחם. בעודי תּוֹעֶה בַּחֲרֵבָה הצחיחה. וכבר כלו המים בחמת. מה עוד אומר להם? מה אשוח ואנוד להם?
אני רואה מולי סְנֶה בוער באש השכול והסנה איננו אוכל... אני משליך יהבי על שׁוּלֵי שיחים מוּצָלִים[2], יושב מנגד כדי לא לראות את כלותם של ההורים השכולים ונושא קולי בדממה...
והנה קול אלוהים קורא אלי מן חָרָבוֹת: "קרב הלום! אבל של נעליך מעל רגליך, כי המקום אשר אתה עומד עליו אדמת קודש הוא! ... מה לך כי תירא? ...שומע אלוהים לקולם באשר הם שם. קום! שא את המשא! פתח את ליבך!"[3]
ויפקח אלוהים את עיני לראות את ענפי הסנה הבוער באש ואיננו אֻכַּל. גם המחקרים החדשים מצביעים על כך שהזמן אינו מרפא את כאב האובדן. ההורים השכולים מדווחים על קשיים גדלים והולכים.
שלבי ההתפתחות של האיש הצעיר שניפטר נעצרים ושלבי האובדן נמשכים. חברים חדשים לא יופיעו, תוכניות אישיות להתפתחות אישית לא יתממשו, חתונה לא תיחגג, נכדים לא יינשאו על כפיים. משענת בעת צרתם לא תהיה, סעד לעת זקנתם לא יוגש. דר' רות מלקינסון ודר' ליאורה בר טור מצביעות על אֵבֶל שמתחיל צעיר וחריף ומתכנס לאֵבֶל בוגר ומזדקן. פרופסור שמשון רובין רואה רבים מההורים השכולים ממשיכים לפקוד את קבר הבן והבת במשך שנים רבות. מסלול התפקוד אינו מקביל למסלול הכאב.
...ויקרא אלוהים אלי בשנית לאמור: "סור מדרכך הטיפולית וראה את שלושת ענפי הסנה הבוער... דע את דרך הישר שלפני איש! הידעת כי אחריתה דרכי מוות? הידעת כי גם אם ישחק יכאב לב?"
"והשמחה מהי?" אני שואל בהיסוס.
"שמחה תוגה!!!" רעם קולו המתגלגל.
אני מחליט לסור מדרכי הטיפולית המקובלת בענייני אבל ושכול עם הורים שכולים. כל מה שאני עושה איתם לא ממש עוזר להם ולי. גם חברים שלי מרגישים כך בעבודתם עם הורים שכולים. אני מרגיש את הזרות בינינו. היום אני רואה שעל שלושת ענפי הסנה בוערת אש גדולה של כאב. הענפים מִשְׂתָּרְגִים זה בזה והיו ללהבה אחת, ענף השיחות עם הנפטר, ענף ההנצחה וענף הכעס.
מענף השיחות עם הנפטר מלבלבים רגעים, שעות וימים שבהם ההורה הַשַּׁכּוּל משוחח עם הנפטר בתחינה, בכי, התייעצות, שיתוף, בקשות, התחלקות. שהרי הנפטר יתום הוא.
מענף ההנצחה פורחות הפעולות שעושה ההורה הַשַּׁכּוּל שמטרתן לאפשר לנפטר לשוחח שיחה מתמשכת עם החיים. למסור את צוואתו הרוחנית. פעולות הנצחה יכולות להיות: הקמת מצבה, הוצאת ספר זיכרון, ארגון יום עיון לזכרו, אמירה כגון, "הוא היה אומר ש..," או "אם הוא היה אז..," ועוד.
מענף הכעס צומח הכוח המניע, שמאפשר את השיחה שמנהל ההורה השכול עם החיים, איתנו.
אם ייכרת ענף אחד מן הסנה הבוער, תבער האש כפליים.
אם לא ישוחח המתאבל עם הנפטר, המתאבל נותר בבדידות הכאובה.
אם לא יעסוק המתאבל בפעולות הנצחה, נותר הנפטר בבדידות איומה ונעלם בנבכי העבר.
אם לא יכעס המתאבל, אנחנו נותרים סביב האבל בבדידות מְנֻכָּרָה ממנו ונתקשה לתקן את עולמנו.
עקיבא ורחל, הורים שכולים מזה חמש שנים, ממהרים לנגב את הדמעות ולמחוק את הצער כשאני דופק על דלת ביתם.
"בא תשב... יופי שבאת," הם מחייכים.
אני שמח... אנחנו צוחקים... הם מספרים... אני מגיב... אני שותה מיץ... הם לא... עוד קצת זיכרונות ואני הולך.
משפחות שכולות עוזרות לי מאד בחיי. הם פותחים לי שער לתיקון עולמי... האם זה גם שער לתיקון בעולמם? הפרופסורים בילו וויצטום מזכירים לנו כי באלפי שנות מולדת וגלות אנחנו מתפתחים דרך דרכי ההבעה של המשפחות השכולות. "קידוש השם", "מגש הכסף", "טוב למות בעד ארצנו", "גיבורים", "קדושים" "נופלים", "משפחת השכול". אני חוזר ומברך את החיים: "ובחרת בחיים, בחרתך בטוב."
מועדי השנה מועדים ונופלים והם מציינים: "הכי קשה לנו בחגים."
"לוח השנה היהודי מלא בהם," אני מסכים באנחה.
"מזל שאנחנו לא דתיים בשביל לדעת את כולם," מחייכים שניהם: "דיברנו על זה בינינו שאנחנו לא רוצים לדעת יותר מה יש בכל חג וחג."
יותר משנה עקיבא ורחל באים אלי שבוע ועוד שבוע. החגים והמועדים צועדים בסך בזה אחר זה. כל מועד שעובר פונה לאחוריו מתייצב אחרי האחרון וממתין על פי דרכו שוב לתורו. זה מבויש, זה זוהר, זה ירוק וזה ממלכתי. רק ראש השנה ממלמל בכל פעם מחדש: "תכלה שנה וקללותיה ותחל שנה ובברכותיה."
בתשעה באב נחרב הבית והיה ליום שואה אחרי שאלוהים בפסח לא פסח על ביתם כמו על שאר בתי ישראל. בט"ו בשבט נוטעים עצים נשרפים. בחנוכה נר אחד מתעקש שלא לציית לנס ואינו מוכן להתחפש לאור. ביום הזיכרון וביום העצמאות לנו יש הזדמנו לזכור אותם ואת יקרים.
מה מאחלים להורים שכולים לפני חוג ומועד? הם מבקשים שאנחנו האוהבים אותם באמת, נאחל להם שלושה איחולים: שֶׁקּוֹל הנפטר יהיה חזק מתמיד, שההנצחות יתנו לנו מסגרת לשיחה של הנפטר ושהכעס יִבְנֶה משהו. ביום כיפור אבא ואימא סולחים לאלוהים על עוונותיו. בסוכות אלוהים עושה סוכות מוגנות של שקט, כי אין שלום. אחרי שמחת תורה השקט יאפשר לשמוע את קול הנפטר, קול הנצח וקול הכעס, קולות הקוראים לכולנו להמשיך בקצת "שמחה תוגה."
[1] המחקרים האחרונים על הורים שכולים של פרופסור שמשון רובין ואחרים מצביעים על כך שיש אפשרות להורים השכולים לחזור לרמת תפקוד תקינה. אבל העולם הפנימי נשאר פגוע ופצוע והפצע במשך השנים הולך ומעמיק ונעשה מכאיב יותר ויותר. את רוב הידע שלי למדתי מהקשבה להורים שכולים של חללי צה"ל ונפגעי פעולות האיבה שבטיפולי. רק את הגיבוי המחקרי קיבלתי מקריאה. יום הזיכרון כפי שאמרו לי הורים שכולים הוא לא יום להורים שכולים אלא בעיקר לכל השאר. עבורם כל יום הוא יום זיכרון. לכן ביום הזיכרון אני מבקר בביתם של הורים שכולים להתייחד לרגע עם הבן או הבת שהלכו לעולמם. הפסוקים מספר משלי מבטאים את חווית השכול בכל עוצמתה: "יֵשׁ דֶּרֶךְ יָשָׁר לִפְנֵי אִישׁ וְאַחֲרִיתָהּ דַּרְכֵי מָוֶת. גַּם בִּשְׂחוֹק יִכְאַב לֵב וְאַחֲרִיתָהּ שִׂמְחָה תוּגָה."
[2] כמו יונה הנביא שישב במדבר בצל הקיקיון: "וַיֵּצֵא יוֹנָה מִן הָעִיר וַיֵּשֶׁב מִקֶּדֶם לָעִיר וַיַּעַשׂ לוֹ שָׁם סֻכָּה וַיֵּשֶׁב תַּחְתֶּיהָ בַּצֵּל עַד אֲשֶׁר יִרְאֶה מַה יִּהְיֶה בָּעִיר. וַיְמַן ה' אֱלוֹהִים קִיקָיוֹן וַיַּעַל מֵעַל לְיוֹנָה לִהְיוֹת צֵל עַל ראשׁוֹ לְהַצִּיל לוֹ מֵרָעָתוֹ וַיִּשְׂמַח יוֹנָה עַל הַקִּיקָיוֹן שִׂמְחָה גְדוֹלָה."
[3] התיאור כאן מבוסס על תאור ההתגלות הראשונה של אלוהים למשה באמצעות הסנה.
