25צו. קשר לאלוהים ללא בית מקדש. עוולות, אמונה בטוב, כוחות האחר, תורת חיים והאש שבתוכי.

פרשת צו. עליה שנייה.

   אהרון הכהן העליון ובניו משמשים כאנשי קשר בין אדם לבין אלוהים. הכהונה גם עוברת בירושה לבנים. זוהי משפחת הכוהנים לדורותם. זהו תפקיד מיוחד שנועד רק להם.

   בתקופות שבית המקדש היה קיים, אחד האפשרויות לחוות חווית קשר לאלוהים הייתה באמצעות הקרבת קרבנות. את ההקרבה ביצעו הכוהנים.

   את קרבנות החטא והאשמה יהודי מקריב כאשר הוא פוגע בסדר האלוהי שאמור להתקיים בעולם. את מנחת התודה, הוא היה מביא כדי להודות לאלוהים על הטוב שזכה לו.

   חלק מהמנחה והקרבנות זוכים הכוהנים לאכול. הבשר והמנחה הנותרים אחרי ההקרבה הופכים מקודשים ורק כהן יכול לאכול ממנו, כי הוא עצמו מקודש. אך כל הנוגע בקורבן או במנחה המקודשים מתקדש אף הוא ולכן אינו ראוי עוד לשימוש לחולין.

   מה נלמד מכך לימינו ללא בית המקדש וללא מתווך עליון? תהליך השינוי התשובתי מקפל בתוכו את המרכיבים שתוארו. הכפרה היא המקבילה לקרבן. הצדקה היא המקבילה למנחה. הפומביות הכרחית כאן. זהו הוידוי הגלוי בחטאי באשמתי, זוהי ההכרה הגלויה בטוב שאלוהים חנן אותי ואני יכול לתת משהו לצדקה. כך מלמד אותנו הושע: "כי חסד חפצתי ולא זבח ודעת אלוהים מעולות."

   כך גם אנו מתקדשים לרגע וכל הקרוב אלינו "ונוגע" בנו מתקדש אף באופן שיעודד אותו לעשות מעשה קדוש אף הוא. 

פרשת צו. עליה ראשונה.

אש המזבח היא אש תמיד. היא לא תכבה לעולם. עבורנו משמעותה היא שתמיד נוכל להיות בקשר עם אלוהים, זוהי האש האלוהית שבתוכנו.

אחד הקרבנות החשובים לחוויית קירבה לאלוהים הוא קרבן העולה.

אין אוכלים ממנו והנותר ממנו מוציאים מחוץ למחנה.

ללא קרבנות אנו יכולים לחוות את הקרבה לאלוהים באמצעות מעשים טובים שיסלקו את הרוע אל מחוץ למחנה

גם הבאת המנחה אל המזבח יוצרת חווית קירבה לאלוהים.

המנחה היא אות לחוויית התודה שאנו חווים על החסד האלוהי.

הכרת התודה מאפשרת להשאיר את חווית החסד בתוך המחנה.

לכן הכוהנים אוכלים את המנחה ומעמיקים את שפע החסד במחנה.  

פרשת צו. תורת חיים, עוולות ואמונה בטוב.

יששכר עשת, "לרפא את יצירי כפיך" http://www.hebpsy.net/isaschar

תיקון עוולות: "...זֹאת תּוֹרַת הָעֹלָה..." ניתן לראות בקרבן העולה קרבן עוולה וגם קרבן עוולה העולה על דעתנו. קרבן זה לא נאכל, אלא נשרף עד תומו. באמצעות פעולה זו אנו מיטהרים מעוולה שעשינו או אפילו ממחשבה על עוולה. את הקרבן אנו מקריבים לדמות ההתקשרות הבטוחה שאת ציוויה הפרנו. הקרבן הוא כפרה על עוולה ואפילו על מחשבת עוולה שעשינו כאשר הפרנו את הציווי של דמות זו. "...זֹאת תּוֹרַת הָעֹלָה הִיא הָעֹלָה עַל מוֹקְדָה עַל הַמִּזְבֵּחַ כָּל הַלַּיְלָה עַד הַבֹּקֶר וְאֵשׁ הַמִּזְבֵּחַ תּוּקַד בּוֹ." כך יכול אני לומר אחר כך את המילים מתהילים המקבילות ל"כל הלילה עד הבוקר", "לְהַגִּיד בַּבֹּקֶר חַסְדֶּךָ וֶאֱמוּנָתְךָ בַּלֵּילוֹת."

האמונה בטוב: אֵשׁ תָּמִיד תּוּקַד עַל הַמִּזְבֵּחַ לֹא תִכְבֶּה: אש התמיד היא ניצוץ אלוהים הַטּוֹב וְהַמֵּטִיב שבנו. המקבילה לניצוץ אלוהים הטוב והמטיב, היא האמונה שלנו בדמות ההתקשרות הבטוחה המגדילה את הביטחון שלנו בעולם בכלל וברגעים קשים בפרט. לכן אש האמונה בטוב עדיף שלא תכבה. כך אנו מחוברים אל הניצוץ שבנו ומחוברים לטוב שבעולם.

לקחת מהאחר את חלבו ודמו, או במילים אחרות את מיטב כוחו: יש איסור לנצל את מיטב כוחות אדם אחר. יש לשמור על כוחותיו של האחר. "כָּל אֹכֵל חֵלֶב מִן הַבְּהֵמָה אֲשֶׁר יַקְרִיב מִמֶּנָּה אִשֶּׁה לַה' וְנִכְרְתָה הַנֶּפֶשׁ הָאֹכֶלֶת מֵעַמֶּיהָ... כָּל נֶפֶשׁ אֲשֶׁר תֹּאכַל כָּל דָּם וְנִכְרְתָה הַנֶּפֶשׁ הַהִיא מֵעַמֶּיהָ." רב ששת היה אומר אחרי תענית, אדם חוטא ומקריב קורבן, ואין מקריבין ממנו אלא חלבו ודמו ומתכפר לו.  עכשיו ישבתי בתענית ונתמעט חלבי ודמי. יהי רצון מלפניך  שיהא חלבי ודמי שהתמעט כאילו הקרבתיו לפניך על גבי המזבח ותרצני. מכאן אנו למדים שחלבי ודמי הוא ביטוי למיטב כוחו של האדם, כוחות שאסור לנו לנצל עד תומם.

חיים על פי תורת חיים: תורת חיי האדם היא מקשה אחת, על פיה הוא שורד, מוצא שמחה ופועל באופן מוסרי כדי לא לפגוע פגיעה אקולוגית. רבי זירא היה אומר שכל הישן בבית המדרש תורתו נעשית לו קרעים קרעים, כלומר תורתו כבר אינה ברורה לו והוא מסכן את חייו אושרו ומוסריותו. רבי שמעון אף הרחיק לכת ופסק שכל המפסיק ממשנתו ואומר מה נאה אילן זה ומה נאה ניר זה, מעלה עליו הכתוב כאילו מתחייב בנפשו..."  לכן נאמר גם כאן "...וּמִפֶּתַח אֹהֶל מוֹעֵד לֹא תֵצְאוּ שִׁבְעַת יָמִים... וּשְׁמַרְתֶּם אֶת מִשְׁמֶרֶת ה' וְלֹא תָמוּתוּ..." משמרת ה' העקבית והרצופה, מאפשרת רכישת תורת חיים עקבית המקטינה את סיכויי טעויות ומגדילה סיכויי ההישרדות, שמחה ושמירה על הסביבה האנושית והטבעית.

יְהִי רָצוֹן מִלְּפָנֶיךָ

אֲדֹנָי אֱלֹהֵינוּ וֶאֱלהֵי אֲבוֹתֵינוּ

שֶׁנֵּדַע לִשְׁמֹר אֶת אֵשׁ הָאֱמוּנָה בְּלִבֵּנוּ

שֶׁלֹּא תְּכַבֶּה לְעוֹלָם,

לְמַעַן בִּטְחוֹנֵנוּ

וּלְמַעַן יִיטַב לָנוּ,

לְצֶאֱצָאנוּ וּלְכָל יוֹשְׁבֵי תֵּבֵל לְעוֹלָם.

בְּאֶמְצָעוּת לְחִיצָה עַל "הוֹסֵף תְּגוּבָה" אֶשְׂמַח כְּמֵיטָב יָכוֹלְתִּי

לַעֲנוֹת עַל שְׁאֵלוֹת, לְהֵיעָנוּת לַבַּקָּשׁוֹת וּלְהִתְיַיחֵס לִתְגוּבוֹת.

25צו לא לכבות את האש הבוערת בתוכי

יששכר עשת, "לרפא את יצירי כפיך" http://www.hebpsy.net/isaschar

   "האש הבוערת" היא המניע, היא המטרה היעוד. שלושה סוגי אש למדתי להכיר מ"מגילת האש" של ביאליק: אש התוקפנות, אש האהבה ואש האמונה. אש התוקפנות בה נפגוש את כוחנו לבנות ולהרוס. אש האהבה בה נפגוש את כוחנו לתת ולאפשר לתת. אש האמונה בה נפגוש את אפסותינו ונוכל להתאחד עם האחר, עם מה שמעבר ליום יום ועם אלוהים.

   כאשר אחת מסוגי האש היא "אש בוערת בעצמותי", היא כמו אש המזבח שאמורה שלא להיכבות לעולם. אנשים האומרים: "אש בוערת בי", "הוא כמו אש", "אש בוערת בעצמותיו", "בלהט הדברים" ספרו זה לזה על האש שלכם שאינה נכבית לעולם. מהי אש זו? מה מזין אותה? אהבה? שנאה? יעוד, משמעות?

   בפרשה שלנו בראשית ספר ויקרא, אלוהים מצווה את משה ובני ישראל לאמור: "וְהָאֵשׁ עַל הַמִּזְבֵּחַ תּוּקַד בּוֹ לא תִכְבֶּה וּבִעֵר עָלֶיהָ הַכּהֵן עֵצִים בַּבּוֹקֶר בַּבּוֹקֶר וְעָרַךְ עָלֶיהָ הָעוֹלָה וְהִקְטִיר עָלֶיהָ חֶלְבֵי הַשְּׁלָמִים. אֵשׁ תָּמִיד תּוּקַד עַל הַמִּזְבֵּחַ לא תִכְבֶּה." אש התמיד לא אמורה לכבות לעולם, אך יש ללבות את האש ולפרנס אותה. יש באש הזו הבטחה ויש בה ציווי. הציווי הוא לשמור על האש ולהזין אותה. ההבטחה היא שמדובר באש שהיא מקור חיים.

חורבן, האם האש תיכבה?

   והיה אם חרב עלינו עולמנו... ביאליק ב"מגילת האש" מספר על המלאך שהציל את אש התמיד: "וַיֶּחֱרַד לְבַב הַמַּלְאָךְ וַיֵּצֶר לוֹ מְאד, פֶּן-תִּכְבֶּה גַּחֶלֶת יְיָ הָאַחֲרוֹנָה, וְנִכְחֲדָה אֵשׁ הַקּוֹדֶשׁ מִן-הָאָרֶץ... וַיְּמַהֵר וַיָּעָף מֵעַל אַיֶּלֶת הַשַּׁחַר, וּמַחְתַּת אֵשׁ בְּיָדוֹ, וַיֵּרֶד עַל-חָרְבוֹת הַר הַבַּיִת, וַיֶּחֱרַד אֶל-מְקוֹם הַמִּזְבֵּחַ, וַיַּחְתֶּה אֶת-שַׁלְהֶבֶת יְיָ מִן-הַיְּקוֹד, וַיִּפְרוֹשׂ כְּנָפָיו וַיָּעוֹף...

גלות, היכן האש?

   אנחנו בגלות מעולמנו שנרחב. בכוחות מחודשים נקום לבנות מחדש....והנה עלם צעיר "צָרוֹף צוֹרַף לְבַב הָעֶלֶם בְּכוּר מְשֻׁלָּשׁ, וְאֵשׁ גְּדוֹלָה, מְדוּרָה מְשֻׁלֶּשֶׁת, בָּעֲרָה בוֹ, הֲלא הִיא אֵשׁ הָאֱלוֹהִים וְאֵשׁ הַשָּׂטָן, וְהָעַזָּה מִשְּׁתֵּיהֶן – אֵשׁ הָאַהֲבָה. נִּשָּׂא אֶת-הָאֵשׁ הַהִיא אֶל-אַרְבַּע כַּנְפוֹת הָעוֹלָם, וַיַּצֵּת לְבָבוֹת בְּרוּחַ פִּיו וּבְתוֹךְ עֵינַיִם כָּבוֹת הִדְלִיק נֵרוֹת..."

גאולה, האם האש תהיה לאור ולחום מבריא?

   שבנו מהגלות. בנינו מחדש. והאש עכשיו מסוכנת אם אינה במידה הנכונה, כפי שאנו קוראים בספר החינוך: "וּמַהוּ אֵשׁ? זֶּה הוּא הַטֶּבַע שֶׁבָּאָדָם... הָאֵשׁ שֶׁבָּאָדָם צָרִיךְ לִבְרָכָה זוֹ שֶׁיְּהֵא מִמֶּנּוּ בָאָדָם מַה שֶּׁצָּרִיךְ אֵלָיו, לא פָחוֹת כִּי יֶחֱלַשׁ כּוֹחוֹ, וְלא יוֹתֵר כִּי יִשָּׂרֵף בּוֹ כְּדֶרֶךְ בְּנֵי אָדָם שֶׁמֵּתִים בְּתוֹסֶפֶת הָאֵשׁ בָּהֶם יוֹתֵר מִדַּאי וְהוּא הַקַּדָּחַת...

סכנת חורבן נוסף קיימת תמיד. אך נמנע אותו?

   רחל שפירא מזהירה מאש זרה שהיא תביא את החורבן הבא: "...הרביתי לחלום החלומות טרפו אותי, רציתי לנחם - אבל מרדה בי תשוקתי. היה מיקסם ילדות, היתה גם סערה בזרועותי. אני יודעת שהדליקה אש זרה את לילותי." כך קרה לבני אהרון "וַיִּקְחוּ בְנֵי אַהֲרוֹן נָדָב וַאֲבִיהוּא אִישׁ מַחְתָּתוֹ וַיִּתְּנוּ בָהֵן אֵשׁ וַיָּשִׂימוּ עָלֶיהָ קְטוֹרֶת וַיַּקְרִיבוּ לִפְנֵי ה' אֵשׁ זָרָה אֲשֶׁר לא צִוָּה אוֹתָם. וַתֵּצֵא אֵשׁ מִלִּפְנֵי ה' וַתּאכַל אוֹתָם וַיָּמֻתוּ לִפְנֵי ה'."

מִי ייִתֵּן וְהָיָה לְבָבָנו בוער באש התמיד,

שתשמור על קיומנו לנצח נצחים,

לְמַעַן ייטב לילדנו לדורותם לְעוֹלָם.

בְּאֶמְצָעוּת לְחִיצָה עַל "הוֹסֵף תְּגוּבָה" אֶשְׂמַח כְּמֵיטָב יָכוֹלְתִּי

לַעֲנוֹת עַל שְׁאֵלוֹת, לְהֵיעָנוּת לַבַּקָּשׁוֹת וּלְהִתְיַיחֵס לִתְגוּבוֹת.