20פורים. זהות וזרות
בין זֵהוּת לזָרוּת - ארבעה דגמים
יששכר עשת, "לרפא את יצירי כפיך" http://www.hebpsy.net/isaschar
זהותם המיוחדת של יהודי פרס ומדי נקשרת בזרותם בקרב מאה עשרים ושבע מדינות מלכות פרס ומדי. עניין זה שב ועולה לכל אורך סיפור המגילה. מדוע הופכת זהות לזרות? האם אלו שני פנים של מצב אחד, או שני מצבים שאינם נובעים זה מזה? האם אפשר להיות יהודי בלי להיות זר? לפנינו ארבעה דגמים של תשובה.
א. מרדכי הזר מול כל השאר
"וְכָל עַבְדֵי הַמֶּלֶךְ אֲשֶׁר בְּשַׁעַר הַמֶּלֶך כֹּרְעִים וּמִשְׁתַּחֲוִים לְהָמָן וּמָרְדֳּכַי לֹא יִכְרַע וְלֹא יִשְׁתַּחֲוֶה כִּי הִגִּיד לָהֶם אֲשֶׁר הוּא יְהוּדִי" במאה השניה לספירה נדרש הכינוי אבר[ה]ם העברי שבתורה כך: ויגד לאברם העברי, ר' יהודה [בר עילאי] אמר: כל העולם מעֵבר אחד והוא מעֵבר אחד.
ב. הזהות היהודית גוררת זרות ושנאה
"וַיֹּאמֶר הָמָן לַמֶּלֶךְ אֲחַשְׁוֵרוֹשׁ יֶשְׁנוֹ עַם-אֶחָד מְפֻזָּר וּמְפֹרָד בַּין הָעַמִּים בְּכֹל מְדִינוֹת מַלְכוּתֶךָ, וְדָתֵיהֶם שֹׁנוֹת מִכָּל עָם וְאֶת דָּתֵי הַמֶּלֶךְ אֵינָם עֹשִׁים וְלַמֶּלֶךְ אֵין שׁוֹוה לְהַנִּיחָם. אִם עַל הַמֶּלֶךְ טוֹב יִכָּתֵב לְאַבְּדָּם." מצוקה דומה חוו למשל יהודי תימן בעיצומם של ימי הביניים, כאשר הועמדה זהותם היהודית במבחן בצרתם פנו הם אל הרמב"ם (ר' משה בן מיימון 1135 - 1204), מגדולי המנהיגים, הפוסקים והפילוסופים היהודים בכל הזמנים. בתשובתו, עומד הרמב"ם על אופיה של הזהות .והזרות היהודית בכל הזמנים: שבתורה הזאת הבדילנו הבורא משאר בני העולם, ומפני שייחד אותנו הבורא במצוותיו וחוקיו והתבארה מעלתנו בכללותיו ובמשפטיו קנאונו האומות כולם על דתנו קנאה גדולה, וילחצו מלכיהם בשבילה לערער עלינו שטנה ואיבה ואין לך זמן מאז שנתנה לנו תורה זו עד זמננו זה, שכל מלך גובר שאין תחלת כונתו ודתו לסתור תורותינו ולהפר דתנו באונס ובנצוחן בחרב.
ג. יהודי בביתך, ואדם - בצאתך
"לֹא הִגִּידָה אֶסְתֵּר אֶת עַמָּהּ וְאֶת מוֹלַדְתָּהּ כִּי מָרְדְּכַי צִוָּה עָלֶיהָ אֲשֶׁר לֹא-תַגִּיד" בתקופת ההשכלה בגרמניה (מאות 18 - 19). ברוח זו הציע ליהודים משה מנדלסון (1729-1786), אחד הפילוסופים היהודים הבולטים באותה תקופהלהשתלב ככל יכולתם בסביבתם הנוצרית: קבלו את הנמוסים [המנהגים המקובלים] ואת החוקה של הארץ שאתם גרים בה, אבל החזיקו בכל עוז בדת אבותיכם. שאו את משאות שתיהן ככל אשר בכוחכם.
ד. מדינה יהודית: זהות בלי זרות
"אִישׁ יְהוּדִי הָיָה בְּשׁוּשָׁן הַבִּירָה וּשְׁמוֹ מָרְדְּכַי בֶּן יָאִיר בֶּן שִׁמְעִי בֶּן קִישׁ אִישׁ יְמִינִי אֲשֶׁר הָגְלָה מִירוּשָׁלַיִם." מאה שנה אחרי מנדלסון, עם תחיית התנועה הציונית, הציע בנימין זאב (תיאודור הרצל (1860-1904), פתרון דרמטי לשאלת זהותם וזרותם של היהודים. פתרונה של שאלת-היהודים נתון בזה שיכירו ביהודים בתורת עם ובזה שימצאו להם מולדת מובטחת לפי משפט-הכלל, שאליה יהגרו יהודים, לפי טבע הדברים, מאותם חלקי העולם שבהם הם נתונים לדיכוי; שכן הם יבואו לשם בתורת אזרחים, דווקא משום שהם יהודים, ולא בתורת זרים.
בכל זאת יש בה משהו (בארץ ישראל) נתן אלתרמן
בכל זאת יש בה משהו, כן יש בה איזה משהו,
לא טוב שהוא, לא רע שהוא, אבל כיום זה משהו.
אפה הוא קצת גדול שהוא, והילוכה קצת זול שהוא,
אך איזה גבר כלשהו, יכול את זה לסבול שהוא.
ואיזה כסיל אחרון שהוא, באיזה שיגעון שהוא,
יכול למצוא עוד איך שהוא, גם בה דבר מה מושך שהוא.
לא, אין בה כל ממש שהוא, ובכל זאת, יש בה משהו...
בכל זאת יש בה משהו, כן, יש בה איזה משהו...
או טוב שהוא, או רע שהוא... אך זה בכל זאת משהו.
ויחד עם המשהו, נחוץ רק איזה מישהו,
שלא יהיה של מישהו, אלא כולו שלי שהוא.
כי יש בזה מין סוד שהוא, ואיזה עוד ועוד שהוא,
שכך, בלי כל יסוד שהוא, מתחיל הלב לרקוד שהוא.
לא, אין פה כל ממש שהוא, אך זה בכל זאת משהו...
בכל זאת יש בה משהו, כן, יש בה איזה משהו...
שכלל עוד לא היה שהוא, והוא כולו שלה שהוא.
כי יש בה איזה זיק שהוא, שכלל הוא לא מזיק שהוא.
ויש בה איזה חן שהוא, שלאחרת אין שהוא...
כל צר ומעצור שהוא, אותה לא יעצור שהוא,
כי אין כל פחד איכשהו, אצלה זה כבר ילך שהוא.
לא, אין בה כל ממש שהוא... ובכל זאת יש בה משהו...
בכל זאת יש בו משהו...כן, יש בו איזה משהו...
לא כלום.. אבל עובדה שהוא, כבר באויר... אה? משהו...
ובלב כל יהודי שהוא, נותן זה איזה "צי" שהוא.
וצחוק שהוא ובכי שהוא, שלא יבין סתם מישהו.
כי יש בו דבר מה דק שהוא, אבל כזה חזק שהוא,
מכל ספרון לבן שהוא, וטנק וטומי גן שהוא.
לא כלום... לא כל ממש שהוא, ובכל-זאת... יש פה משהו.
יְהִי רָצוֹן מִלְּפָנֶיךָ
אֲדֹנָי אֱלֹהֵינוּ וֶאֱלהֵי אֲבוֹתֵינוּ
שנשכיל לשמור על יחודנו כיהודים
מבלי להיות זרים בעולמך
לְמַעַן יִיטַב לָנוּ, לצאצאנו ולכל יושבי תבל לְעוֹלָם.
חג שמח
