15בא. א. רגעי העבדות האחרונים ב. אחרי החירות בא השלום.

פרשת בא. רגעי העבדות האחרונים.  

יששכר עשת, "לרפא את יצירי כפיך" http://www.hebpsy.net/isaschar

שנים רבות חיה כל עדתנו בטעות גדולה.

עבדים היינו, עבודה קשה עבדנו.

שְׁלשִׁים שָׁנָה וְאַרְבַּע מֵאוֹת שָׁנָה עבדים היינו.

עד שבאו כוהנים ונביאים להאיר את עינינו.

אך בקושי הצלחנו להבין משהו,

מרוב עבודה קשה...

ובכל זאת השתכנענו

כך הפך החודש הזה,

שבו עסקנו בהכנות אחרונות ליציאה מעבדות לחירות,

לראשׁ חֳדָשִׁים, לרִאשׁוֹן חָדְשֵׁי הַשָּׁנָה.

באביב הזה התחלנו את דרכנו אל החופש.

וזה היה סיפור מעשה יציאתנו מעבדות לחירות:

כעבור עשרה ימים מתחילת החודש,

לקחנו אִישׁ שֶׂה לְבֵית אָבוֹת שֶׂה לַבָּיִת,

צידה לדרך הקשה אל החירות.

לפעמים משפחות שכנות קטנות לקחו ביחד זה אחד.

כמִכְסַת נְפָשׁוֹת, אִישׁ לְפִי אָכְלוֹ.

שֶׂה תָמִים זָכָר בֶּן שָׁנָה לקחנו לנו,

מִן הַכְּבָשִׂים או מין העיזים,

כי אלו היו בשפע והבשר התמים הזה היה טעים,

כך שגם דאגנו לגופנו וגם נהנינו.

ארבעה ימים קודם לקחנו אותו,

עַד אַרְבָּעָה עָשָׂר יוֹם לַחוֹדֶשׁ הראשון הַזֶּה.

ואז שחטנו אותם בֵּין הָעַרְבָּיִם,

ממש בסמוך ליציאה...

ההתרגשות הייתה גדולה,

המתח היה עצום.

מדָּם השחיטה לקחנו וְנָתְנוּ עַל שְׁתֵּי הַמְּזוּזות וְעַל הַמַּשְׁקוֹף בייתנו.

בָּצֵק אפינו עֻגוֹת מַצּוֹת כדי שלא יחמץ, כִּי לא יכולנו לְהִתְמַהְמֵהַּ.

אפילו צידה נוספת לא עָשׂינו לנו.

כל הלילה ישבנו לאכול אֶת הַבָּשָׂר הזה,

אחרי שניצלה על האש.

גם את המצות וירק מרורים שהכנו אכלנו, כדי להנעים את אוכלנו.

ריחות הצלי על האש עלו לשמיים,

כל נתח רקמה רכה אכלנו את הבשר וכל קִרְבּוֹ.

ידענו שדרך ארוכה לפנינו,

ונשמח בריח הניחוח ובארוחה הדשנה.

וְלא הותרנו מִמֶּנּוּ עַד הבּוֹקֶר מאומה,

וגם נקינו את השטח ושרפנו את השיירים.

מותנינו כבר היו חֲגורִים,

נעלינו היו על רגלינו, מקלותינו בידינו

בְּחִפָּזוֹן אכלנו ונמהר לצאת אל החירות.

בלילה שבו יצאנו מעבדות לחירות,

אדוננו נפגעו קשות.

בכורים מתו מֵאָדָם וְעַד בְּהֵמָה,

שְׁפָטִים נעשה בהם על שהעבידו אותנו,

על ששבו את נשמתנו וגופנו.

וְהָיָה הַדָּם על משקופי בייתנו לאות כי שבענו מרורים ולא עוד.

ופסח הרע מעלינו.

ולא היה בנו עוד נֶגֶף לְמַשְׁחִית.

לא נשכח יום זה.

וְהָיָה הַיּוֹם הַזֶּה לָנו לְזִיכָּרוֹן

וְהחלטנו לחוג אותו חַג לְדורותֵינו,

חוקַּת עוֹלָם נחוג אותו.

שִׁבְעַת יָמִים אנו אוכלים מצות בחג זה.

מִיּוֹם הָרִאשׁוֹן עַד יוֹם הַשְּׁבִיעִי.

ומן היום הראשון נשבית את החָמֵץ,

למען נזכור לא להחמיץ הזדמנות זאת לחירות,

למען לא תיכרת עוד נֶּפֶשׁ מקהלנו לעבדות חוזרת.

שבעה הם ימי החג.

הלילה לפני יום החג הראשון לֵיל שִׁמֻּרִים הוּא.

ביּוֹם הָרִאשׁוֹן וּבַיּוֹם הַשְּׁבִיעִי יש לנו מִקְרָאי קוֹדֶשׁ.

בימים אלו כָּל מְלָאכָה איננו עושים.

אנו שומרים יום זה לדורותינו חוקַּת עוֹלָם,

כדי לזכרו, כי בְּעֶצֶם הַיּוֹם הַזֶּה יצאנו מעבדות לחירות.

כָּל בֶּן נֵכָר, תּוֹשָׁב וְשָׂכִיר ואֶזְרַח הָאָרֶץ החיים עמנו, שותפים לחג זה,

למען יזכרו אף הם את דרך היציאה מעבדות לחירות.

מַחְמֶצֶת נמנע מעצמנו בכל ימי החג,

כדי לא לשכוח את ההחמצה שהייתה בעבדות מיותרת זו.

מחמצת לא נאכל כדי שלא תיכרת עוד הַנֶּפֶשׁ מֵעֲדַתנו ומקהלנו.

עכשיו אנו בארץ החופש לה זכינו.

אנו מקפידים לשמור חג זה ואת עבודת הטכסים שיש בחג זה.

על מנת לזכור ולא לשכוח.

כשבנינו שואלים אותנו, "מָה הָעֲבוֹדָה הַזּאת לָכֶם?"

אנו עונים כי זֶבַח פֶּסַח הוּא,

על אשר הצלחנו לפסוח על תקופת עבדות זו,

ועל אשר ניגפו אדוננו ובאו על עונשם.

והיה החג הזה למזכרת לא להחמיץ את החירות לה זכינו.

בקלות אפשר לשוב ולהיות עבדים לאדון זה או אחר.

רבי יהודה הלוי מזכיר לנו,

כי עבדי הזמן עבדי עבדים הם

ורק מי שמצליח להיות עבד ה' הוא לבדו חופשי.

ונדע כמאמר הרמב"ם בהלכות תשובה,

כי מעשה האדם הוא ביד האדם,

ואין אלוהים מושכו ולא גוזר עליו לעשות כך.

לכן דנים את האדם על מעשיו כפי מעשיו,

אם לטוב ואם לרע.

זוהי החירות האמיתית.

לכן אנו מחנכים את ילדינו על פי דרכנו בדרכם.

למען יוכלו להיות חופשיים במסגרת המוסרית שבה אנו והם חיים.

מִי ייִתֵּן וְהָיָה לְבָבָנו,

לְהַכִּיר בחירות האמיתית

לְמַעַן ייטב לילדנו

בחירותם לדורותם לְעוֹלָם.

בְּאֶמְצָעוּת לְחִיצָה עַל "הוֹסֵף תְּגוּבָה" אֶשְׂמַח כְּמֵיטָב יָכוֹלְתִּי

לַעֲנוֹת עַל שְׁאֵלוֹת, לְהֵיעָנוּת לַבַּקָּשׁוֹת וּלְהִתְיַיחֵס לִתְגוּבוֹת.