28יום הזיכרון לשואה ולגבורה

יום השואה במשפחה הצעה לטכס משפחתי.

יששכר עשת, "לרפא את יצירי כפיך" http://www.hebpsy.net/isaschar

 

על השולחן שישה נרות כנגד שישה מיליונים של נשמות שכבו.

על השולחן שישה פרחים כנגד שישה מיליוני בשר ודם שקמלו.

על השולחן תמונות ומזכרות משפחתיות מיקירים שנספו בשואה או ממסעות לאתרי שואה באירופה.

על הקיר תמונות שואה וגבורה.

ברקע מתנגנות מנגינות יהודיות ושירי גבורה ושואה.

חפשו את הטכס השכונתי, הקהילתי, העירוני להצטרף אליו אחרי או לפני הטכס המשפחתי.

 

שרים: שיר הפרטיזנים היהודיים/ מאת הירש גליק עברית: אברהם שלונסקי

   אל נא תאמר: "הנה דרכי האחרונה, את אור היום הסתירו שמי העננה". זה יום נכספנו לו עוד יעל ויבוא, ומצעדנו עוד ירעים: אנחנו פה!

   מארץ התמר עד ירכתי כפורים, אנחנו פה במכאובות וייסורים. וכאשר טיפת דמינו שם ניגרה, הלא ינוב עוד עוז רוחנו בגבורה.

   עמוד השחר על יומנו אור יהל, עם הצורר יחלוף תמולנו כמו צל. אך אם חלילה יאחר לבוא האור, כמו סיסמה יהא השיר מדור לדור.

   בכתב הדם והעופרת הוא נכתב, הוא לא שירת ציפור הדרור והמרחב. כי בין קירות נופלים שרוהו כל העם, יחדיו שרוהו ו"נאגאנים" בידם.

   על כן אל נא תאמר דרכי האחרונה, את אור היום הסתירו שמיה עננה. זה יום נכספנו לו עוד יעל ויבוא

ומצעדנו עוד ירעים - אנחנו פה!

 

מקריאים: "שמרגע זה השתרשה בי הזהות..."

   זוכרת אני את עצמי ואת שרה אחותי יושבות על משענת הכורסה משני צדדיו של אבא ומאזינות לספור המשפחתי שלו. זאת הייתה הפעם הראשונה ששמעתי על השואה. אני חושבת שהייתי אז בת שש. מאז ועד למשפט אייכמן נתפסה אצלי השואה כאירוע פרטי של המשפחה, אירוע קשה לעוד יהודים.

   במשפט אייכמן נשארתי כמו כולם צמודה לרדיו והאזנתי לעדויות השונות. באחד השידורים מצאתי את עצמי ממררת בבכי. כשניסיתי בגיל מאוחר יותר להסביר לעצמי את הרגשנות שאחזה בי הגעתי למסקנה שמרגע זה השתרשה בי הזהות הלאומית, הזהות היהודית. (נורית לפיד, דברת, 1986)

 

מקריאים: מחאה והתרסה

   זהו סיפורו של גטו שקרב אל סופו ושל שמש שדעתו נטרפת עליו. רגיל היה השמש להתפרץ מדי בוקר לבית הכנסת, לעלות אל הבימה, ולקרוא תחילה בגאווה ואחרי כן בזעם: "באתי להודיעך, ריבונו של עולם, כי אני כאן!"

   בא הטבח הראשון, ואחריו רבים נוספים. השמש יצא תמיד בלתי נפגע, ותמיד היה מתפרץ לבית הכנסת, מכה באגרופו על השולחן, וקורא בכל רם: "רואה אתה, ריבונו של עולם, אני עדיין כאן!"

   אחרי הטבח האחרון, היה הוא היחידי בבית הכנסת השומם. הוא היה היהודי האחרון שנותר בחיים. עלה אל הבימה בפעם האחרונה, נשא את עיניו אל ארון הקודש, מלמל ברכות וזעק: "רואה אתה עודני כאן!", נשתתק לרגע, ואחרי כן הוסיף בכל חנוק ועצוב: "אבל איפה אתה, איפה אתה?"  (אלי ויזל)

 

מקריאים: לקחי השואה

   יזכור החי את מתיו, כי הנה הם מנגד לנו, הנה ניבטות עיניים סביב סביב. ואל דומי, אל דומי לנו עדי יהיו חיינו ראויים לזכרם. דורש אבא קובנר.

   ושלונסקי נודר נדר. קונם אם לריק יעבור ליל הזעם, קונם אם לבוקר אחזור לסורי ומאום לא אלמד גם הפעם.

   גבירטיק מזהיר אותנו שאם שוב תפרוץ שריפה בעיירה. רק בידינו לבד היא העזרה, חיש נושיט יד אוהבת ונציל מהמוות. בדמנו נכבה שלהבת, חיש נכבה בדם, מרחוק לא נעמוד כי האש עולה. אל נא נחבק ידיים.

   פרופ' יהודה באואר, חתן פרס ישראל לחקר השואה, אומר שהסכסוך הישראלי-הפלשתיני עלול להוביל לרצח עם, אם אחד הצדדים יתחזק יותר. לכן מעורבות חיצונית חיונית ונחוצה. רצח העם שנעשה ליהודים יכול לקרות שוב, לא בהכרח באותה הדרך, לא בהכרח נגד היהודים, אבל לכל אחד. חקר עברך הכרחי להתמודדות עם המציאות, מאמין באואר.

   פניה ברגשטיין מזכירה לנו את הניגונים ששתלו בנו אמותינו ואבותינו. ניגונים מזמורים שכוחים. גרעינים, גרעינים נשאם לבבי. הבה וניתן להם לעלות ולצמוח.

   אנו היהודים זקוקים לבית לאומי ולהגנה. ואנו זקוקים לדעת שהרוע האנושי אין לו גבולות, והוא עלול לתקוף אפילו אותנו. אנחנו זקוקים להבנה עמוקה שיש להילחם בעוול באשר הוא.

   צבי גיל ניצול שואה אומר לנו שהשואה שייכת למורשת האוניברסאלית של כל בני תרבות, היא שקבעה את אמות המידע לרוע המוחלט. לקחי השואה חייבים להיות לקוד תרבותי של חינוך לערכים הומניים, לדמוקרטיה, לזכויות אדם, לסובלנות וסבלנות, ונגד גזענות ואידיאולוגיות טוטליטריות. "מה ששנוא עליך אל תעשה לחברך" אנו קוראים עם הלל הזקן. זהו המסר שלנו לאנושות, זאת המורשת לדורות הבאים. (יששכר עשת)

 

שרים: כשתגדל יעקב גלעד ויהודה פוליקר

   חכה שתגדל, אמרו לך לא פעם, איש אחד גבוה ואשה נמוכה. אם לא תאכל לא תגדל אף פעם, ילד טוב משאיר צלחת ריקה.

   תגדל, תגדל ותהיה גנרל, תהיה אסטרונאוט ותעוף לחלל. אתה לא רצית להיות אפילו חייל, או סתם להיות כמו כולם כשתגדל, אבל, אותך אף אחד לא שאל.

  כשתגדל ותראה איזה ילד, אז תגיד לגוזל לא צריך שתגדל. כשתגדל ויהיה לך ילד, שיבוא וישאל מה יהיה כשאגדל, אז תגיד לו עזוב, אל תשאל.

   לך הביתה, עזוב את בית הספר, אמרו שממך כבר לא יצמח שום דבר. אשה גדולה ואיש במשקפיים, ימשיכו לרדוף עד הסוף עד עפר.

   תגדל, אל תתערבב בקהל, תשקיף מן הצד תתנדנד בערסל. אתה לא רצית להיות שם בכלל, אז מה, אותך אף אחד לא שאל, אתה נשארת גוזל שנפל.

   כשתגדל ותראה איזה ילד, אז תגיד לגוזל לא צריך שתגדל. כשתגדל ויהיה לך ילד, שיבוא וישאל מה יהיה כשאגדל, אז תגיד לו עזוב, אל תשאל.

 

יזכור

נזכור את חברי המשפחות הענפות ... שהלכו לעולמם בשואה אחרי שגרו שנים רבות בעיירה היהודית טרנובז'ק דזיקוב שבפולין

 

משפחת...

 

ה' מָה-אָדָם וַתֵּדָעֵהוּ. בֶּן-אֱנוֹשׁ וַתְּחַשְׁבֵהוּ:

אָדָם לַהֶבֶל דָּמָה. יָמָין כְּצֵל עוֹבֵר: (תהלים קמה, ג-ד)

בַּבֹּקֶר יָצִיץ וְחָלָף. לָעֶרֶב יְמוֹלֵל וְיָבֵשׁ: (תהלים צ, ו)

כִּי לֹא בְמוֹתוֹ יִקַּח הַכֹּל. לֹא-יֵרֵד אַחֲרָיו כְּבוֹדוֹ: (תהלים מט, יח)

שְׁמָר-תָּם וּרְאֵה יָשָר. כִּי אַחֲרִית לְאִישׁ שָׁלוֹם: (תהלים לז, ל)

פּוֹדֶה ה' נֶפֶשׁ עֲבָדָיו. וְלֹא יֶאְשְׁמוּ כָּל-הַחֹסִים בּוֹ: (תהלים לד, כג)

 

אָבִינוּ מַלְכֵּנוּ אֵל אֱלֹהֵי הָרוּחוֹת לְכָל-בָּשָׂר. תֵּן מְנוּחָה נְכוֹנָה עַל-כַּנְפֵי הַשְּׁכִינָה

בְּמַעֲלוֹת קְדוֹשִים וּטְהוֹרִים כְּזֹהַר הָרָקִיעַ מַזְהִירִים אֶת-נִשְׁמוֹתֵיהֶם שֶׁל שֵׁשׁ מֵאוֹת רִבְבוֹת אַלְפֵי יִשְׂרָאֵל אֲנָשִׁים וְנָשִׁים יְלָדִים וִילָדוֹת שֶׁנֶּהֶרְגוּ וְשֶׁנִּטְבְּחוּ וְשֶׁנֶּחְנְקוּ וְשֶׁנִּקְבְּרוּ חַיִּים בִּידֵי מִפְלְצוֹת הַצּוֹרְרִים בְּגָלוּת אֵירוֹפָה. כֻּלָּם קְדוֹשִׁים וּטְהוֹרִים. בָּהֶם גְּאוֹנִים וְצַדִּיקִים אַרְזֵי הַלְּבָנוֹן וְאַדִּירֵי הַתּוֹרָה. בְּגַן עֵדֶן תְּהֵא מְנוּחָתָם. לָכֵן בַּעַל הָרַחֲמִים יִצְרֹר בִּצְרוֹר הַחַיִּים אֶת-נִשְׁמוֹתַם ה' הוּא נַחֲלָתָם. וּזְכֹר לָנוּ עֲקֵדָתָם וְתַעֲמֹד לָנוּ וּלְכָל יִשְׂרָאֵל זְכוּתָם. אֶרֶץ אַל-תְּכַסִּי דָמָם וְאַל-יְהִי מָקוֹם לְזַעֲקָתָם. בִּזְכוּתָם נִדְחֵי יִשְׂרָאֵל יָשׁוּבוּ לַאֲחֻזָּתָם וְהַקְּדוֹשִׁים לְזִכָּרוֹן תָּמִיד נֶגֶד עֵינֶיךָ צִדְקָתָם. יָבוֹאוּ שָׁלוֹם יָנוּחוּ עַל-מִשְׁכְּבוֹתָם. וְנֹאמַר אָמֵן:

 

שרים: הליכה לקסריה/חנה סנש.

אלי אלי, שלא יגמר לעולם. החול והים, רשרוש של המים. ורק השמים, תפילת האדם. החול והים, רשרוש של המים ורק השמים תפילת האדם.

 

קמים ושרים: התקווה.

כָל עוד בלבב פנימה, נפש יהודי הומייה. ולפאֲתי מזרח קדימה, עין לציון צופייה.

עוד לא אבדה תקוותנו, התקווה בת שנות אלפיים. להיות עם חופשי בארצנו, ארץ ציון וירושלים.

(מילות ההמנון הלאומי של מדינת ישראל נכתבו ע"י המשורר נפתלי הרץ אימבר, ונדפסו לראשונה בין השנים 1876 - 1877. (קיימת אי בהירות, לגבי השנה המדויקת). השיר התקבל כהמנון הלאומי של התנועה הציונית בקונגרס הציוני ה-‎18 בשנת ‎1933. עם הקמת מדינת ישראל הפכה "התקווה" להמנון המדינה.)