תשעה באב: מנהגים להזדהות לאומית.

דור מחדש ויוצר איננו זורק אל גל האשפה את ירושת הדורות. הוא בוחן ובודק, מרחיק ומקרב ויש שהוא נאחז במסורת הקיימת ומוסיף עליה , ויש שהוא יורד לגלי גרוטאות, חושף נשכחות, ממרק אותן מחלודתן, מחזיר לתחייה מסורת קדומה, שיש בה להזין את נפש הדור המחדש. אם יש בחיי העם משהו קדום מאד ועמוק מאד, שיש בו כדי לחנך את האדם ולחסן אותו לקראת הבאות, האם יהא בזה ממידת המהפכה להתנכר לו? ברל כצנלסון

                                                                                                                                                                                                מנהגי תשעה באב לפרט ולמשפחה

יששכר עשת, "לרפא את יצירי כפיך" http://www.hebpsy.net/isaschar

   תשעה באב הוא יום צום ואבל לאומי לזכר חורבן בית המקדש וירושלים. תשעה באב נקבע במסורת היהודית כיום זיכרון לחורבן בית המקדש הראשון ולחורבן בית המקדש השני. בית המקדש הראשון נחרב ונשרף בידי נבוכנאצר מלך בבל בחודש אב בשנת 586 לפני הספירה. בית המקדש השני נחרב והועלה באש בידי המצביא הרומאי טיטוס בחודש אב בשנת 70 לספירה. תשעה באב הוא יום אבל על החורבן הלאומי, הכולל אסונות שונים שקרו לעם ישראל מאז חורבן הבית הראשון ועד לשואה.

   משקיעת החמה בערב תשעה באב ועד מוצאי תשעה באב נמנעים מהנאות. הכל צמים ואם לא, לפחות אוכלים רק כדי הכרח בריאות הגוף. אפשר להזדהות עם הצער הלאומי דרך הצער האישי, זה בסדר.

   ערב תשעה באב אוכלים סעודה מפסקת כמו ביום כיפור. אוכלים רק סוג תבשיל אחד.  נוהגים לאכול ביצה או עדשים כזכר לאבלות. יש הנוהגים לטבול פרוסת לחם באפר. נוהגים לאכול סעודה זו בישיבה על גבי הקרקע על שטיח או על שרפרף נמוך. בקירבה לאדמה יש מין המוות ומין החיים.

   בתשעה באב אין שוטפים את הפה עד צאת היום ואין מתרחצים אלא לצורך היגיינה. בליל תשעה באב ועד למחרת בצהריים יושבים על הארץ או על שרפרף נמוך. אין לומדים תורה בתשעה באב כי לימוד תורה משמח לבבות. אבל לומדים דברים שקשורים לחורבן ולאבלות. נועלים מנעלים של עץ, בד או גומי. לא שואלים בשלום חבר ולא אומרים "בוקר טוב". מדברים בשפה רפה. נוהגים להוסיף בצדקה לפי הכתוב: "ציון במשפט תפדה ושביה בצדקה". לא נתבייש בכך שגם הובסנו. משם נצמח.

   מסירים את הפרוכת שעל ארון הקודש בבית הכנסת עד תפילת מנחה. אחרי תפילת ערבית קוראים במגילת איכה ואומרים קינות. בבוקר נוטלים את הידיים רק עד סוף קשרי האצבעות. אין אומרים 'תחנון' בתשעה באב. לא מתעטפים בטלית ולא מניחים תפילין בתפילת שחרית. לתפילת מנחה מניחים טלית ותפילין. בתפילת המנחה הענווה והצניעות ישפיעו על הקריאות "נחם" ואת "עננו".

   נוהגים לסדר ולשטוף את הבית אחר חצות היום, זכר ורמז לגאולה העתידה לבוא במהרה. במוצאי הצום נוטלים ידיים, כיוון שבבוקר נטלנו רק עד קשרי האצבעות. נוהגים לקדש את הלבנה במוצאי היום. מסדרים את השברים אחרי יום עמל, לקראת עוד יום ועוד יום. ומתוקה שנת העובד שלא נכנע, שלא מתייאש לעולם.

   עד חצות העשירי באב נוהגים שלא לאכול בשר ולא לשתות יין, וכן להימנע מרחיצה של תענוג ומתספורת, משום שאז היה עיקר שריפת בבית המקדש. כשיוצא בערב שבת אין מקפידים, ובוודאי לא משעלה השחר כי כבר אנו לקראת שבת. עם הפנים קדימה לנחמה ולגאולה נקדם את ט"ו באב, אהבה שמחה, תשוקה ומשפחה ודור העתיד.

  קוראים את דברי ברל כצנלסון בעיתון במבחן, ת"א, תרצ"ב, ‏1935: " "...הזיכרון הלאומי הכניס לתוך יום עברה זה כמה מניסיונותיו המרים מחורבן בית ראשון ושני, דרך גירוש ספרד ועד ימינו וכל דור יוצר הוסיף משלו להרגשת החורבן, החל מקינות ירמיהו, דרך שירי ספרד וקינות אשכנז ועד למגילת האש של ביאליק...

   שני כוחות ניתנו לנו: זכרון ושכחה. אי אפשר לנו בלעדי שניהם. אילו לא היה לעולם אלא זכרון, מה היה גורלנו? היינו כורעים תחת משא הזכרונות. היינו נעשים עבדים לזכרוננו, לאבות אבותינו. קלסתר פנינו לא היה אז אלא העתק של דורות עברו. ואילו היתה השכחה משתלטת בנו כליל - כלום היה עוד מקום לתרבות , למדע, להכרה עצמית, לחיי נפש? השמרנות האפלה רוצה ליטול מאתנו את כוח השכחה, והפסידו-מהפכניות רואה בכל זכירת עבר את "האויב". אך לולא נשתמרו בזכרון האנושיות, דברים יקרי ערך, מגמות נעלות, זכר תקופות פריחה ומאמצי חירות וגבורה, לא היתה אפשרית כל תנועה מהפכנית, היינו נמקים בדלותנו ובבערותנו, עבדי עולם.

   דור מחדש ויוצר איננו זורק אל גל האשפה את ירושת הדורות. הוא בוחן ובודק, מרחיק ומקרב."

מִי יִתֵּן

תָּבוֹא שֶׁאֱלָתנו

וְתִקְוָתִנו יִתֵּן אֱלוֹהַּ.