מאמר TheMarker -רוצים להיות פסיכולוגים קלינים? תתכוננו למסלול מכשולים מפרך עד הכורסא הנכספת / נעמי ד

ליסמין (שם בדוי) תמיד היה ברור מה היא רוצה להיות כשתהיה גדולה: פסיכולוגית קלינית. אבל בצעירותה היא לא עברה את המיון הקפדני לתואר שני בקלינית, ולאחר חנייה קצרה בתחום הפסיכולוגיה הארגונית עשתה הסבה למחשבים והחלה לעבוד בארגון גדול בתנאים שהיא מכנה "ארץ המנעמים": עבודה מ-08:00 עד 16:00, משכורת טובה, בונוס בכל שנה ועלייה מסודרת בסולם הדרגות. את החסך הטיפולי היא ניסתה להשלים בעזרת התנדבות. אבל החלום על פסיכולוגיה קלינית לא מת. לאחר כ-20 שנות עבודה הרגישה שהיא לא מממשת את הייעוד שלה, ושיכנעה את הבוס שלה לחתום על הסכם לפרישה מוקדמת. "היה קשה לעזוב את סיר הבשר", היא מספרת, "אבל די, נמאס לי. מבחינתי, תמיד הייתי פסיכולוגית שבעצם עובדת במשהו אחר".

למזלה של יסמין, בדיוק באותה שנה נפתחה באוניברסיטת תל אביב תוכנית השלמה לתואר שני בפסיכולוגיה קלינית. היא היתה כה מאושרת שלא נרתעה מהמאמץ הקשה העומד לפניה, בגיל שבו רבים מבני גילה מתחילים להתכונן לפנסיה.

"זה כמו כשמישהו מאוהב, והוא לא רואה", היא מספרת, "כשאתה כל כך נעול על משהו, אין בכלל שאלה. מה שרציתי לעשות תמיד היה לטפל; מבחינתי זה כמו דת. אם יש לך את החיידק הזה, קשה לך מאוד להתפשר על משהו אחר".

יסמין הגיעה ללימודים מוכנה לעבודה קשה - אבל לא חזתה את התלאות שתפגוש בדרך. בסיום התואר היא חויבה לעבור התמחות של ארבע שנים, הנהוגה ברוב תחומי הפסיכולוגיה. בפסיכולוגיה קלינית ההתמחות מורכבת משני שלבים: שלב מרפאתי בן שלוש שנים, שבו עובדים במרפאה ציבורית לבריאות הנפש או בבית חולים, ושלב אשפוזי שבא אחריו, שנמשך שנה ויכול להתקיים רק בבית חולים.

מספר המקומות הפנוי לכל שלב בהתמחות נקבע על ידי מלגות שמשרד הבריאות נותן למוסד, אבל יש הרבה פחות מלגות ממועמדים. כשיסמין החלה לחשוב על קבלה להתמחות אשפוזית, היא גילתה צוואר בקבוק פקוק וצר: מעט בתי חולים, קומץ של מלגות פנויות ועשרות מתמחים שמתחרים על כל מקום.

"את פונה לעשרות מקומות, ויש מקומות שבקושי עונים לך", יסמין מספרת. "המזכירה בקושי מתייחסת. אומרים לך שאין בכלל מקומות, נסי בעוד שנה. במקום אחד אמרו לי שאין להם יותר מלגות, ואז קיבלו חברה שלי להתמחות. זה מתסכל מאוד".

כמעט כל בוגר של תואר שני בפסיכולוגיה, שמסיים את התזה שלו ומבקש להתקבל להתמחות הנדרשת ממנו, מוצא את עצמו במצבה של יסמין: מתחרה בשוק ההתמחות האכזר שבו הקופצים רבים, המלגות הפנויות מעטות והמידע - כמו מתי מתפנה מלגה בכל מוסד - לא ממש זמין.

בעל תואר שני בפסיכולוגיה שהשלים תזה יכול אמנם להירשם בפנקס הפסיכולוגים ולהיות פסיכולוג מורשה. אבל כדי להיחשב למומחה בתחומו, כזה שיכול לעבוד ללא השגחה והדרכה, הוא חייב לעבור התמחות ובחינת הסמכה, וכרגע הכניסה למסלול קשה. כמעט בלתי אפשרית.

"הכל מעורפל מאוד. היו כאלה שאמרו חד משמעית שאין להם מקומות, וקיבלתי גם תשובות בנוסח 'נסה שוב ב-2011'", מספר דן (שם בדוי), שסיים תואר שני בפסיכולוגיה קלינית ביוני שעבר. "הדרך להשיג את האנשים שאתה צריך לדבר אתם - למשל, הפסיכולוג הראשי של המוסד - היא בלתי נסבלת: יש כאלה שלא מוכנים לדבר בכלל, ואז אתה מגיע רק למזכירה ויכול לשלוח קורות חיים שיצטרפו לערמה הענקית. כשאתה מנסה לברר אם קורות החיים הגיעו עונים לך: ?קיבלתי מאות קורות חיים, אני לא יכול לדעת. אם שלחת, זה בטח הגיע'".

"כל העסק מתנהל בחוסר שקיפות נורא", אומר רועי סמנה, פעיל בוועד המתמחים בפסיכולוגיה קלינית, שהצליח לבסוף להתקבל להתמחות במכון פרטי. "בהתחלה, כשאתה עוד תמים, אתה שולח קורות חיים ומניח שיתקשרו אליך, ואז שומע שהם בדיוק קיבלו מתמחה חדש. במכון שאני מתמחה בו המזכירה עונה כל היום לטלפונים של בקשות להתמחות, שזה מגוחך, כי זו משכורת רעב. אלה ארבע שנים בזמן קריטי, כשאנשים בונים משפחות. אין כל היגיון בכך שגם נצטרך להיאבק כדי להתקבל להתמחות".

"לאחר ששלחתי בדואר 20 קורות חיים, חזרו אלי רק ממקום אחד וביקשו את הכתובת שלי", מספרת א', שהחלה את הבירורים לפני כחודשיים. "ואז קיבלתי מהם מכתב שאומר, ?לצערנו אין לנו מקום עד 2012, אבל נשמור על קורות החיים שלך'".

לצורך הכנת הכתבה התקשרתי לכמה מרכזים המופיעים ברשימת המקומות להתמחות של הסתדרות הפסיכולוגים, הצגתי את עצמי כבוגרת טרייה של תואר שני בפסיכולוגיה ושאלתי כיצד אפשר להתקבל להתמחות. "אין לנו מקום לשנתיים הקרובות", ענו לי באחד מהמרכזים הקהילתיים לבריאות הנפש, "קיבלנו מתמחים לא מזמן. אולי יהיו מקומות ב-2011".

"יש טעם לשלוח קורות חיים?" שאלתי, "לא. ממש לא. שיהיה לך בהצלחה במקום אחר". בתחנה אחרת לטיפול בילד ובמשפחה הסבירו פנים מעט יותר, אבל התשובה היתה זהה. "בעיקרון, כרגע אנחנו לא מקבלים מתמחים", הסבירו לי, "ברגע שנקבל תקנים, נחדש את התהליך. שלחי קורות חיים עם המלצות, אולי בעתיד יקרה עם זה משהו".

מצדו השני של הקו ניצבים הפסיכולוגים הראשיים במוסדות ציבוריים - בתי חולים ומרפאות לבריאות הנפש של קופות החולים. לטענתם, לא קשיות לב מונעת מהם לעזור למועמדים: "כרגע יש לי על השולחן 200 בקשות להתמחות, ואני מקבל חמישה-שישה טלפונים בעניין בכל יום", מספר גורם באחת מקופות החולים. "לבי יוצא אליהם, אני רוצה לתת להם, אבל אין לי מלגות פנויות. אין לי כל מרחב תמרון. אז אני אומר, תתקשרו ב-2011.

"משרד הבריאות רוצה שנראיין כל מתמחה, אבל איך אפשר לעשות את זה? איך נראיין 200 מועמדים בנוסף לעבודה השוטפת, בעיקר כשכולם שולחים קורות חיים לכל המקומות? אם משרד הבריאות לא ידאג למלגות התמחות - עוד שני דורות לא יהיו פסיכולוגים".

"רק בשבועיים האחרונים קיבלתי קורות חיים משישה מועמדים", מספר ד"ר עמי שפיגלמן, הפסיכולוג הראשי של בית החולים אברבנאל והאחראי על ההדרכה. לרשותו עומדות תשע מלגות בלבד, כולן מאוישות. "על השולחן שלי מונחות כ-35 בקשות מינואר, בנוסף לעשרות מהשנה שעברה ולעוד המון טלפונים. אני מנומס ועונה לכולם, אבל כבר הבטחתי מקומות עד 2012, אז אין לי מה להגיד.

"לפעמים אני מזמן לראיון מתוך המבחר הבלתי נדלה של מועמדים, אבל אומר להם שזה תלוי בכך שמישהו יחליט לעזוב. זה אנומלי, זה לא הוגן כלפי המתמחים וגם לא כלפי המוסדות".

המחסור במקומות התמחות יוצר תחרות קשה בשוק. "ייתכן שהתחרות הזאת אינה הוגנת", מודה ד"ר יופ מאיירס, ראש המגמה לפסיכולוגיה חינוכית וקלינית של הילד באוניברסיטה העברית בירושלים. "יש סטודנטים שפונים מיוזמתם למקומות בהם אין מלגות, ואומרים שהם מוכנים להתנדב, ואני יודע על מקומות שמקבלים סטודנטים בהתנדבות. זה מנוגד לאתיקה ולחוק, אבל זה קורה".

בעיית המחסור במלגות התמחות אינה ייחודית לפסיכולוגיה קלינית, ואף קשה יותר בהתמחויות אחרות בפסיכולוגיה (ראו מסגרת). עידן (שם בדוי) סיים את התואר השני שלו בפסיכולוגיה שיקומית כבר ב-2007 ונכנס לרשימת המתנה של מתמחים שמנוהלת על ידי ועדה מקצועית: לפי דיווח שקיבל לאחרונה, הוא יזכה כנראה להתחיל בהתמחות, במזל טוב, ב-2011, ארבע שנים אחרי שסיים את לימודיו. "הרבה סטודנטים שלמדו אתי פשוט הרימו ידיים", הוא מספר. "הם ויתרו על התמחות שיקומית ופנו ברובם לתחום הפסיכולוגיה החינוכית, שבו אין בעיה של מלגות".

הדלת האחורית: פרוטקציה

בפסיכולוגיה קיימות שש התמחויות: קלינית, שיקומית, התפתחותית, תעסוקתית, רפואית וחינוכית. כולן, חוץ מתעסוקתית וחינוכית, נמצאות תחת אחריות משרד הבריאות, והוא אמור לספק את המלגות שיאפשרו את ההתמחות בהן.

לזכות המשרד עומדות 366 מלגות והוא מפצל אותן בין כ-500 איש. הסכום הזה אמור להספיק לכ-280 סטודנטים שמסיימים בכל שנה תואר שני באוניברסיטאות ובמכללות. יש לזכור כי מתמחה שמקבל מלגה בדרך כלל "יושב" עליה למשך שלוש-ארבע שנים - ולכן ברור מאיפה מגיע הלחץ.

אפשר גם לפנות למכונים פרטיים, המורשים לקיים התמחויות ומקבלים מתמחים לעבודה על תקן. אבל גם אצלם יש מעט מקומות, ופעמים רבות נאלצים המתמחים לשלם בעצמם על הדרכה - עניין פעוט של 350 שקל לשעה.

אז איך מתקבלים בסופו של דבר להתמחות? קודם כל, אפשר לחכות - חצי שנה, שנה, שנתיים, כמה שייקח - לעבוד במשהו אחר בינתיים ולהמשיך לנסות כל הזמן. אבל הכי משתלם לפעול בדרך הישראלית הישנה והטובה: פרוטקציה. כרגיל במקרים של חוסר מקום ושל חוסר שקיפות, זו חוגגת. אולי לא ברמה של חברת החשמל, אבל בהחלט ברמת ה"אם אתה שומע על מקום פנוי אצלכם, תגיד לי ואולי גם תמליץ עלי בדרך".

כך השיג דן את ההתמחות שלו בפסיכולוגיה קלינית, בסופו של דבר. הוא הכיר מישהי בתוך המוסד שאליו התקבל, ובעזרתה הצליח להגיע לראיון. האמצעי הזה חיוני, במיוחד בשל העובדה שהדרכים היחידות לדעת מתי מתפנה מלגה במוסד מסוים הן להתקשר בדיוק בזמן הנכון - או לבקש ממישהו שמכירים במוסד שיברר.

לדברי דן, "זה לא מכניס אותך באופן אוטומטי, אבל זה להיות במקום הנכון בזמן הנכון, ושיהיה מישהו שיצביע על קורות החיים שלך מתוך הערימה. שמעתי על עוד מקרים, למשל על מישהו שעזר לחברה שלו לקבל זימון לראיון במקום שבו הוא עובד, או מישהי שמכירה פסיכולוגית ראשית דרך הלימודים שלה והיא תעזור לה להתקבל. זה יותר קל".

"בוודאי שיש גם מקרים של היכרויות מוקדמות", מאשר הגורם בקופת החולים. "אני תמיד אומר למבקשים, נדנדו לי. אני לא יכול להסתכל על כל ה-200 בקשות, גם אם יש לי רישום במחשב, ואני מסתכל על הבקשות הישנות, מנסה כמה שאפשר".

עוד דרך היא לנתק את התלות בין מתמחה למלגה. בסופו של דבר, הבעיה היא שהכשרת מתמחים היא עניין יקר. "ההשקעה במתמחים היא עצומה", מסביר דני הופיין, מנהל המכון הלאומי לשיקום נפגעי ראש ולשעבר יו"ר הוועדה המקצועית לפסיכולוגיה שיקומית. "הם צריכים המון הדרכה ופיקוח, וזו חייבת להינתן על ידי פסיכולוגים מדריכים ותיקים, שהעסקתם יקרה. מדובר בכ-200 שעות של הדרכה, שרובה אחד על אחד".

מי שמצליח למצוא דרך להתמחות מבלי שזה יעלה למוסד דבר - הדרך פתוחה בפניו. זה מה שעשתה יסמין: מותשת מחיפוש מקום להתמחות, היא כתבה מכתב מחאה למועצת הפסיכולוגים. בעקבותיו קיבלה מלגה אישית, והפלא ופלא - מאותו רגע היתה יכולה לבחור לעצמה מקום להתמחות.

גם משרד הקליטה מחלק מלגות לעולים חדשים ולתושבים חוזרים, דוגמת סטודנטים שבחרו ללמוד בחו"ל. "ברגע שאתה מתקשר למקומות ואומר שאתה מטעם משרד הקליטה, השערים נפתחים - חוץ מאשר באיכילוב או בתל השומר, שבאמת מלאים לשנתיים הבאות", מספר ס', שחזר לישראל לאחר לימודים בחו"ל ומצא התמחות תוך שלושה חודשים. "אתה עדיין צריך לבוא לראיונות, אבל הגעתי למצב שבו עלי לדחות מקומות".

אפשר כמובן לטעון שהפסיכולוגים הצעירים נתקלים בסך הכל במציאות של היצע וביקוש: הם בחרו במקצוע יוקרתי ונחשב, והם משלמים עכשיו על השאיפה להעביר את ימיהם בכורסה נוחה מול המטופלים, להציל נפשות ולגבות על זה 400 שקל לשעה. בשנים האחרונות נפתחות עוד ועוד מגמות לתואר ראשון בפסיכולוגיה, אולי בלי פרופורציה למצב בחוץ. אבל זאת גם מנת חלקם של עורכי דין, שמציפים את השוק ומחפשים התמחות. מה גם שהמחסור הגדול ביותר בהתמחויות נמצא, כצפוי, באזור המרכז.

"זה לא שאנחנו מבקשים קיצורים והקלות", מגיב סמנה על הטענה. "אני מדבר על כך שאנשים מוכנים להקדיש מזמנם לתהליך הכשרה ארוך, ואפילו בשביל זה צריך לעבור דרך חתחתים - ולעבור ראיונות בלי לדעת אם לא התקבלתי כי בת הדודה של המנהל גם התראיינה או כי אני באמת לא מתאים. אנחנו בסך הכל מבקשים תנאים סבירים והוגנים".

"פשוט אין לי מלגות לתת"

אלא שההתמחות היא רק השלב הלפני אחרון בדרך הייסורים של הפסיכולוגים. הם נאלצים לעבור תהליך הכשרה ארוך ומפרך, שנמשך לפחות עשר שנים (וזאת מבלי לחשב את תקופת ההמתנה להתמחות). התהליך כולל לימודי תואר ראשון; מעבר מיון קפדני לקראת קבלה לתואר שני - ממוצע ציונים מעל 90, מבחן מתא"ם (מיון לתארים מתקדמים), כתיבת קורות חיים חושפניים ומעבר של כמה ראיונות; כתיבת תזה; ארבע שנות התמחות; בחינת הסמכה; ולעתים גם לימודים בבית ספר לפסיכותרפיה. א' מספרת כי מכיוון שמתוך כ-150 סטודנטים בתואר הראשון רק כ-15 יתקבלו לתואר שני, התחרות בתואר הראשון רבה. "הלחץ להשיג ציונים גבוהים אדיר. רבים מהסטודנטים ניגשים למועד ב' אם קיבלו במבחן פחות מ-90. זה לחץ נורא, ואין ברירה אלא לשחק את המשחק - או לוותר על האפשרות להתקבל לתואר שני. עם תואר ראשון בפסיכולוגיה אין ממש מה לעשות".

סטודנט שמתחיל את המסלול בשנות ה-20 שלו, יסיים אותו באמצע שנות ה-30 לחייו, לא פעם כשהוא כבר נשוי ובעל ילדים, וכל אותה עת בקושי היה יכול להרוויח את לחמו מהמקצוע שבחר.

גם תקופת הלימודים לא פשוטה. לסטודנטים אין כמעט אפשרות לעבוד בשל העומס הרב, השכר למתמחים הוא כ-2,000 שקל לחודש וחצי של משרה, וכפי שאמרה מתמחה אחת, "לוקחים אותך לחצי משרה, משלמים לך על רבע משרה ומעבידים אותך משרה מלאה".

סטודנטים רבים מפנטזים על הרווחה הכלכלית שתהיה להם כשיעבדו כפסיכולוגים מן המניין, אבל האמת היא שרק אחרי שנים רזות רבות יכול פסיכולוג להשתכר היטב - וגם אז רק בהנחה שהוא לא עובד בשירות הציבורי, שבו השכר אינו גבוה. "החותנים שלי עובדים בהיי-טק, ומרוויחים הרבה יותר ממני", מספר אחד הפסיכולוגים הוותיקים והבכירים במוסד ציבורי. "צריך עצבים מברזל כדי להתחיל את המסלול הזה", אומר סמנה, "אתה לא מתייאש כל כך מהר, אבל יש הרבה רגעים שבהם אתה אובד עצות". "אחרי שעברתי את כל זה, אני מתחיל להבין למה גובים 400 שקל לשעה", אומר דן.

אז למה בעצם אין מלגות? שלא במפתיע, התשובה היא - אין כסף, ויש מאבקי כוח בתוך משרד הבריאות ובין המשרד למל"ג (המועצה להשכלה גבוהה). לרשות הפסיכולוגית הארצית, ימימה גולדברג, עומדים 21 מיליון שקל, שרובם מנותבים למלגות. אלא שחוק הפסיכולוגים, שקובע שפסיכולוג מומחה חייב לעבור התמחות, לא מגובה בפועל בתקציב מסודר.

כפי שמגדירה זאת גולדברג: "השמיכה קצרה וכל אחד מושך למקום אחר". למשל, כשוועדה של משרד הבריאות גילתה לפני כשנה שב-2020 יהיה בישראל מחסור בפסיכולוגים לילדים והמליצה להגדיל את מסגרות ההתמחות בפסיכולוגיה קלינית של הילד, נותבו עוד מלגות לטובת ההתמחות, אבל הן באו במקום התמחויות בפסיכולוגיה קלינית של מבוגרים.

התקציב השנתי כמעט שאינו מתעדכן, ודאי שלא בקצב של פתיחת מגמות חדשות לפסיכולוגיה: כרגע, לאחר אישור תואר שני בפסיכולוגיה למכללה האקדמית של תל אביב-יפו, האמיר מספר המוסדות שמעניקים תואר כזה לשישה. "בשנים האחרונות נפתחו עוד ועוד חוגים לפסיכולוגיה, ואין לנו אפשרות לתאם את הדברים עם האקדמיה", אומרת גולדברג. "זה לא אומר שברגע שכל אוניברסיטה ומכללה פותחת תואר, כל מי שיסיים אותו יקבל מלגה מיד".

לדברי גולדברג, הצעד הזה נעשה על ידי המל"ג בלי התחשבות ביכולת של הסטודנטים להשלים את תהליך הכשרתם. "המל"ג הוא גוף אוטונומי, אנחנו מדינה חופשית. הם דואגים לאקדמיה, אנחנו דואגים למקצוע. מגדילים לי את המלגות, אבל לא בקצב שאני רוצה. ומה אם יפתחו מחר 200 חוגים? אני נמצאת במצב לא נוח. פשוט אין לי מה לתת". גם כך, לטענתה, עצם העובדה שהתקציב הקיים לא מקוצץ היא מבחינתה הישג.

מתמחים מתלוננים שאין להם דרך לברר איפה מתפנה מלגה ומתי.

"זה לא נכון, המידע הזה זמין. הוא חשוף ונתון, והוא נמצא אצלנו".

אז הם יכולים להתקשר אליכם כדי לקבל את המידע הזה?

"אין בעיות, שיתקשרו, אנחנו לא נעשה שום דבר חוץ מלענות לטלפונים", היא אומרת בציניות. "אנחנו באפס כוח אדם, יש לי עובדת אחת שמטפלת בכל ההכשרה, כולל הוועדות המקצועיות והבחינות, במסירות יוצאת דופן".

למה לא מקצרים את ההתמחות? זה עשוי לקצר את התור.

"אני בזמנו העליתי את הפתרון הזה כאופציה, ומועצת החכמים של הפסיכולוגים התנגדה בתוקף והתלוננה על ההצעות הנלוזות שלי. אמרו שלא ייתכן שבגלל צרכים תקציביים נצמצם את ההכשרה המקצועית".

"שאלת קיצור ההתמחות עלתה פעם, היו ויכוחים מרים והחליטו לא לגעת בהתמחות אלא להוסיף מלגות", מספר ד"ר שלמה לקס, לשעבר יו"ר מועצת הפסיכולוגים בישראל ומנהל מרכז לשיקום בעלי נכויות בהרצליה.

והוסיפו?

"נו באמת, אם היו מוסיפים היית מדברת אתי עכשיו?"

לפי לקס, הפסיכולוגים פשוט לא מספיק חזקים במשרד הבריאות, והאינטרסים שלהם ניגפים בפני אלה של השולטים במשרד. "יש פה מאבק של כוחנות מצד הרופאים ובתי החולים, ובעיקר הפסיכיאטרים והמרפאות. הם די ניטרלו אותנו וזרקו אותנו הצדה, נהפכנו למשניים לחלוטין בתחום שלנו. מי שמנהלים את משרד הבריאות ואת בתי החולים הם הרופאים. בזמנו רצינו שהמוסדות יחזירו את המלגות שלהם למשרד, ולחלקן למתמחים כמלגות אישיות, שיגדילו את השקיפות. אבל היושבים בראש המוסדות הם רופאים, והם יוציאו משהו מהיד שלהם? מיד סתמו לנו את הפה. ימימה נלחמת בחירוף נפש, אבל היא לא יכולה לעמוד מול כל זה לבד".

גולדברג מודעת היטב לבעייתיות שבמצב, אבל לא ממש אופטימית באשר לסיכויי השיפור. "אני באמת הייתי רוצה שכל מי שיסיים לימודים יקבל מלגה. אבל אני לא צריכה לספר לך איפה עוד מקצצים. לפחות אצלנו עוד אין קיצוץ".

בקיצור, גם מי שיסיים את התואר השני בשנה הבאה יצטרך כנראה להצטייד במלאי גדול של קורות חיים, בקשרים מועילים ובעיקר, בהרבה מאוד סבלנות.

הפסיכולוגית הארצית:

"אומרים שאין מחסור בפסיכולוגים - מה אני יכולה לעשות?"

מי שאחראית על הצד הפיננסי של הכשרת הפסיכולוגים היא הפסיכולוגית הארצית ימימה גולדברג - פקידה בכירה במשרד הבריאות, שמקצה את הכספים להתמחויות. התמחויות הן חלק מתהליך ההכשרה הנדרש על ידי חוק הפסיכולוגים מ-1978 ותקנותיו, כדי ליהפך מפסיכולוג למומחה. אלא שלדברי גולדברג, משרד הבריאות אמנם אחראי על אכיפת החוק, אך זה לא אומר שהוא חייב לממן את ההכשרה.

"החוק והתקנות מחייבים עריכת התמחות, אבל לא מחייבים בשום פנים מתן מלגות", מסבירה גולדברג. "מכיוון שהחוק חוקק ולא תוקצב מלכתחילה ורוצים לתת לו מימוש, המשרד החליט להקצות תקציב למלגות". האחריות של משרד הבריאות חלה על ארבע התמחויות שקשורות למערכת הבריאות - קלינית, רפואית, שיקומית והתפתחותית. ההתמחות החינוכית נמצאת באחריות משרד החינוך והרשויות המקומיות, ושם אין בעיה של מלגות. הפסיכולוגיה התעסוקתית נופלת, בינתיים, בין הכיסאות ואולי בעתיד יתוקצב חלקה הקטן על ידי המשרד.

לפי גולדברג, בכל שנה מתקבלת תוספת קטנה לתקציב המלגות, אבל היא לא מספיקה כדי להדביק את העלייה במספר הפסיכולוגים החדשים. היא תולה את האשם בפער הגדל והולך בין מספר המבקשים להתמחות לבין התקציב שנותר כמעט קבוע בשני גורמים: קיצוצי תקציב רוחביים במשרד, שלא מאפשרים לעדכן את תקציב המלגות במידה הדרושה, ועודף תוכניות הלימודים לתארים בפסיכולוגיה, הנפתחים בשנים האחרונות באוניברסיטאות ובמכללות. "האוניברסיטה", מוסיפה גולדברג, "רואה את הפסיכולוגיה כמקצוע אקדמי, לא כמו במקרה של רפואה. זה לא בית ספר לרפואה, שיש לו גם צד מעשי". לכן, היא מסבירה, האקדמיה לא מתחשבת בהכרח בצדדים הפרקטיים של המקצוע.

אז אין כל תיאום בין המל"ג לבין משרד הבריאות?

"יש חילופי אינפורמציה, אבל כל גוף הוא אוטונומי. אני לא יכולה לקחת אחריות על כל גוף שנפתח באקדמיה".

עם זאת, כרגע, מתמחים מספרים שהם צריכים לחכות שנה או שנתיים להתמחות, אפילו ארבע במקרה של התמחות שיקומית.

"אין דבר כזה שמחכים ארבע שנים. אנחנו מייצרים יש מאין, וכל מי שיוצאת לחופשת לידה, אוספים את החודשים ומייצרים פי כמה וכמה מלגות. אני בודקת את רשימות ההמתנה כל הזמן. מי שמחכה יותר משנתיים, מקבל מלגה מיד. אני מחזיקה 500 מתמחים על 360 מלגות, בזכות היעילות שבה אנו עובדים. אנשים צריכים לעשות את השיקול כשהם מתחילים ללמוד, אם יוכלו לעשות את ההתמחות. חוץ מזה, מי שמחכים שנתיים הם בעיקר מהמרכז ופחות בפריפריה, שם משוועים לכוח אדם".

גולדברג מציינת כי לפי בדיקת ועדה של משרד הבריאות לא צפוי להיווצר מחסור בפסיכולוגים בשנים הקרובות. עם זאת, התשובה הזו מנוגדת להודעה של משרד הבריאות משנה שעברה, שלפיה צפוי מחסור בפסיכולוגים של הילד ב-2020 ויש המלצה להגדיל את מסגרות ההתמחות.

"באמת תיגברנו את ההתמחויות לילד, הסטנו כל מלגה פנויה ומלגות שהיו מיועדות למבוגרים לכיוון הילדים", אומרת גולדברג בתגובה.

יש טענה שהפסיכולוגים לא מספיק חזקים במשרד הבריאות, לעומת הרופאים.

"זה לא מדויק. ברור שהסתדרות הרופאים היא גוף הרבה יותר חזק מהסתדרות הפסיכולוגים בישראל, אבל מדובר בתקציבים נפרדים. הכשרות הרופאים לא באות על חשבון הכשרות הפסיכולוגים. מצד שני יכול להיות שלובי יותר חזק יעזור".

עוד טענה שעולה בשיחות עם מתמחים ועם בעלי מקצוע היא שההתמחות הקלינית מקבלת את רוב המלגות בגלל תקדים היסטורי, ושהתמחויות אחרות סובלות מכך.

"אין כל קדימות היסטורית. אני שבעה מהטענה הזו. זה לא תואם שום עובדות בשטח. חלוקת המלגות תואמת התאמה מקסימלית לפרופורציות בין ההתמחויות. באמת, בשם האובייקטיוויות וההגינות - כולם היו בני".

ניכר בגולדברג שהיא אמביוולנטית כלפי שאלת המלגות, ולטענתה היא נקרעת בין האינטרסים השונים. "מצד אחד, אני עובדת מדינה וחייבת לכבד את החלטות ההנהלה שלי. מצד שני, אני רוצה לשמור על האינטרסים של המתמחים.

"הפער קיים בין הצורך של המכללות לפתוח חוגים ולהרוויח כסף - פסיכולוגיה היא חוג מבוקש מאוד - לבין צורכי המדינה והתקציב. למדינה יש תקציב, ואם אני רוצה להגדיל את תקציב המלגות, צריך להיות גם אינטרס ציבורי. זה הקונפליקט. לי יש אינטרס כראש סקטור להגדיל את מספר המלגות, אבל אם אומרים לי שאין מחסור בפסיכולוגים, מה אני יכולה לעשות? אני משחקת עם המלגות כמיטב יכולתי. מגדילים לי את התקציב, אבל לא מספיק כפי שאני רוצה. אין לזה סוף. מה אם יפתחו מחר 200 חוגים? יש היצע וביקוש, אין מה לעשות".

מהמועצה להשכלה גבוהה נמסר בתגובה: "המועצה דנה בבקשות לפתיחת תוכניות לימודים לגופו של עניין, מתוך הסתכלות רחבה על הצרכים של מדינת ישראל. השיקולים שנבחנים בעת הענקת היתר לפתיחת תוכנית לימודים בתואר שני הם אקדמיים, וגם שיקולים של צרכים נלקחים בחשבון. פרמטרים אלה נבחנו גם בעת הענקת היתר לימודי תואר מוסמך בפסיכולוגיה למכללה האקדמית תל אביב-יפו. מל"ג מחייבת את המוסדות להציג פתרונות הכשרה בפתיחת תוכנית לימודים בתואר שני, אך ברור כי היא לא יכולה להבטיח את אפשרויות ההעסקה של הבוגרים".

"יש למקצוע יוקרה בציבור, אבל הוא לא משתלם כלכלית"

לאחר שסיים את לימודיו והצליח להשיג התמחות וגם לסיים אותה בהצלחה ואפילו לעבור את בחינת ההסמכה האימתנית, יוצא הפסיכולוג הקליני לשוק ויכול, סוף סוף, להתחיל להרוויח קצת כסף, לפחות בתיאוריה.

בשוק הפרטי, לפחות באזור המרכז, תעריף ממוצע של פסיכולוג הוא 400 שקל לשעת טיפול. התעריפים בפועל יכולים להיות נמוכים או גבוהים הרבה יותר. "אין מחירון לפסיכולוגים", מסביר ד"ר דניאל לומברוזו, פסיכולוג קליני ושיקומי בכיר שמנהל את המכון הפסיכולוגי, שהוא גוף פרטי. "400 שקל אמור להיות מחיר של בכירים, אבל בפועל יש צעירים שגובים מחירים מנופחים וותיקים שגובים תעריפים זולים. היה צריך להיווצר מדרג כלשהו בין אנשים עם ניסיון מקצועי קצר לוותיקים שיש להם ניסיון והכשרה נוספת, כי הניסיון כן משנה. זה כמו ההבדל בין ללכת לרופא מתחיל לבין מנהל מחלקה. בפועל זה לא קורה".

התעריפים האלה, לפי לומברוזו, לא התעדכנו בחמש השנים האחרונות, ואפילו המשבר הכלכלי לא משפיע, לא על התעריפים וגם לא על מספר הפונים. "פה ושם יש מישהו שאומר שהוא איבד את עבודתו וצריך הנחה, אבל זה לא קורה הרבה".

בשירות הציבורי מרוויחים פחות. פסיכולוג שמקבל מטופלים דרך קופת חולים כללית, למשל, ירוויח לא יותר מ-160 שקל לשעה. פסיכולוגים בדרך כלל לא מקבלים פציינטים "בקבלנות", אלא מגבילים את עצמם במספר הפגישות שהם קובעים ליום - בעיקר בגלל אופי העבודה, שדורש התעמקות בכל מקרה.

"מגיעים אלי המון אנשים להתייעץ אם ללמוד פסיכולוגיה", מספר לומברוזו. "יש למקצוע הזה יוקרה בציבור, אבל הוא מאוד לא משתלם מבחינה כלכלית. ההכשרה ארוכה, התחרות גדולה בשוק וקשה לשרוד".

בשנים האחרונות קמו לפסיכולוגים מתחרים רבים, שמציעים לכאורה שירותים דומים, מבלי להיות מוגבלים בתקופת ההכשרה הארוכה ובסטנדרטים מקצועיים גבוהים. עובדים סוציאליים, מאמנים אישיים, קרימינולוגים קליניים, יועצים חינוכיים ואפילו מטפלים אלטרנטיווים - כולם מציעים שירותים דומים לפסיכולוגים, צרים על אותו מאגר מטופלים וגובים תעריפים דומים, כשהמקסימום שהם נדרשים להציג הוא תעודת תואר שני, וגם זה לא תמיד.

לפי מחירון איגוד המאמנים הישראלי, מאמן אישי מתחיל שעבר קורס אימון בלבד, ללא הכשרה אקדמית וללא כל נסיון - יגבה 150 שקל בשנה הראשונה לעבודתו, 250 שקל מהשנה השנייה - ומכאן התעריפים מאמירים והשמים הם הגבול. למעשה, תחום הטיפולים הנפשיים בישראל פרוץ כיום לגמרי, ורק על הפסיכולוגים חלות מגבלות מחמירות. כצפוי, הם מתמרמרים.

"המקצוע הטיפולי נפרץ לגמרי על ידי אנשי מקצוע בתחומים שונים, שמבטיחים את אותו טיפול ואותה ישועה תחת כותרות שונות, ללא פיקוח או רישוי", אומר לומברוזו. "לנו יש בעיה, אנחנו חייבים להיות רשומים במשרד הבריאות, לעבור השתלמויות וביקורות, כשבמקצועות אחרים המגבלות האלה לא קיימות. לכן, כבר תקופה לא קצרה יש פחות לקוחות בשוק הפרטי. כל עם ישראל יכול לפתוח קליניקה מחר בבוקר, ולא יעשו לו שום דבר".

"החוק לא דאג לפסיכולוג הקליני", אומר פסיכולוג אחר, שביקש להישאר בעילום שם. "הוא עובר שש שנים עד לתואר השני שבהן אי אפשר לעבוד, ארבע שנות התמחות, בחינה איומה - וכל אחד יכול להגיד, אני עושה טיפול. אני שמח שמכריחים אותנו לעמוד בהכשרה הזו, אבל זה מפלה אותנו לרעה. עובד סוציאלי לומד שלוש שנים ובסופו של דבר מתיימר לעשות את אותו דבר, רק שהוא לא יקרא לזה פסיכותרפיה, אלא משהו אחר".