צער הפיספוס הגדול של השמאל כזרם דתי קיצוני.

יששכר עשת, "לרפא את יצירי כפיך" http://www.hebpsy.net/isaschar

   השמאל הישראלי הביא למדינה שלנו מבחר רעיונות חברתיים חשובים: הומאניות, כבוד הדם וחירותו, דמוקרטיה, הקשבה לאחר, אמפטיה, שיח בין אישי, אחריות אישית, ערך המדע והקידמה ועוד ועוד.

   אני מצטער על הפספוס וההחמצה הגדולים של רבים השייכים לשמאל הישראלי. אני חש שחוסר הסובלנות, הזלזול והתנשאות לגבי כל מה שקשור למסורת, דת, אמונה, אלוהים וערבות הדדית, חוסמים את האפשרות לדיאלוג מעמיק.

   הפספוס וההחמצה כפולים: א. חוסר היכולת להתחבר לעומק למעל 75% מאוכלוסיית במדינת ישראל שבאורח חייהם ואמונתם משובצים באופן מרכזי מסורת ודת. ב. חוסר יכולת להתחבר לעומק למעל 90% מהאוכלוסייה הערבית שחלק מרכזי באורח חייהם ואמונתם הוא המסורת והדת.

   לצערי הרב רוב חברי השמאל הישראלי כולל כמה מחברי הטובים ביותר, חושב שאין צורך לנהל שיח אמוני, דתי, מסורתי. בעוד שהמחקר הפסיכולוגי מראה שלאמונות ותרבות יש השפעה מרכזית ומכרעת על חיי האדם ברגש ובתפקוד. רוב הפסיכותרפיה מגובת המחקר נותנת היום מקום מרכזי לאמונות, וערכים הנובעים מתרבות.

   לפעמים אני מפחד שהשמאל הישראלי הופך להיות לזרם דתי קיצוני המנסה לכפות את רעיונותיו על כל יושבי תבל. האלוהים החדש הוא הרציונאליות. המצווה המרכזית היא המימוש העצמי. המהלך המרכזי הוא "הטלת הספק", (פרט להטלת ספק בספק עצמו). "המשפחה" היא אופציה ולא יותר, "שיפוטיות ומוסריות" זוכים לגנאי: "אתה לא תשפוט אותי, כל אחד והאמת שלו",        

   אני מייחל ליום שבו השמאלני יאפשר לפתוח את הלב לשורשים התרבותיים והאמוניים. אני כמהה ליום שבו האמונה והמסורת יתפסו מקום מרכזי יותר במודעות העצמית,  בחיי היום יום ובשיח עם האחר.

   אני מאמין שמסורת ואמונה יתרמו להצמחת שלום אמיתי בתוך כל אחד מאיתנו, בינינו ובינינו לבין שכננו. אולי זוהי החוליה החסרה בכל הפעילות הברוכה של השמאל.