מלחמה כרגע שיא של אמונה או במילים אחרות דתיות
מלחמה כרגע שיא של אמונה או במילים אחרות דתיות[1]
מאת יששכר עשת
ברגעי מלחמה, מלאך המוות פורש את כנפיו השחורות, רוויות בריח אבק שריפה, מציע פחד כבילוי עיקרי לשעות הפנאי מלחימה ומהישרדות. פיית האהבה משחררת חוטי משי לבנים, מבריקים כדי לקשור בין זָרִים ומציעה שייכות. מרטין בובר מציע את ספר הספרים המאובק, כדי לדלות ממנו אמונה בצדקת הדרך וגבורה. אלוהים מקבל הרבה תשומת לב, הנוצרים מצטלבים, המוסלמים קוראים בשם אללה, החילונים, מפגינים שלום עכשיו והידברות, היהודים שמע ישראל וכך עוד אחרים רבים וטובים.
...לפתע מתבררות מספר מהויות, מתוך המעמקים הנשכחים כמעט. ברגע הקשה, כשאנחנו בין לבין, במנוחה הקלה, הרבה מאיתנו מביטים למעלה, מאמינים לרגע ומאד, מתקשרים עם הכוח העליון. ועל כן כולנו דתיים.
יש דתיים שונים, יש בורים ויש משכילים, יש מתהדרים ויש צנועים, יש הורסים ויש בונים.
אבל בשורשי האמונה העמוקה,
קיימת אהבת החי, הצומח והדומם.
והאדם? לו ניתנה הזכות והחובה, לעבדם ולשמרם.
כיצד מתקיימים אמונה והתקשרות מופלאים?
מכל כיוון יש זרימה אל קדושה אין סופית.
ההתקשרות מתרחשת ללא הפסק על האדמה.
גוף ונפש נפגשים ברוח
ומשם דרך רקיעים אל השמים העליונים.
דרך מקדשים ארציים כמו מסגד, כנסיה, בית כנסת, אוניברסיטה, או וואט.
דרך תפילה, ניגון, ספר, מחקר או חפץ.
וגם בדרך בלתי אמצעית,
בתפילה ישירה, בחקירה מאומצת, במגע קרוב למעשי הבריאה.
ברגעי מלחמה מתערערת הזרימה אל הקדושה.
מקדש נשבר, תפילה מתבטלת, ספר נשרף, סמסטר מתבטל.
גוף נפגע או מת ומתכלה ונשמה נעלמת.
"מה לך כי תחפש את אלוהים ברגעים הללו?
הזרימה הופרעה, הערוצים חסומים. אלוהים לבדו יחליט מה יהיה."
"...כֹּה אָמַר ה' הִנְנִי מֵבִיא אֲלֵיהֶם רָעָה אֲשֶׁר לֹא יוּכְלוּ לָצֵאת מִמֶּנָּה וְזָעֲקוּ אֵלַי וְלֹא אֶשְׁמַע אֲלֵיהֶם"[2]. רב להם הפונים אלי ברגעי איום על חייהם, המבקשים מחילה וסליחה, המבטיחים, הנודרים, הקוראים אנא הצילנו... שער חתום הוא וגָּלוּת ארוכה ממתינה למבקשים להיכנס...
"היכן היית בזמנים של שלום?
מה עשית לְחַבֵּר בין גוף לנפש לרוח ומשם אל העולמות העליונים?
בזמנים של שלום רוב הערוצים פתוחים, קל יותר להגיע לעולמות העליונים.
במלחמה נחלשת הזרימה אל הקדושה.
בגלל היחסים בינלאומיים,
או בגלל מישור כלכלי מעיק,
או שפסיכולוגיה מן העבר מפריעה."
אבל במצולות נשמתנו בל נשכח מה שהתברר.
כולנו מאמינים ומתקשרים עם בורא עולם,
ועל כן כולנו דתיים, אבל ברגעים הלא נכונים.
מכל כיוון יש זרימה אל קדושה אין סופית.
ההתקשרות מתרחשת ללא הפסק על האדמה.
גוף ונפש נפגשים ברוח.
ומשם דרך רקיעים אל השמים העליונים.
ברגעי המלחמה אין צורך בִּנְדָרִים.
אלוהים רחום וחנון גם אם לא ישמע אותנו.
אבל אם הפרענו לזרימה אל הקדושה באמצעות מלחמה,
נמהר להשיב את סדר ההתרחשות על כנו.
נעמיק באהבת האחר, במדע, בבניה משותפת.
נחזק את זכותנו ומצוותינו מתוך תורת חיינו,
לשמור על החי, הצומח והדומם.
בסך הַכֹּל משרתים אנחנו, משרתים בקודש.
[1] שיר זה נכתב במהלך ימי "אינתיפאדת אל אקצה" כאשר החלו עימותים בין ערביי הישובים וכוחות הביטחון סביב כרמיאל. בערב מסוים נסענו קבוצת חברים לכפר ערבי, למפגש תמיכה זה בזה עם בעלי מקצוע ערביים. הנסיעה בכבישים, החשש שירגמו את המכונית באבנים, המפגש העצוב והקרוע, והחזרה לכרמיאל היו המצע עליו נולד שיר זה. וכאילו לא עברו שנים והשיר ממשיך לדבר על העכשיו, רק בקול רם יותר ומתחנן.
[2] מבוסס על הפסוקים מספר ירמיה: "לָכֵן כֹּה אָמַר ה' הִנְנִי מֵבִיא אֲלֵיהֶם רָעָה אֲשֶׁר לֹא יוּכְלוּ לָצֵאת מִמֶּנָּה וְזָעֲקוּ אֵלַי וְלֹא אֶשְׁמַע אֲלֵיהֶם."
