ובחרת בחיים

ובחרת בחיים[1]

מאת יששכר עשת

הקדמה

   זהו סיפור דמיוני המבוסס על מספר מפגשים שלי עם גברים ונשים במצבי ייאוש שונים. "רשף" הוא ניצוץ החיים. כך אני מבין את המסופר בספר בראשית פרק א'. אלוהים ברא אדם "בְּצַלְמוֹ בְּצֶלֶם אֱלוֹהִים בָּרָא אוֹתוֹ זָכָר וּנְקֵבָה בָּרָא אוֹתָם." לכן נאמר במשנה במסכת אבות: "חָבִיב אָדָם שֶׁנִּבְרָא בְצֶלֶם..." ולכן גם אומרים לנו במדרשי בבתי מדרשות: "שלשה שותפים יש באדם: אביו ואמו והקדוש ברוך הוא. הגוף הוא לאב ולאם והנפש מהקדוש ברוך הוא."

   מכאן אפשר להקיש מדוע "...ואהבת לרעך כמוך אני ה" שאנו קוראים בספר ויקרא: "לֹא תִשְׂנָא אֶת אָחִיךָ בִּלְבָבֶךָ הוֹכֵחַ תּוֹכִיחַ אֶת עֲמִיתֶךָ וְלֹא תִשָּׂא עָלָיו חֵטְא. לֹא תִקּוֹם וְלֹא תִטּוֹר אֶת בְּנֵי עַמֶּךָ וְאָהַבְתָּ לְרֵעֲךָ כָּמוֹךָ אֲנִי ה'."

   ומכאן כבר הדרך קצרה "לחוק השומרוני הטוב". השומרוני הטוב הוא מושג נוצרי הלקוח מ"דרשת השומרוני הטוב" בברית החדשה. השומרוני הטוב הוא כינוי לאדם המסייע לאחר ברגע של סכנת חיים וללא תמורה. יש מדינות בהם קיים "חוק השומרוני הטוב". בישראל החוק מכונה: "חוק לא תעמוד על דם רעך". "שכל המאבד נפש אחת מישראל כאילו איבד עולם מלא, וכל המקיים נפש אחת מישראל כאילו קיים כל העולם כולו".

   מצוות התורה הם למען החיים. זוהי תורת חיים כפי שאנו לומדים מספר ויקרא: "וּשְׁמַרְתֶּם אֶת חֻקּוֹתַי וְאֶת מִשְׁפָּטַי אֲשֶׁר יַעֲשֶׂה אוֹתָם הָאָדָם וָחַי בָּהֶם אֲנִי ה': ולכן גמרו חכמים בעליית בית נתזה בלוד: כל עבירות שבתורה אם אומרין לאדם עבור ואל תהרג יעבור ואל יהרג, חוץ מעבודה זרה וגילוי עריות ושפיכות דמים. וגם על אלו מאז ועד היום יש חילוקי דעות וסברות שונות.

קדושת החיים

   כשרשף בן החמישים יושב מולי, אני כבר יודע שמלאך המוות והאהבה נאבקים. הניצוץ שקיים בכל אחד מאיתנו בסכנה. הוא טוען שרוצה למות. נמצא בדיכאון מזה מספר חודשים. בעבודה, במשפחה, בזוגיות, בין חברים, הכל מתפורר. כאילו שכל חייו הם מאפה של עוגית "פתי בר[2]". מה שמחזיק אותו בדמות המאפה בכלל ואת טריותו בפרט, הוא רק נייר צלופן דק ושקוף. רשף נראה אפור וכבוי, מדבר לאט, בלחש, כפוף מעט ולא זז.

   אני כבר יודע שאיש זה יכול מחר להתאבד. אני כועס עליו על שהוא מסבך אותי עם פחדי. מדקלם אמירות אודות משמעות החיים, לחיות למען, להיאבק. דואג לעצמי וגם לו. בצר לו הוא מפקיד את גורלו וגורל משפחתו בידי.

   השטן מעודד אותי בקול האתגר המקצועי לצאת לשליחות זו שתהא גם הרפתקה טיפולית מאתגרת. אהבה מעודדת אותי להביע חמלה ולא לחשוב רק על עצמי ומעוררת בי כבר אשמה. מרטין בובר מעודד ללכת בעקבות האשמה לעולמות עליונים.

   אני מציע לו בסמכותיות את הטיפול המקובל בגיבוי רופא ותרופה. "במצב הדיכאון אין חופש בחירה של ממש... אז תבוא עם אישתך... חשוב שהיא תהיה שותפה להחלטות ולטיפול."

   בשמיים ממתינים להחלטתו. אלוהים מקיש את המונח דיכאון באתר משרד הבריאות של ממשלת ארצות הברית. מוצא שאני מעודכן ופועל נכון.

   אני רואה בעיניו של רשף את כעסו הגדול אלי, על התעסקות ברפואה במקום להתפנות להקשיב לו. אלוהים בכבודו ובעצמו עושה עמו חסד מנדב לו מחרון אפו[3], מזעפו ומגביר את אש כעסו. זה הרגע שבו הוא עומד על פרשת דרכים. אני יודע! הכעס שלו עלול להרוג אותו או להציל אותו. הדיכאון מדכא את יצר החיים ואת התוקפנות. אם הוא כועס הוא בדרך החוצה אבל כוחו עלול להיות מופנה גם נגד עצמו.

   רשף שותק, אומר מילה פה מילה שם ובעיקר רואה מולו את הזיק שהולך וכבה. אני נסחף ברגע זה לרפואה הבטוחה ומדגיש את חשיבות הטיפול "שעובד ואף מגובה מחקר". אלוהים בכבודו ובעצמו לוחש באוזניו שגם הוא מגבה אותי, כי המדע הוא מתנתו לבני האדם. רשף רואה לאור הנר הרוטט בעיקר את הסוף.

   "מה בחירתך רשף?" אני שואל ברוך.

   רשף מישר באיטיות את הכרית שלידו. אולי הוא מלטף אותה, חש את בד המשי הרך, "אתה מכריח אותי... אין לי ברירה", הוא עונה רשף.

   "ואחר כך?" אני שואל בחוסר רגישות.

   "אחר כך אולי לא אבחר בחיים", משיבה נפשו של רשף בגילוי לב.

   אני לא יכול לשאת את פחדי ואת בדידותי. פיית האהבה נמצאת לצידו של רשף. מדוע רק השטן לצדי? "חופש הבחירה חביבי... חופש הבחירה", מודיע מרטין בובר בחשיבות. דקות חיים יקרות מאפשרות את ההתלבטות של שנינו... אני מביט בו בעצב ובשתיקה... לרגע קטן אני מסוגל להרגיש אותו חי באמת... מאיר, חי כפי שאלוהים היה רוצה שיחיה, אוהב, שמח וממלא את ייעודו.

   ...בפגישה הבאה שואל רשף בחשדנות עצובה, "הטיפול הרפואי שאתה מציע... הכדורים וכל זה... אולי זה סתם כדי לכסות את עצמך?"

   "זה גם וגם", אני עונה בקיצור מהוסס ורך. מרגיש מעט יותר קרוב לרשף. הפחדים וחוסר האונים הם הרי גם מנת חלקי. כשאני חש כך, הבנתי הדקיקה מעטרת לרגע את עולמו המיוסר והוא הרגיש בכך. "אני מרגיש את הצער שלך וגם את הצער שלי. באמת התרופות יגנו עליך ועלי. התרופות יאפשרו לך חופש בחירה... הרפואה יודעת משהו, החוקרים אנשים טובים שמחפשים חוץ מיוקרה וכסף גם לעזור בעולמנו... אומרים כי לא קל בימים אלו לראות את הטוב, אור הכוכבים חלש מדי והשמש מסנוורת מדי".

   הנה מתרחש הרגע החשוב מכל. רשף מביט בי, נאנח בהסכמה נכנעת. אני הרי הפסיכולוג שלו. הוא מחליט מתוך חובה ומצטט לי את הביטוי "ובחרת בחיים..." רגשות שמחה ופחד עולים מתוכי.

   מלאך המוות מוותר בינתיים. אלוהים מבקש מיצר הרע שיחזק את קרירותי ומקצועיותי, הוא מורה לבובר להרחיק מעט את האשמה. אהבה מרגישה שנפתח צוהר לחמלה והיא מוחאת כפיים כמו ילדה קטנה שמצאה את עוגיית ה"פתי בר" האחרונה בקופסא.

   הצלופן קרוע מעט. המאפה לא כל כך טרי, אך מתיקותו מעודנת. המתיקות המעודנת מזכירה לי את סיפוריה היפים של סבתא על הימים שבהם אי אפשר היה לגעת בכל כך הרבה שפע ובכל זאת היה טעם. האם ימצא רשף את הטעם בעברו, או אולי בעתידו. אני מתפלל שימצא אותו בהווה העוטף אותו בדיוק כמו הצלופן השקוף כדי לשמור שלא יתפרק. את התשובה לשאלה מהי דרכו אל הטעם נמצא ביחד... 

    אני מחייך לעצמי. רשף מביט בי מסוקרן.

   "מה אתה מחייך?"

   אני לא עונה. ממשיך להביט בו ולחייך עכשיו גם אליו.

   רשף מחייך גם, הוא מחבק באיטיות, את כרית המשי, "בפעם הראשונה אחרי הרבה שבועות אני יכול לקצת לנשום לרווחה..."

   אני חושב על הנס הקטן המתרחש בחדרי... שער שנפתח לחיים... הוא לא יספיק לשמונה ימים כמו נס פח השמן בחנוכה שהשמן בו הספיק לשמונה ימי הדלקת נרות... יש לנו כבר את מחויבותו לחיים וביחד עם כעסיו ואשתו המצטרפת שער נפתח לנר חייו להמשיך ולדלוק... וכל זמן שהנר דולק אפשר לתקן, לוחש לי רבי ישראל סלנטר.

                                                                       יששכר עשת "לרפא את יצירי כפיך" http://www.hebpsy.net/isaschar