אמונה והלכה בחדר הטיפול הפסיכולוגי. מאת יששכר עשת

אמונה והלכה בחדר הטיפול  הפסיכולוגי.

מאת יששכר עשת

   דר יאיר כספי, ופרופסור מרדכי רוטנברג, פרופסור שלום רוזנברג ואחרים טובים ויקרים פתחו בפנינו צוהר לאפשרות לדבר, לחשוב, לנתח ולהמליץ, ב"שפה היהודית" ו"במערכת המושגים היהודיים" בחדר הטיפול הפסיכולוגי. בדברים שאביא כאן, אמחיש באופן מעשי כיצד זה נעשה בפועל. אתחיל במבוא רעיוני קצר ואביא אירוע מחדר הטיפול שבו ניתן לחוש את רוח הדברים של אנשים יקרים אלו ואחרים.

א. מצוות בין אדם לחברו.

   תורת ישראל מציעה מצוות בין אדם לחברו ובין אדם למקום. בעניין המצוות בין אדם לחברו היא אכן שותפה עיקרית למימוש עצמי, לגדול ילדים ופתרון למצוקות. כך בין השאר אנו עובדים את הקדוש ברוך הוא בעולמנו ועוסקים בתיקונו ובתיקון נשמות על פי מצוותיו. על פי פרופסור נעמי כשר ההחלטה להגיב בהתנהגות שלא עסוקה רק בעצמי, מתחילה מעמידה מול בעיה מוסרית. כשר בעקבות הוגי דעות בני זמננו בתחום המוסר, מגדירה בעיה מוסרית כבעיה של התנהגות אנושית. השאלה היא מה הדרך שיש לבחור במצב מסוים מבין מספר דרכים? עבורי יהיו אלו המצוות שבין אדם לחברו. (הדרך לעבוד את השם באמצעות קיום מצוות שבין אדם למקום מורכבת יותר לחיבור לפסיכולוגיה ולא נדון בה כאן.)

ב. הפסיכולוגיה כמדע ותורת חיים.

   הטיפול פסיכולוגי והמשפחתי הם כמו מדע הרפואה, מתנת ריפוי מהקדוש ברוך הוא לבני האדם. לצערי עדיין לא ישבה קבוצת רבנים לסכם את מסכת הלכות טיפול ואנו נאלצים לכתוב אותה בעצמנו בהסתמך על המקורות. ברגעים אלו, מכון שלזינגר לחקר החיבור בין הלכה לרפואה, עדיין לא הגיע כמעט בכלל לדון בשאלות של פסיכולוגיה והלכה.

   יש לשים לב שלפעמים הפסיכולוגיה אינה מציעה תורת ריפוי מבוססת על פי הדרך המדעית של מחקר מבוקר. לפעמים הפסיכולוגיה מציעה ממש תורת חיים שלא אחת מתחרה בתורת החיים ההלכתית. עבורי מחקר מבוקר היא מתנה של הקדוש ברוך הוא להתנהל בעולמנו, קרוב יותר לדרכו ופחות מתוך הטיית היצר והאינטרסים שלנו בלבד. כשאני קורא בתפילת שחרית את המשנה רבי ישמעאל אומר, אני מזכיר לעצמי את הדרך המדעית. אני אומר לא רק בִּשְׁלשׁ עֶשְׂרֵה מִדּוֹת הַתּוֹרָה נִדְרֶשֶׁת, אלא מוסיף: בשלוש עשרה מידות התורה וכל תורה מדעית נדרשת. עקרונות הלוגיקה אף הם עבורי מתנת בורא עולם להתנהלות ראויה. וכשאני מסיים ביְהִי רָצוֹן מִלְּפָנֶיךָ ה' אֱלֹהֵינוּ וֵאלֹהֵי אֲבוֹתֵינוּ שֶׁיִּבָּנֶה בֵּית הַמִּקְדָּשׁ בִּמְהֵרָה בְיָמֵינוּ. וְתֵן חֶלְקֵנוּ בְּתוֹרָתֶךָ: וְשָׁם נַעֲבָדְךָ בְּיִרְאָה כִּימֵי עוֹלָם וּכְשָׁנִים קַדְמוֹנִיּוֹת: עבורי זוהי תורת החיים עם כל מצוות בין אדם לחברו ובין אדם למקום.

   עמיתה לעבודה, גב' מרב אושר עו"ס מן הזרם היהודי ציוני, מגדירה זאת באופן ברור יותר: "כשאדם או משפחה נקלעים למצוקה הם צריכים להחליט כיצד יפעלו. תורות שונות, ובכללן גם גישות טיפול מתחומי הרפואה והפסיכולוגיה, מציעות לנו דרכים לחיים טובים ולהתמודדות עם מצוקות. התורה, בערכיה ומצוותיה אף היא מורה לנו ומסמנת את דרכנו, כבני אנוש בכלל וכבני העם היהודי בפרט. כאשר אנו נקלעים למצוקות אישיות, משפחתיות וקהילתיות, היהדות גם מורה דרך למתן סיוע לנזקקים."

   עבורי באותם המקומות שבהם המחקר המדעי אינו נותן מענה משמעותי למצוקות האדם, עלי לבחור בין "מצוות" תורה פסיכולוגית לבין מצוות התורה. מעניינת אותי השאלה כיצד משתלבות גישות הפסיכותרפיה השונות עם ערכי היהדות? מה תהיינה ההשפעות ההדדיות במפגש בין התורה והגישות הטיפוליות השונות?

   פסיכותרפיה פרטנית, זוגית, משפחתית או קהילתית יונקת את מקורותיה "מאבותיה הרעיוניים הקדמוניים" אבות אלה הורישו לנו מסגרות תיאורטיות שונות המסבירות את טבע ההתנהגות האנושית, מנסות להתחקות אחר הסבל, הרוע ואי ההתאמה ולהציע לעוסקים במקצועות טיפוליים, דרכים ושיטות עבודה לסייע לנזקקים. התורות בתחומי הטיפול הרגשי, נבנות זו על גב זו. לעיתים נראה כאילו שיטה חדשה נבראה ואין לה קשר כלל עם קודמותיה. אבל התורות כולן נוגעות באותו עניין. כל אחת ביופייה ותבונתה מסייעת לנו להעמיק עוד להרחיב את היריעה.

   במהלך השנים, העשירו אותי כאדם וכמטפל תורות פסיכולוגיות, פילוסופיות ורפואיות שונות. כחבר קיבוץ לשעבר והיום בליבי, הקסימו אותי הגישות המערכתיות המדגישות את ערך המשפחה והקהילה שבה חי האדם והגישות המעודדות אנשים לתובנות עצמיות דרך עשייה במרחב הקיומי בו הם חיים. כשנחשפה בפני תורת החיים היהודית, באמצעות ידידים וקרובי משפחה, הופתעתי לגלות כמה היא מוכרת לי והרגשתי שהחיבור שלי למסגרת ההלכה היהודית, כפי שאני מבין אותה, הוא המשכי וטבעי."

ג. הספק כמחזק אמונה.

   אין מדובר במשנה סדורה, הספקות קיימים. אבל כרגע הספקות הן בתוך מסגרת האמונה באלוהים ובתורתו. גב' מרב אושר מדגישה את הרחבת הראיה על ידי ספקות: "לשאול שאלות זה מפחיד. יש שאלות שנראה כי כאדם מאמין, הייתי כבר אמורה לענות עליהם. זה מקביל לספיקות בתוך החדר הטיפולי. למשל, בפגישה ראשונה אני שואלת שאלות על המשפחה ואומרים לי: "המשפחה נהדרת". כשאני שומעת את זה, מתעוררות אצלי ספיקות. אם הכל כל כך מושלם, מה לא בסדר? הספיקות מתחילים לעלות כשיש יותר ביטחון. לפעמים לא חייבים לפתור את הקונפליקט, אלא אפשר ליצור מסגרת בטוחה שבה אפשר לברר ספיקות ושאלות. הספקות יכולים לעלות גם בתוך עולם מחייב שיש בו אמונה. מתוך המחויבות לעשייה ולמצווה ניתן להעלות את הספקות. מתוך תהליך זה, להשקפתי, עולה האמונה. זהו תהליך מקביל לטיפול הרגשי!!! כאשר מגיע האדם לאמונה ולביטחון במטפל, במשפחתו, בקהילה ובעיקר בעצמו, יתאפשר סדק בביטחון, יגיע הברור האמיתי, כך תתגבש זהותו של האדם והוא יוכל להגיע  יותר אל עצמו, אל הגרעין האמיתי שבו."

  והנה דוגמא המדברת בשם עצמה מתוך אוסף סיפורים שאני כותב, במטרה להמחיש את הנעשה בחדר הטיפולים ובעולמי הפנימי בהקשר לפונה וקשייו. הסיפורים מוגשים למטופלים ולאנשי מקצוע, על מנת לקיים עליהם דיונים ולשאול שאלות על מהותו של "טיפול נפשי משפחתי ברוח תרבות , יהדות ומדע הרפואה" הדברים נכתבו בעקבות סידרת תגובות למאמר של דר' יאיר כספי  "געגועים אסורים לאלוהים", שפוסם סמוסף השבת של "מקור ראשון". מפאת צנעת הפרט שונים הפרטים בדוגמא הטיפולית, כך שכל דמיון למציאות מוכרת למישהו, הוא מקרי בלבד. התחלפו שמות, זכרים ונקבות, זקנים וצעירים, עשירים ועניים, מקומות.

הדרך לאהבה, כיבוד אב ואם.[1] (מצוות כיבוד אב ואם)[2]

   בכפר חסידים עומד צריף עץ גדול וכהה. בחצר ערימות קרשים, גרוטאות ברזל, קוצים, אבק וכמה שיחים חיים. בפינה ערוגות ירקות, שיחי עגבניות ומלפפונים, באדמה גזרים תפוחי אדמה, גזר ובצל. ארבע עצים עתיקים בחצר קרובים לבית. נותנים צל נאה והגיוני. ענפי העצים כבדים. על חלק מהענפים ילדים בונים לעצמם בית יציב, קרוב קרוב לאבינו שבשמים. מדי ערב לפני רדת החשיכה, יוצאת סבתי, בזרועה סלסלת נצרים. קוטפת ירקות מגינתם. אחר כך יורד הערב.

   אלוהים ממתין לתפילות וסופר כמה יש לו, הן הולכות ומתמעטות בשנים הללו, רק בסך כל מנין השנים הן מצטברות.

   אני הנכד שלה, רואה ענף שֶׁמַּכָּה בגג הרעפים. סבא עייף וחלש. אומר שלפני החורף חייבים לְקַצֵּר אותו. אחרת ישברו רעפים והגג ידלוף.

   מן השמים נמסר שהשנה מתכנן אלוהים גשמי ברכה אחרי מספר שנות בצורת מתוכננות אף הן, גגות תקנו, שבילים כיבשו.

   עוד לפני כניסת השבת אני הנכד הַמָּסוּר נוטל מסור. מטפס על העץ, מוצא מנוחה נכונה[3] ובכוח מנסר את הענף העבה. אחרי מספר רגעים של זיעה התברר שאני כורת את הענף שאני יושב עליו. אפילו שהשבת עוד לא נכנסת, כבר מאוחר מדי. ברעש רב אני נופל על גג הרעפים ביחד עם הענף שנשבר. רעפים מתנפצים. חור מכוער נפער בגג. אני מתגלגל ונופל על ערימות הגרוטאות.

   השבת נכנסת מיד. לי ברור שאם כבר נכרת הענף שאני יושב עליו וכזה חור נפער בגג, אני חופשי לעשות את רצוני.

   ליצר הרע מיד יש שפע של רעיונות. פיית האהבה מציעה הצעות משלה. סבא מצליח להתנגד לכולן על מנת לא לחלל את השבת.

   כשהשבת יוצאת מיד אחרי ההבדלה, מתברר לי שזו הפעם האחרונה להרבה שנים שאתייחס לשבת כקדושה... ברור לי שהתיקון יעלה לא מעט. החור בגג הוא עבורי כמו חור בשמיים. כל כך התביישתי, הרגשתי אשמה, כעסתי. תָּרַמְתִּי באחת להתמעטות התפילות...

   פאני בחורה מסופרת קצר מאד, באופן נשי ביותר, בתוספת עגילי ענק זהובים ועגולים. היא אינה מסתדרת עם גברים ועם ההורים שלה, "כמעט לא הגעתי לפגישה היום, כָּרַתִּי עוד ענף שישבתי עליו... זרקתי את החבר שלי לכל הרוחות..."

   "מה קרה?" שאלתי מתוך נימוס כדי לשמוע עוד רגע שחוזר על עצמו שוב ושוב בחייה.

   "הוא לעג להורי..."

   אני צוחק קצת ומספר לה מה שקרה לי בכפר חסידים לפני שנים רבות. פאני צוחקת צחוק מתגלגל ונאה. היא מורידה בחֵן עגיל מכאיב אחד, בוחנת אותו ואחרי רגע פורצת בבכי, "ככה אני מרגישה בקשר להורים שלי... זהו... החלטתי, אני חוזרת לדבר איתם... לא יכולה יותר עם הברוגז הזה".

   אני מתפלא ומצטער שלפיית האהבה לא היה את הכוח להחזיר אותה להוריה ואותי לאלוהים, לאבינו שבשמיים. במהלך חיי יוצא לי לשאול את עצמי היכן מסתתרת האהבה?

   אלוהים רחום וחנון עונה ברצינות ובקולו העמוק והאיטי, "...יצאה לפגישה עם יצר הרע... אני יכול להחליף אותם בינתיים..." לא קיבלתי את הצעתו. אפילו לא שמעתי אותה.

   "תתחילי מכבד את אביך ואימך", אני מעז לצוות על פאני בלחישה, "...סתם ביקורים מתוך כבוד להם וזה הכל, אל תחפשי אהבה עכשיו, פיית האהבה אולי תופיע ואולי לא..." אני עצמי אינני מבקר עדיין את אלוהים בבית הכנסת, אפילו לא לשם כבוד. המצוות השונות שלמדתי בהקשר ליחסי אנוש מדברות אלי בקולו. מצווה אחרי מצווה. אך את קולו אינני בטוח שאני שומע.

   פאני שבה לחבק חזק ענף אחר שהיא יושבת עליו. מפחדת ליפול. מתברר שלכל ענף שנכרת יש ענף אחר שמניב פרות מתוקים. העצים מתחדשים ורק אחרי הרבה שנים מתים זקופים[4]. אבל יש להם יורשים. זני עצים אינם נכחדים אם יד אדם לא משחיטה אותם. יחסיה עם הוריה משתפרים מאד. יַחֲסַי עם אלוהים מעט.

   פאני מספרת לי כמה היא יותר רגועה עם חובת כיבוד הוריה. עדיין יש כעסים, אך הם מתונים יותר ונשלטים יותר. עם הבחור החדש למדה להתפייס, למדה לא להיעלב מרגעי בושה.  

   ערך כיבוד אב ואם פותח שער לתהליכים פסיכולוגיים מורכבים. אני למדתי לקיים מצווה זו רק אחרי מותם של הורי. פאני תרמה משהו לכך. את דרכי לאלוהים מצאתי דרך כיבוד הורי אחרי מותם ומשם אל העמקת אהבתי לאדם[5]. לבסוף גם באה אהבה עזה להורי שכבר כמעט והתייאשתי מלחוות אותה. זה קרה כשמסרתי את התשלום לעובדים ששיפצו את קברות הורי ובכי של אושר הציף אותי ממעמקים נעלמים.