דמיון, פנטזיה וחלימה בהקיץ / פרופ' אדיר כהן
ישנו ריתמוס ביולוגי המשפיע הן על החלימה בהקיץ והן על חלימת הלילה שלנו. כל תשעים דקות של שעות הערות ושל שעות השינה נטייתנו לחלימה בהקיץ או לחלימת הלילה גוברת ומגיעה לשיא.. פירושו של דבר הוא שאנו נוחים ביותר לחלום בזמנים אלה, וכי בזמן זה אנו אף פחות נוחים לריכוז רב ולמחשבה מעמיקה.
אנו מרבים יותר לחלום על הדברים שאנו עושים בהווה, על הסביבה המיידית שלנו מאשר על כל דבר אחר, אולם לא מעטים מהחלומות בהקיץ שלנו הם על חוויות עבר שלנו או על תקוות או חששות מפני העתיד. כולנו חולמים בהקיץ על הדברים המעסיקים אותנו, נוגעים לנו, מעוררים אותנו אמוציונאלית, דברים שאנו מבקשים להתנסות בהם או להימנע מהם או להתקיפם.
בשעת החלומות בהקיץ יש המדברים אל עצמם, ויש השומעים אף קולות אחרים המדברים בהם.
בדומה למחשבות אף המשך של מרביתם של החלומות בהקיץ הוא כחמש שניות או אף פחות. ישנם אמנם מחשבות או חלומות בהקיץ ממושכים יותר של דקה ויותר, אך אין הם הרוב. במשך יום של כשש-עשרה שעות עשויים להיות לנו ארבעת אלפים מחשבות וחלומות בהקיץ.
פרופ' אדיר כהן מרחיב ומתאר תופעה שכיחה, אך לא מספיק נחקרת זאת, בתיבול פרקי ספרות מרובים.
הפרק לקוח התוך הספר "חלום הנפש" ומועלה באתר "תורת החלומות" באישור המחבר והוצאת "אמציה".
אנו מרבים יותר לחלום על הדברים שאנו עושים בהווה, על הסביבה המיידית שלנו מאשר על כל דבר אחר, אולם לא מעטים מהחלומות בהקיץ שלנו הם על חוויות עבר שלנו או על תקוות או חששות מפני העתיד. כולנו חולמים בהקיץ על הדברים המעסיקים אותנו, נוגעים לנו, מעוררים אותנו אמוציונאלית, דברים שאנו מבקשים להתנסות בהם או להימנע מהם או להתקיפם.
בשעת החלומות בהקיץ יש המדברים אל עצמם, ויש השומעים אף קולות אחרים המדברים בהם.
בדומה למחשבות אף המשך של מרביתם של החלומות בהקיץ הוא כחמש שניות או אף פחות. ישנם אמנם מחשבות או חלומות בהקיץ ממושכים יותר של דקה ויותר, אך אין הם הרוב. במשך יום של כשש-עשרה שעות עשויים להיות לנו ארבעת אלפים מחשבות וחלומות בהקיץ.
פרופ' אדיר כהן מרחיב ומתאר תופעה שכיחה, אך לא מספיק נחקרת זאת, בתיבול פרקי ספרות מרובים.
הפרק לקוח התוך הספר "חלום הנפש" ומועלה באתר "תורת החלומות" באישור המחבר והוצאת "אמציה".
מאת: מערכת תורת החלום
תאריך פרסום: 23/5/2008
|
חלום הנפש / פרופ' אדיר כהן
דמיון, פנטזיה וחלימה בהקיץ
הוצאת אמציה ©
החלומות כנגד הדממה...
על המכאניזם של החלימה בהקיץ ועל תרומתה לנו
כדי לעסוק במכאניזם של החלימה בהקיץ מן הדין לחזור ולהעלות בתמצית את אפיוניהם העיקריים. פרופ' קלינגר (Klinger, 1990) נותן בהם שמונה סימנים:
1. החלומות בהקיץ הם נוסח של יכולתנו היומיומית לראות, לשמוע, להריח, לטעום, לחוש, לנוע ולהשתמש בחלקים של אותו מכאניזם של המוח שפעילויות אלה משתמשות בו.
2. החלומות בהקיץ נרקמים סביב עניינים הקשורים בשאיפותינו ובמטרותינו.
3. החלומות בהקיץ מתעוררים כתוצאה מתגובות אמוציונאליות.
4. החלומות בהקיץ צפים לרוב באורח אוטומאטי.
5. הם עולים וממלאים אותנו כשהנסיבות מונעות עשיית דבר מה מיידי להגשמת מטרתנו או משאלתנו.
6. ניתן לדכא אותם ולהפסיקם בשעה שאנו עסוקים אמוציונאלית בפעילות יותר משמעותית.
7. אנו מסוגלים לדחות הצידה דבר מה שהתרכזנו בו, אך הוא פחות משמעותי מן החלום בהקיץ.
8. הם נוטים לעלות פחות על ידי גורמים שמשמעותם האמוציונאלית כבר נתרדדה.
התכונה הבולטת ביותר של החלומות בהקיץ היא פעולת ראייתם בעיני הרוח של דברים מתרחשים. תכונה זאת אינה מוגבלת לראייה אלא היא מתקיימת אף בשמיעה, טעימה, הרחה, מגע, תנועה המתחיים בנפשנו.
קלינגר (Klinger, 1990) מטעים כי איש אינו יודע בדיוק באיזו נקודה בהתפתחות המינים התפתחה היכולת ליצור דימויים נפשיים, אבל אין ספק כי התפתחות זאת סיפקה מכשיר חשוב להישרדות. היכולת לחשוב מראש, לדמיין את העתיד, שיפר את יכולתם של אבותינו לתכנן, להבין ולהכריע הכרעות אינטליגנטיות.
החלומות בהקיץ מבחינות מסוימות מופיעים כתגובות בדרך להגשמת מטרות. לעיתים קרובות הם מקדימים את המעשים. ניתן להבחין בנקל במטרותינו בתוך חלומותינו בהקיץ, אף כי לעיתים הן מצטיירות אחרת בחלומות בהקיץ מאשר במחשבותינו עליהן או בדיבורינו עליהן.
כך, למשל, אנו עשויים להיות עייפים מעבודתנו או משועממים מחיי היומיום שלנו ורוצים לשנות אותם, ובאותה עת חלומותינו בהקיץ לוקחים אותנו לחופים הקסומים של הוואי או הופכים אותנו לכוכבי-רוק מצליחים. אנו מגשימים בהם משאלותינו לשנות את חיינו, אך כי הגשמה זאת עשויה להיות בלתי-ריאליסטית.
החלומות בהקיץ הם לעיתים קרובות דרך לנסות דבר מה מבלי לאבד את הפרטיות, להיחשף, להסתכן, או לשלם את המחיר של עשייתו במציאות הממשית. הדבר נכון בין שהחלומות בהקיץ הם על עסקים, חופשות, אלימות, מין או כל תחום אחר. בחלומות בהקיץ יש לך המותרות להעמיד פנים שמציאויות מסוימות אינן קיימות. למשל, אתה יכול להעמיד פנים שאתה יכול להתגבר על חוק המשיכה ולעופף כציפור, שמחלת האיידס אינה קיימת וכדומה. למעשה כל אחד לומד לדמיין ולהעמיד פנים כבר בילדותו המוקדמת והוא ממשיך לעשות זאת בחלומותיו בהקיץ גם בבגרותו. כמו ב"משחקי הכאילו" הילדותיים החולם בהקיץ מודע למציאות, יודע מה הוא עושה בחלימתו, וכך אינו מסתכן בבלבול שבין החלום בהקיץ והמציאות. אולם בחלומותיו בהקיץ הוא מנסה דרכים מורחבות יותר ושונות של קיום, בוחן הנחות חדשות, מנסה זוויות שונות להתבונן בדברים. בסופו של דבר החלומות בהקיץ הם תהליך יוצר לחולמים אותם, תוספת נכבדה לתובנתם את עצמם, לזיהוי משאלותיהם, להכרת טווח דמיונותיהם, ואף עזר לקבלת החלטות לגבי פעולותיהם במציאות.
סטיינוויי (Stanway, 1991) מעלה את ההנחה, המקובלת היום יותר ויותר, שכבר התינוקות ברחם אימם מתחילים לפנטז. ברגע שנוצר הקשר בין רגשותיהם, חשיבתם ותחושת-עצמם מתחיל תהליך זה. לדבריו, באמצעות הבאת מטופליו לחזרה אל תקופות חיים מוקדמות ואל סביבת טרום-הלידה נתגלה לו כי ניתן לגלות סימנים לכך כי תהליך זה מתקיים וכי התינוק שטרם נולד לומד על העולם החיצוני באמצעות תהליך זה.
בהקשר זה כדאי להביא את דברי אשלי מונטגיו:
"הלידה איננה התחלה... ההתחלה האמיתית היא בעיבור. הלידה איננה גם סיום. היא יותר כמין גשר בין שני מצבי חיים, ולמרות שהגשר איננו ארוך, חוצה אותו הילד לאט, על מנת שיוכל גופו להיות מוכן כאשר ירד ממנו בקצה המרוחק" (Montagu, 1964).
משחקי הילדים הם קרקע פורייה להצמחתה של פנטזיה וללמידה כיצד לפנטז. הילדים הקטנים מבלים חלק גדול מזמנם במשחק, ומשחקי פנטזיה הם חלק חשוב במשחקיהם. משחקי פנטזיה אלה זורעים היטב את זרעי היצירתיות שינבטו ויצמחו בשנותיהם הבאות.
בגיל ההתבגרות מתחילה אינטראקציה משמעותית עם בני המין השני. אם אינטראקציה זאת לא מתקיימת או היא זרועה מכשולים ומעצורים המתבגרים יוצרים עולם שלם של פנטזיות מיניות ואחרות שעה שהם מצפים לבגרות מינית ואמוציונאליות שתאפשר להם לממש את קשריהם עם המין השני ולקיים חיי מין. פנטזיות רבות בגיל זה מקורן בדחפים מיניים עזים, משאלות רבות, ציפיות גבוהות והזדמנויות מעטות ודלות.
קלינגר ותלמידיו (Klinger, 1990) מדגישים כי הרגשות הם המעוררים את החלומות בהקיץ. רגשות אלה עשויים להיות מסוגים שונים החל מעליצות ושמחה דרך אהבה ושנאה, פחד, כעס, אשמה וכיו"ב... יש קשר ישיר בין הרגשות המעוררים את החלומות בהקיץ ובין מטרותינו. אנו שמחים כאשר אנו מצליחים להגשימן וכועסים כאשר משהו מעכב בעדנו מלהגשימן, נפחדים כאשר אנו צפויים לכישלון, מאוימים כאשר המכשולים בהגשמה קשים מאוד, מתוסכלים, מאוכזבים, עצובים או מדוכאים כאשר אנו נכשלים. אין זה חשוב אם המטרות הם בתחומי הקריירה, היחסים האישיים, העולם הרוחבי, העולם היצרי, או כל תחום אחר שהצבנו לנו בו מטרות ויעדים. המטרות והרגשות שלובים יחד.
אנו מיטיבים לזכור אירועים טעונים אמוציונאלית או מילים הנושאות לגבינו משקעים אמוציונאליים. כך הרגשות הן אחד המעוררים החשובים ביותר של החלימה בהקיץ.
תופעה מוכרת היא השרשרת של חלימה בהקיץ. אמוציה מסוימת מעוררת חלימה בהקיץ, אפיזודה מסוימת או יסוד מסוימים בחלימה בהקיץ מעורר אמוציה חדשה וזו שוב מעוררת חלימה בהקיץ חדשה וכך הלאה...
תחום מסוים של החלימה בהקיץ קשור באירועי העבר, בהחייאתם, בניסיונות לחיות אותם מחדש, בראייתם ניצבים מול עיניך, בבנייתם מחדש בדרך שהיית רוצה לראותם, בתיקון התנהגותך בהם, בבריאת סיטואציות עתידיות הצומחות מהם, המשלימות אותם, המשנות אותם, הלומדות מהם.
ביצירתו של יורם קניוק בולט הקשר ההדוק בין החלומות בהקיץ וזיכרונות הילדות. במסעו בנאפולי מגלה קניוק בספרו "סוס עץ" (קניוק, תשל"ד) מצחצח נעליים ברחוב השקט, מעשן בדל סיגריה ומביט בנעליו הקרועות. ובלבה של נאפולי מתחייה בו חווייתו של הילד האובד בעיר זרה הבוכה לאימו, זה הילד שהוא היה ביפו הרחוקה של ימי ילדותו:
בתים גדולים מסביבי. מרובי חלונות. נער מצחצח נעליים יושב בקצה המדרכה ומעשן בדל סיגריה. מנין ידעתי שזה בדל סיגריה. אני זוכר את האימה. הילד שהייתי בכה לאימו. איפה היא, אמא, אמא. נשים רעולות פנים גוהרות עליי. אני בתוך שמלותיהן. בתוך רגליהן. שפוף. נדפו ניחוח זר. אחת אומרת, אדש אומרק, אדש אומרק. לא ידעתי מה שמי. לא ידעתי מה שם אמא. מבעד לרגליהן אני רואה את עיניו של מצחצח הנעליים. בהירות מאוד, אולי אף כחולות. מנין לי מהו כחול. בבהירותן מצוי משהו חלול, מדהים, למול הבתים פוערי חלונות וקול איש זקן חרוש קמטים מוכר התמרהינדי. סוס! סוס! צועק איש. ענק. מכאן. עם פנים של שודד. חשבתי: יש לו עיניים כחולות.
פריצתם של החלומות בהקיץ מתוך חוויות העבר, מן המראות שנחרטו בנפש, מראייתו של הילד שבתוך האיש נמצא בחווייתו של קארל גיבור "ספר הצחוק והשיכחה" של אמיל קונדרה (קונדרה, 1981) המתבונן באמה המפחדת לקום ממקומה משום שלא היתה בטוחה אם הכותונת הקצרצרה שלבשה תכסה את ערוותה. הוא רואה בה את נורה היפהפייה מימי עברו:
הוא שמר אותה בזיכרון כסוד כמוס, שלא מש ממנו לאורך כל השנים. הוא היה אז כבן ארבע. אמא והגברת נורה לקחו אותו לאיזה מקום-מרפא (לא היה לו מושג איפה) ואמרו לו לחכות להן במלתחה הריקה. הוא ציפה להן בסבלנות, עזוב בין ערימות בגדי נשים. ואז נכנסה למלתחה אישה תמירה, נהדרת, ערומה. הפנתה אל הילד את גבה והתמתחה כלפי הקולב בקיר, שעליו היה תלוי מעיל-הרחצה שלה. היתה זו נורה.
כל ימיו לא שכח את המראה-מאחור של הגוף הערום המתוח. הוא היה ילד קטן והביט בה מלמטה. מפרספקטיבה של צפרדע, כאילו היה מביט עכשיו אל פסל שגובהו חמישה מטרים. הוא היה קרוב מאוד אל הגוף הזה ובה-בעת מרוחק מרחק עצום. מרחק כפול, מרוחק בחלל ובזמן. הגוף התרומם מעליו לגובה רב, ושנים אין-ספור הפרידו ביניהם. המרחק הכפול הזה גרם לילד בן-הארבע סחרחורת, וזו חזרה אליו עתה, בעוצמה אדירה.
הוא הביט באווה (היא עמדה עדיין וגבה אליו) וראה את הגברת נורה. הוא היה מרוחק ממנה כדי שני מטרים בלבד ורק דקה או שתיים.
במצב של ערות וצלילות כשאתה מתרכז בעבודה מסוימת או בפתרונה של בעיה מסוימת החלומות בהקיץ שלך פחותים או מרוחקים לחלוטין. מוחך חוסם אותן, אך חסימה זאת איננה מוחלטת ופה ושם מצליח חלום בהקיץ מסוים להתגנב.
אולם, יתרה מזאת, במצבים אמוציונאליים דחוסים, כל כמה שמוחך מנסה לחסום את החלימה בהקיץ אין הוא יכול לעמוד בפרץ והחלימה בהקיץ פורצת ומסיחה את דעתך ואף פוגמת בריכוזך. אתה יכול להשתדל להיות מרוכז עד קצה גבול האפשרות בעסקה המסחרית, אך אם אתה מאוהב עמוקות, חלומות בהקיץ פורצים את ההסגר. מדען שקדן ביותר השוקע בחקר סוגיה מדעית כלשהי עלול להיות מוסח ומוטרד בחלימה בהקיץ בשעה שמחלה קשה מאיימת על בן משפחתו או כשהוא עומד בפני גירושין וכיו"ב.
בחלימה בהקיץ נגלה שחרור רב יותר של עצמנו. אנו מעיזים לחלום בהקיץ על נושאים או היבטים שבחיי המציאות שלנו לא נרשה לעצמנו. אמנם איננו משוחררים לחלוטין, ואנו עשויים לחוש אשמה גם בחלומות בהקיץ על שבירת הסטנדרטים המקובלים עלינו, אך המתירנות שלנו בהם גדולה הרבה יותר מאשר בחיי היומיום.
החלומות בהקיץ באים לעיתים בהבזקות כה מהירות עד שבקושי אנו מבחינים בקיומם. לעיתים הם מתערבבים עם מחשבותינו בדרך שקשה להבחין ביניהם, ואז השפעתם היא בלתי מודעת עלינו.
קלינגר (Klinger, 1990) מביא דוגמה מוודי אלן אשר נתן ביטוי בסרטיו לקשרים אלה בין החלומות בהקיץ והחשיבה בסרטו "שחק אותה שנית, סם". הוא מדמיין בסרט שהוא מספר לחברו הטוב ביותר על בגידתו ועל הרומן שלו עם אשתו. המצלמה נודדת ומעלה שיחה ג'נטלמנית על אותו נושא בין שני ג'נטלמנים בריטים. בתכננו את השיחה המביכה עם חברו הוא מאמץ את אורח השיחה המנומסת האנגלית, הוא מערבב את חלומו בהקיץ על שיחתם של שני הג'נטלמנים האנגלים במבטאם האנגלי האופייני עם חזרה ותכנון של השיחה העתידה שלו עם חברו. לאורך כל הסרט יש סטיות כאלה אל פגישות דמיוניות עם השחקן הנערץ עליו האמפרי בוגארט ועם אשתו לשעבר, שיחות נחלמות בהקיץ הנרקמות בתהליך גיבוש והבשלת החלטתו.
גם לסביבה בה אנו נמצאים יש השפעה חשובה על החלימה בהקיץ שלנו. האנשים, העצמים, הרקע, האווירה של הסביבה שאנו נמצאים בה מעוררים בנו זיכרונות של דברים החשובים לנו, מעוררים בנו תגובות אמוציונאליות המיילדות חלומות בהקיץ.
החלומות בהקיץ העשויים לצוף ולעלות בעקבות מראה, נוף, זיכרון עבר, פותחים לעיתים קרובות את המסע לתוך עצמך ואף מהווים פתח ליצירה. פנחס שדה ב"החיים כמשל" (שדה, 1977) מספר על כך:
עמדתי על שפת הגיא, ליד סיעה של עצים עירומים, שחורים, שרעדו ושתתו מים, כמו איזה נשים זקנות מאוד המתנערות לאחר רחצה. מעל לגיא היתה תלויה השמש, עיגול שטוח, חיוור, בודד. הגשם שירד כל אותו יום חדל, אבל מים רבים היו קוויים על פני האדמה. זכרתי לפתע מראה דומה מימי הילדות, כאשר ישבתי פעם, בצהרי יום חורף, במתבן, והשקפתי על עמק יזרעאל המוצף מים מכסיפים, נוצצים. עכשיו נמצאתי שוב כאן, כתמיד, בלב עולם הערפל, מוקף מים, מוקף שתיקה עמוקה. רק כמה פרחים הציצו מבין הסלעים, והיה קר.
לא היה לי לאן ללכת זולתי למקום אחד, אל עצמי. ואז הוצאתי פנקס ועפרון והחילותי, כבלי משים, רושם את המילים.
החלימה בהקיץ תלויה אף ברמת העניין שלנו. קלינגר מצטט את ליאונארד ג'אמברה (Klinger, 1990) שגילה במחקריו האמפיריים כי בשעת קריאת חומר מעניין ומרתק חשיבתם של הקוראים נודדת פחות וחלימתם בהקיץ מעטה יותר מאשר בשעת קריאתם חומר משעמם.
ג'רום זינגר (Singer, 1975) מתייחס אף הוא לכך ומטעים כי אכן פעילות מעוררת, מעניינת, עשויה להפחית את החלימה בהקיץ באורח משמעותי אך לא לבטל אותה לחלוטין, לדבריו יש סף של עשרה אחוזים שמעבר לו לא ניתן להפחית.
ישנו ריתמוס ביולוגי המשפיע הן על החלימה בהקיץ והן על חלימת הלילה שלנו. כל תשעים דקות של שעות הערות ושל שעות השינה נטייתנו לחלימה בהקיץ או לחלימת הלילה גוברת ומגיעה לשיא. אין פירושו של דבר שאנו חולמים בהקיץ כל תשעים דקות ורק אז. פירושו של דבר הוא שאנו נוחים ביותר לחלום בזמנים אלה, וכי בזמן זה אנו אף פחות נוחים לריכוז רב ולמחשבה מעמיקה.
מרבית החלומות בהקיץ הם קצרים עד מאוד ולדברי קלינגר (Klinger, 1990) הם תופסים כמחצית מכל מחשבותינו.
אנו מרבים יותר לחלום על הדברים שאנו עושים בהווה, על הסביבה המיידית שלנו מאשר על כל דבר אחר, אולם לא מעטים מהחלומות בהקיץ שלנו הם על חוויות עבר שלנו או על תקוות או חששות מפני העתיד. כולנו חולמים בהקיץ על הדברים המעסיקים אותנו, נוגעים לנו, מעוררים אותנו אמוציונאלית, דברים שאנו מבקשים להתנסות בהם או להימנע מהם או להתקיפם.
בשעת החלומות בהקיץ יש המדברים אל עצמם, ויש השומעים אף קולות אחרים המדברים בהם.
בדומה למחשבות אף המשך של מרביתם של החלומות בהקיץ הוא כחמש שניות או אף פחות. ישנם אמנם מחשבות או חלומות בהקיץ ממושכים יותר של דקה ויותר, אך אין הם הרוב. קלינגר מבהיר כי במשך יום של כשש-עשרה שעות עשויים להיות לנו ארבעת אלפים מחשבות וחלומות בהקיץ.
מן המחקר האמפירי מסתבר כי רק כרבע מהחלומות בהקיץ הם דוממים, ברבע נוסף אנו מדברים מילים ספורות אל עצמנו ואילו במחציתם אנו מדברים אל עצמנו דיבור ממושך יותר, משיבים לשאלות של דמויות בחלומות בהקיץ שלנו וכיו"ב...
לשני שלישים מחלומותינו בהקיץ יש מרכיבים צורניים כלשהם, למחציתם יש איכויות תמונתיות ברורות ובכשליש מהם נמצא אף צבעים ותנועה.
לכמחצית מחלומותינו בהקיץ יש איכויות קוליות. במרבית חלומות בהקיץ אלה אנו מדמים דיבורם של אנשים אחרים ובכשליש מהם נמצא אף צלילים אחרים כמו מוסיקה, המולת רחוב, איוושת רוח, שאון דיבורים רחוקים, רעש תנועה בכבישים וכדומה.
גייסלין (Ghiselin, 1952) מצטט ממכתבו של מוצארט המדבר על תהליך יצירתו המוזיקלית ומתאר את היצירה כמתרחשת בחלום בהקיץ מופלא.
כאשר אני נמצא במצב רוח טוב... או בלילה כאשר אינני יכול להירדם, במצבים כאלה זורמים רעיונותיי טוב יותר ובשפע רב... כל אלה יוקדים ושורפים את נפשי, ואם לא מפריעים לי, הולך הנושא שלי ומתרחב... כמו תמונה יפהפייה או כמו פסל נהדר... אני שומע בדמיוני את החלקים הזורמים ברצף, אני ממש שומע אותם ומה רבה ההנאה קשה לי לתאר! כל ההמצאה הזאת, היצירה, מתרחשת במין חלום נעים, שופע חיים...
ואכן, על אף שהתכונה הדומיננטית של החלימה בהקיץ היא הויזואלית שבה ולתמונתיות מקום רב ביותר בה, להיבטים השמיעתיים והמוזיקליים נודע בה מקום חשוב.
בקבוצה של שבעים ושישה סטודנטים מתוך קבוצת הנבדקים הגדולה שבמחקרנו, קבוצה עימה קיימנו ראיונות אישיים על תכונות חלימתם בהקיץ (לא על תכניה), למעלה משני שליש (חמישים ושמונה סטודנטים) ציינו כי התכונה הבולטת של חלימתם בהקיץ היא אכן התמונתיות. שמונה-עשר סטודנטים התעכבו על היבטים צליליים וחמישה מהם הדגישו כי ההיבטים הקוליים, הדיבוריים הם העיקר. עם זאת גם שאר הסטודנטים בראיונות ציינו את היסוד הדיבורי בחלומותיהם, השיחות וקולות הרקע.
מכאן, דומה כי הצדק עם קלינגר שראה בחלומות בהקיץ יצירת מולטימדיה של החיים המכילה מראות, צלילים, עשייה, רגשות, תחושות, מגעים, ריחות וטעמים.
החלומות בהקיץ מגלים הרבה על אודותינו בשני מישורים: במישור הפרטים הספציפיים ובמישור הסגנון האישי הכללי. הם מעידים על התעניינותנו בשעה מסוימת, האינטרסים שלנו באותו זמן, תגובותינו האמוציונאליות לאירועים ספציפיים, סגנונות ההתמודדות שלנו, מה אנו מצפים מן החיים וכיו"ב...
אנו שונים זה מזה בסגנונות החלימה בהקיץ שלנו וסגנונות אלה משקפים את תכונות אישיותנו.
החוקרים גילו כי ניתן לחלק את דפוסי החלימה בהקיץ לשלושה ממדים עיקריים:
§ עד כמה החלומות בהקיץ הם חיים, מהנים, קונסטרוקטיביים וכדומה...
§ עד כמה הם עמוקים ברגשות לא נעימים כגון רגשות אשמה, דיכאון, פחד מכישלון, עצב וכדומה...
§ עד כמה תשומת הלב שלנו קופצת מעניין אחד לשני, כשאנו נעשים חסרי ריכוז, עצבניים וכדומה...
שלושה ממדים אלה משקפים את התכונות האופייניות למכלול חוויות החלומות בהקיץ ולא לנושאי חלום בהקיץ ספציפי, ובוודאי שאין הם מביעים את הגוונים ובני הגוונים של החלומות בהקיץ. הם מספקים לנו אפיוני מפתח לחלימה בהקיץ שלנו בהכלילם תכונות משותפות לאיכות אחת. ככאלה הם משקפים תכונות אישיות שלנו כמו אופטימיות; חשיבה-חיובית; נהנתנות מול סגפנות; קלות חיים מול דאגנות ומתח; ריכוז מול פיזור-דעת וכיו"ב...
החלומות בהקיץ מסייעים לשיפור התובנה שלנו את עצמנו, פותחים ערוץ להבנה רבה יותר של עצמנו, והבנה זאת עשויה לתרום לעיצוב טוב יותר של חיינו.
לחלימה בהקיץ תפקיד חשוב במסעו של האדם אל עצמו, בפגישתו עם זיכרונותיו, בהתקשרותו עם הילד החבול שבתוכו, בנסותו לגעת בעצמו, בשיקוף חוויותיו העמוקות.
יורם קניוק ב"סוס עץ" (קניוק, תשל"ד) כותב:
אני נס אל. או מן. מדוע אני נוסע. המה בי דבר מטריד. כאילו ילד שהייתי חזר לגור בי. רוצה להניח עצמי על שולחן, לשכב פרקדן, אור ניאון בוהק מעליי. רופא, עם מחטא על פניו, עם סכין עשויה מילים, חותך בתוכי. אני חולם את חיי. הוא מטייל על שבילים שהיו בי. עם סכין ביד. הרופא הוא אני. לראות את תוכי כאילו היה משהו זר. הכלב שדבק בי היום. כאילו דבקתי בעצמי ולא הייתי מוכן לאהבה עצומה כזאת.
בחלימה בהקיץ אנו מנסים לעיתים קרובות להתמודד עם קשיים שאנו ניצבים בפניהם או בעיות המכבידות עלינו וזאת גם לאחר שהגורם המקורי לפגיעה כבר לא קיים ולא ניתן להתמודד עימו פנים אל פנים. החלימה בהקיץ היא דרך להעלאה ולגילום של תסריט ההופך את החיים נסבלים בהווה, כאשר בעבר הכבידו והיו בלתי נסבלים.
מובן כי החלימה בהקיץ היא מכשיר חשוב להתמודדות לא רק עם קשיי העבר וריפויים אלא עם קשיים ובעיות הניצבים בפנינו בהווה.
לחלימה בהקיץ תפקיד חשוב עד מאוד בהתמודדות עם בדידות, במילוין של השעות הריקות והמפוהקות המאיימות עליך, באכלוסן בדמויות, במראות, בזיכרונות, במושאים להתייחסות.
פנחס שדה ב"החיים כמשל" (שדה, 1977), מעלה תפקידן זה בהפגנת בדידותו:
ואולם, האם הייתי בודד באמת? במובן ידוע ייתכן שלא הייתי בודד לא אז ולא בכל עת אחרת, כי תמיד חייתי בהרגשת קרבתן של דמויות מן העבר, דמויות אשר היו לי למשל ולמופת, אשר היו מולדתי וביתי, אבי ואחי והאמיתיים.
'מעבר-לישימון-הקרח של חיים מדומים אלה, שאינם אלא מוות (כי מוות הוא כל שאתה רואה בהקיץ)' השתרע הגן הנחמד, שבו, בין עצים ופרחים, התהלכו גיבורי-העבר שלי, גיבורי הרוח והשיר, אלה אשר אילולא שמעתי את שמעם וידעתי את קורות חייהם, אילולא נסמכתי עליהם והתרחקתי בזכרם, כי אז לא הייתי יכול לעמוד בקיום קשה זה יותר מאשר זמן קצר, קצר מאוד.
אחד מתחומי חיינו שהוא כר נרחב ביותר לחלימה בקיץ הוא האהבה על מכלול פניה, ובעיקר כמיהת האהבה, ייסורי האהבה הלא מוגשמת, חלומות האהבה הממלאים את הלב געגועים וכיסופים מתמשכים.
פנחס שדה ב"החיים כמשל" (שדה, 1977) מתאר סיפור אהבתו ליעלה וגעגועיו אליה כמקור לא נדלה לחלומות-בהקיץ, שכמעט לא ניתן להבחין ביניהם ובין המציאות עצמה.
רגיל הייתי ללכת אל עבי החורשה, לפסוע בין האורנים הירוקים תמיד, ולבור לי, לבסוף, איזה סלע, מאוזב מעט, ולשבת עליו. שעות ארוכות הייתי יושב בתוך הדומיה הקדושה, מוסח מכל, אפילו לא שומע את קריאותיהן המוזרות של הציפורים, כי שקוע הייתי בתוך הזיה אחת כבדה, עמוקה, מתוקה, כאובה, נרגשת: ההזיה על אודות מעיינות המים בחיים הכמוסים בהווייתה של יעלה, ושעלי, הצמא כל כך, נגזר שלא להתקרב אליהם. אני זוכר שהייתי יושב על הסלע ומדבר, מדבר ומדבר בלחש, אולי בלי קול, אל יעלה...
לעיתים (בימים ההם, אך גם במשך שנים אחדות שלאחרי-כן) הייתי שוגה בהזיות מתוקות על דבר מותי. השתוקקתי מאוד למות, וציירתי לי בדמיוני שאמות כשיעלה יושבת למראשותי. אני משער שהכוונה הספונה בדבר היתה זאת: שעל-ידי מותי לעיני יעלה אשוב אליה כמו אל אם. ואף בימים הבאים, כשכתבתי את שירי על המוות, היה הקשר בין מוות לאהבה עמוק וחזק יותר אולי משעלה על דעתו של איזה קורא.
יש והייתי משתרע בלילה על הדשא הלח שלפני חלונה. כל עוד היה אור בחלון ידעתי כי ערה היא, ובדמיוני ציירתי לי את מעשיה. עם כבות האור הייתי מוסיף להתבונן במלבן השחור, והייתי מדמה כאילו לשמוע את לחש נשימותיה האהובות בשנתה. ערב אחד בשכבי כך על הדשא אירע לי משהו מוזר: כמו ברק הכתה לפתע את כל הווייתי תחושה עמוקה (או אולי היה זה גילוי) של מוות. הדבר לא ניתן לתיאור – היתה נסובה בו מין מתיקות כחולה, פראית, כבדה לאין-שיעור, מתיקות נוראה, מוצצת-לב, כהרף-עין שב הדבר ונגוז. אחרי-כן רק אמרתי בלבי: אלוהים, כמה עייפתי.
לחלימה בהקיץ תפקיד חשוב במכלול של התמודדויות עם כעס, כפיצוי על פגיעה, כהענשה עצמית, כהענשת הזולת באמצעות תמונות דמיון של פגיעה עצמית, כדרך ריפויים על-ידי התנסות במצבים מוקצנים.
גיל הראבן כותבת בספרה "ארוחת צהריים עם אמא" (הר-אבן, 1994):
בכל פעם שאני כועסת על עידן, אני רוצה למות. בכל פעם שאני רוצה למות עוטפים אותי רחמים גדולים על עידן, שנחרץ גורלו לחיות ללא סביבתי התומכת, וכל שריר בבטני מתמוסס מרוך. וכך שוב ושוב מסתיימת לווייתי אל מול קבר ריק, ולעולם אינני זוכה להשכיב את גופתי באדמה ולישון.
בבוקר ראשון של אביב, אני נישאת בראש שיירת האבלים שלי עד לחלקה שבצלע ההר. בשלוות נצח אני סוקרת את פניהם השבורות של חברי, מקשה לבי אל הורי, שלא ידעו עוד אושר, ומספיקה אפילו לשזור לי זר פרחים קטן וטרגי, קודם שאהבת חיי נכנס לי לפוקוס.
עידן עומד בשולי הקהל לבדו, תמיד לבדו, פניו מאחורי המשקפיים הפרופסוריים כפני ילד עזוב ואיש מהמון ידיד לא מעז לנחמו. ערלי הלב! אילו רק למען זכרי, היה מי מהם משאיל לי רק פעם אחת את ידו הרועדת, ושולח אותה לחבק את כתפי אהובי. אבל לא. ידיהם של רעי טמונות עמוק בכיס הז'קטים, ואני כרגיל מחלצת עצמי מאלונקת מותי, וכשהמלקוש מתחיל לרדת על קהל האבלים, אני חשה אל עידן לאסוף אתו בזרועותי, להיות לו אם ואחות, להבטיח לו שהכוכבים לא ירמו אותו עוד, ושיש אהבה בעולם.
חנה, גיבורת ספרו של עמוס עוז "מיכאל שלי" (עוז, 1968) מספרת על חלומות בהקיץ שמילאו את יומה כאשר חלתה במחלת הדיפטריה בהיותה ילדה בת תשע. שבועות רבים היתה שוכבת במיטתה מול חלון חדרה, צופה ברכבות ומלווה אותן בעיניה:
הייתי מצווה על הרכבת. חיילים נאמנים לי שלטו בפסגות ההרים. הייתי קיטור במחתרת. קיסר שהמרחק והבידוד אינם ממעטים את סמכותו. בחלומות הועתקו שכונות-הדרום אל איי סן-פייר ימיקלון: פגשתי איים אלה באלבום-הבולים של עמנואל אחי... היו אלה שבועות סחרחרים, צבעוניים, הייתי מלכה. הדברים היו נעים מן האדנות הצוננת עד להתמרדות פרועה. יסודות נמוכים היו מגיחים לפגוע בי. הייתי נתפסת בידי אספסוף, נאסרת, מושפלת, מעונה, אבל במחשכים רקמו קומץ נאמני תכנית מושיעה. בטחתי בהם. אהבתי את ההתעללות מפני שמתוכה עלתה הגאווה, האדנות החוזרת. הרופא דוקטור רוזנטל נהג לומר שאני נאחזת במחלה בציפורניים וכי יש ילדים המשתדלים לחלות ומסרבים להבריא מפני שהמחלה היא מצב חופשי, במובן ידוע. זהו מזג קלוקל. כאשר החלמתי, בסוף החורף, ידעתי טעם גלות. אבדה לי אלכימיית-הכשפים, סגולתי לצוות על החלומות שיוסיפו לשאת אותי אל מעבר לקו-היקיצה. עד עתה חשה אני בטעם מפולת בכל יקיצה...
תפקיד חשוב ביותר מילאו החלומות בהקיץ בהתמודדותה של טאמינה גיבורת "ספר הצחוק והשיכחה" של מילן קונדרה (קונדרה, 1981). היא מגייסת לעזרה את חלומותיה בהקיץ, מתמלאת בהם, חיה דרכם את זיכרונותיה, נאחזת בהם בחיים ובסיועם משתחררת לאט לאט מדמות בעלה המתרחקת ממנה לבלי שוב:
בדמיוני אני רואה את העולם צומח כמעגל סביב טאמינה, והיא למטה על הקרקע, כמו חלקת דשא. ורד יחיד צומח מתוך דשא זה, והוא זכרון בעלה.
או שאני רואה את חייה של טאמינה עכשיו (הגשת קפה והטיית אוזן) כאילו היו קורת-עץ השטה על-פני המים והיא יושבת עליה ומביטה אחורה, רק אחורה.
אך בזמן האחרון גדל צערה עד ייאוש, משום שהעבר הלך והחוויר יותר ויותר. כל שנותר לה מבעלה היה רק תצלומו מדרכונו. כל שאר התצלומים נשארו בדירה המוחרמת בפראג. היא מביטה על התצלום המעוך עם הפינה הקרועה, תצלום בעלה מבפנים (כמו פושע באלבום המשטרה), שאינו דומה לו במיוחד. כל יום היא עושה מעל התצלום כעין תרגילי מחשבה: היא מנסה לתאר לעצמה את בעלה בפרופיל, בפרופיל למחצה, בפרופיל לרבע. בעיני רוחה היא מציירת את קו אפו, את סנטרו, וכל יום נופלת עליה אימה, כאשר מופיעים בציור הדמיוני כתמים ריקים חדשים, סימן לכישלון הזיכרון המצייר.
באותם התרגילים ניסתה לתאר לעצמה את פניו, את צבעם ואת כל הפגמים הקטנים שבעורו, יבלות קטנות, בליטות, נמשים וורידים קטנים. זה היה קשה מאוד, כמעט בלתי-אפשרי, הצבעים שבהם השתמש זיכרונה היו בלתי-מציאותיים ולא ניתן כלל לחקות בהם עורו של אדם. הדבר הביא אותה לטכניקה מיוחדת של העלאת זכרונות. כאשר ישבה מול גבר כלשהו השתמשה בראשו כחומר בידי הפסל. היא הביטה בו במבט מרוכז ובעיני רוחה שינתה את פניו, הוסיפה להם גוון כהה יותר, הציבה עליהם נמשים ויבלות קטנות, הקטינה את אוזניו וצבעה את עיניו בכחול.
ימים רבים ליווה את פנחס שדה זכר מותו של ידידו הטוב בנימין, ששם קץ לחייו קצרי-הימים ושבעי הרוגז, בנטלו רעל ובקבלו פני מותו בעמק המצלבה (שדה, 1977).
בנימין חוזר ומופיע בחלומותיו בהקיץ, בהם הוא מוסיף לחיות ולתקשר איתו:
באחד הימים שבתי וראיתי את בנימין, בחלומי. הלכתי ברחוב הומה והוא בא לקראתי, מחייך את חיוכו שובה-הלב. הייתי תמה, כי ידעתי שהוא מת מכבר, אך אמרתי בליבי שאין זאת אלא שהיתה איזו טעות בענין זה. שמחנו איש למראה רעהו וטיילנו יחדיו, עת ארוכה, בחוצות. לא אמרתי לו שהוא מת, או שהוא נחשב לכזה.
ביום סתיו (הייתי אז בלונדון) עברתי פעם את הגן שבין הרחובות אוכספורד ובייקר (עלי השלכת נפלו על סביבותי, בלי הפוגה, כשלג זהוב) והנה שטף לפתע את לבי זכרו של בנימין. הרגשתי שאיזו קרבת-אהבה גדולה, שמעבר לימים וליבשות המפרידים בין גופי החי לבין גופו המת, קושרתני אליו, ודמעות זלגו מעיני.
זה לא מכבר, בשובי לירושלים, עברתי ברחוב לפני בית טליתא קומי. את מבטי צד שער הברזל הגדול, אשר לפניו עמד בנימין עת ראיתיו לאחרונה. אז נפרדתי מעליו בהבטחה לסיים את סיפור חלומי בפעם אחרת; פעם אחרת לא היתה עוד, והנה עתה (כך חשבתי בעמדי שוב לפני השער) אין חייו של בנימין עצמו אלא חלום שנחלם אי-פעם.
לחלומות בהקיץ תפקוד חשוב בחזרה על חוויות שלא מוצו עד תומן, כמילוי של החמצות, כהתנסות מחודשת במצבים שלא נחוו עד תומם, כפיצוי על אכזבות, כהחזרת המקווה והנכסף וחווייתו מחדש.
אפרת שטיגליץ בקובץ סיפוריה "סיפור אמריקאי" (שטיגליץ, 1993) בסיפור "Zoog" מתארת יחסי אהבה מוחמצים, כאשר הגיבורה מנסה לעכל את המפגשים האסורים תוך ניסיון לביימם מחדש, לחיותם שוב בחלום בהקיץ:
מעכלת את המפגשים האסורים, מעלה גירה, היתה נוהגת לביים אותם מחדש. לחשוב מה היה קורה אילו היו אומרים או עושים דברים אחרים. בעיקר מה היתה היא יכולה להגיד או לעשות, ומה היה קורה אילו עשתה או אמרה כך או אחרת. בגילך חולמים על מה שיהיה, לא על מה שהיה, אמר לה. אבל רק כך ניתן היה להאריך את זמן המפגשים שהתרחשו לעיתים רחוקות מדי, שהסתיימו תמיד מהר מדי ותמיד עם טעם של עוד, טעם של החמצה או אכזבה, טעם המציאות. מעולם לא ידעו מתי ואם בכלל יפגשו שוב, תדירות המפגשים ומשכם לא נקבעו מראש.
עומדת לצד איש-הקשר שלה, יממה שלמה, ביחד, לפניהם – מתוך הרגל, חסרת אונים, זה מה שהיא עושה גם עכשיו: מבכה חלב שנשפך. משכתבת את התסריט.
לחלימה בהקיץ תפקיד חשוב הן בהיותה אפיק לפורקן של אגרסיות, למימוש משאלות כמוסות, לרצון לסגור חשבונות, לצורך בפיצוי, לרכישת שליטה, להיפוך תפקידים, לחיזוק הדימוי העצמי בעזרת העצמת כוחו והגדלת יכולת פעולתו.
שוהם סמיט בסיפורה "גוואדלופה" (סמיט, 1995) מתארת את דוואדלופה, פקידה עצבנית, המוטרדת על-ידי הבוס שלה הפוקד עליה להדפיס, לשכפל, לחורר, לקלסר, להכין קפה ולעמוד לרשותו בכל רגע, ולה נמאס הדבר ו"הפיוזים שלה קיפצו למרומים".
וכאן מתחיל דמיונה לפעול והיא מוצאת עצמה עמוק בתוכה של חלימה בהקיץ בה היא נשכבת על הזכוכית של מכונת הצילום ומצלמת את עצמה, כשהיא מוגדלת ויוצאת מתוך המכונה מונומנט. עתה בכוחה להשקיף על הבוס שלה מלמעלה.
איזה בידור שזה היה להשקיף כך מלמעלה על המצב. הבוס שלה, מבועת בכיסאו, זעיר כמו מזל"ט שיצא משליטה, ננסי, אפילו אם היה גובר על שיתוקו וקם, לא היה מגרד לה את קצה הקרסול.
הוא צפה חרד ברגליים שצעדו לקראתו. 'רק לא לאבד את העצבים בדרך',שיננה לעצמה, 'לשמור על קור רוח', ללכת לאט ובלאט והס פן ייעורו רחמיה, וכל התכנית תיגנז. כשהגיעה אליו, הרימה אותו בצווארון הלבן שכבר היה ספוג זיעה קרה. הוא קילל את עצמו ובכה בלי קול, למה היה צריך להיות כזה אקסקלוסיבי ולהשקיע הון בנוף ובשמים, ומה היה רע במשרד הקודם, כאילו ששמים יש רק בקומה ארבעים ושתיים.
הרגליים שלו ציירו מערבולות קטנות באוויר. הוא היה בטוח שזהו.
אלא שלפקידה היו בשבילו תוכניות אחרות.
'חכה חכה', אמרה, 'זה עוד לא הסוף'. הוא הרגיש את היד שלה, זאת שאחזה בצווארו, מקרבת אותו אל פניה, מביטה בו עין בעין כמו שעשה לצ'יוואווה שלו כשהיה גור והשאיר את הקקי שלו על השטיח.
'עכשיו', אמרה תוך כדי מסע אל ה'זירוקס', 'אני הולכת לעשות אותך – כזה קטן'.
אמרה ועשתה. זה היה מאוד פשוט. כל הכפתורים כבר היו מכוונים; צריך היה רק לשנות את האחוזים מהגדלה להקטנה וללחוץ. לפני שסגרה עליו את המכסה, עוד הספיקה לשמוע משם כל מיני קולות שהבטיחו לה מניות הטבה, מונופול בלעדי, ריבית דריבית ועוד כאלה הצמדים של מילים מהסוג שחושב, שאם הוא זוגי, אז העולם בכיס שלו. היא ניסתה לדמיין לעצמה את ההרגשה, איך זה כשהעולם תופח בכיס המכנסיים כמו זין. 'אם הייתי גבר', אמרה לעצמה, 'בטח זה מה שהייתי חושבת'. היא לא ידעה להסביר איך זה, פתאום, נורא שמחה שהיא אישה, ולא איש.
היא נשמה עמוקות ולחצה.
וחיכתה.
עד שיצא מה שיצא, משהו בגודל של עיפרון נובע. אצבעות זעירות ואפון ליליפוטי, פדחת, קרחת בוהקת. ננס מתוק, כמעט שיכפלה לה ממנו תריסר. מזל גדול שנצמדה לתוכניתה המקורית. פנתה וישבה, גודשת את כורסת העור, בזמן שהוא, צעצועון מנהלים קינטי, הונח בינות לניירות על השולחן. אותה שעה עמדו גדודי מילים על כבש לשונה, דרוכות לקפוץ כצנחנים לקראת הלא נודע. עיני הבוס צפו ביד ואיך היא מתחילה לזוז, להתפתל אליו כמו אנקונדה. הוא ידע שזה הסוף, שהחיים שלו עומדים להפוך לפירה. עכשיו, חשב, אראה אותם עוברים ממול.
גיבורו של "השיעור באנטומיה" לפיליפ רות (רות, 1986) נמלט אל החלומות בהקיץ מן המצוקה שהוא נתון בה. הוא נוטל כדורי פרקודן המטשטשים אותו וקולעים אותו לרגע אל המקום בו היה לו טוב, אל חוויות ילדותו:
פרקודן שלישי, והטשטוש החל להשתלט. לפתע כבר לא חוברו המילים זו לזו בראשו, כולן התעופפו וגם הזמן נשבר לרסיסים. מאמץ עצום נדרש ממנו לדעת את אשר הוא חושב. ובעת שנמצאה לו החשיבה, שוב לא זכר את השאלה. ושוב היה עליו לטרוח ולהתחיל מההתחלה. מעבר לערפל היתה תעלת מגן ומעבר לתעלה עמימות אוורירית. אל תשאל איך, אל מעבר לזה, מחוץ לחלון ומעבר לאגם, הוא ראה מראה פלאי של תנועה חרישית ענוגה: שלג יורד. דבר לא ישווה לאותה שיבה הביתה בשלג בשעת אחר-צהריים מאוחרת מבית-הספר שבשדרת צ'נסלור. זה היה הדבר הטוב ביותר שהחיים יכלו להציע לו. השלג היה ילדותו, שבה הוא היה מוגן וחופשי, אהוב וצייתן.
לחלימה בהקיץ תפקיד בצביעתם של החיים בגוונים של תקווה, בטיפוחה של אופטימיות, בניסיון לממש טוב מיוחל, באשליה עצמית חיובית.
כך בעיצומה של שיחתה עם דורון מדמיינת חברתו, גיבורת סיפורה של גפי אמיר "עד גיל עשרים ואחת תגיע לירח" (אמיר, 1995):
האביב, האביב. אביב זה כמו שלושה סקאדים בשבילי בגלל כל הדברים הרי האסון שערב אביבי מעולל לסרוטונין שלי. קמה בבוקר ורואה את ערימות השמש, ואני כל-כך מרוצה. כאילו, שמש! יש, שמש! אבל איך שיורד הערב, אני חוטפת את הבומבה: אני נכנסת לקריז של תקווה. אני מתחילה לחשוב על הגבר האחרון שאהבתי. הוא חי עכשיו בגרמניה ועוד מעט יחזור לארץ. אני מתחילה לדמיין איך הוא יבוא אלי הביתה, ידפוק בדלת וכל זה. נופל עלי התקף אופטימיות, כאילו החיים באמת יפים. כאילו הוא באמת התכוון, כשאמר לי לחכות לו. אביב, אתם יודעים. זה כזאת בומבה של חרמנות וגעגועים. יותר ממה שאפשר להעמיס על הלב.
חלומות בהקיץ בוראים נופים, ממלאים כיסופים, יוצרים את התפאורה להעשרת החוויות.
גיבורת סיפורה של אפרת שטיגליץ "Zoog" (שטיגליץ, 1993) נוסעת עם מאהבה בדרך שבין צומת כפר שמריהו לצומת חדרה וראשה בורא לה חלומות:
היא נזכרת בנופים ששימשו תפאורה למסעות שהזתה. שם, היתה נופת-דרכים פרושה לה על ירכיה, היו שלטים שצריך להאט לידם כדי לפענח את האותיות הלועזיות שעליהם. היו פונדקים שבהם סעדו, מוטלים שבהם לנו, נקיים, ביתיים, מזרנים רכים. היו כבישים רטובים מתפתלים בתוך יער בשלכת. הם שוטטו שלובי-זרוע בגני ארמונות עתיקים, נחו חבוקים על ספסלי-עץ לחים. ישבו בבתי-קפה קטנים על שפת אגמים. בתי-הקפה של שולחנות השיש העגולים, עם הכיסאות המרופדים ומשענות המתכת המסולסלת הירקרקה, שם לגמו קפה רותח שפירורי שוקולד צפים לו בקצפת ועוגיית-חמאה מצורפת אליו בחינם. והסנאים שעל העצים, והברבורים שבמים. תפאורה אירופאית. שפה זרה. רק הוא והיא דיברו עברית. מזג האוויר היה תמיד נוח והשעה היתה בין חמש לשש בערב. תמיד אותה שעה.
'את השמים צבעתי בסגול', האישה מחייכת. 'נסענו בדמדומים, בין-ערביים פסענו ברחובות, צעדנו על רכס מול הים, מול שמש ששוקעת לאט-לאט, שעות ארוכות של שקיעה'.
'You will never see my shade or hear the sound of my feet, while there's a moon over Bourbon Street', שר סטינג, וצלילים של סקסופון מתגלגלים בחלל המכונית.
ולא נוכל שלא לתת את הדעת להערותיו ההומוריסטיות של פיקאסו על החלומות-בהקיץ המשתקפים ביצירה כפי שמועלים על-ידי גייסלין (Ghiselin, 1952) המביא דבריו בראיון שנערך עמו ובו סיפר בין השאר כי יום אחד כשטייל ביער פורטנבלו החל לחוש במיחושי בטן קשים בגלל ארוחה כבדה שאכל קודם לכן. תחושה של מלאות ולחץ הציקה לו, והוא חש צורך לפרוק את התחושה הקשה הזאת, להתרוקן, והוא עשה זאת באמצעות ציור בו שלט הצבע הירוק. לדבריו: "הצייר מצייר במעין צורך דחוף לשחרר את עצמו מהרגשותיו ומהזיותיו... הצייר עובר מצבים של מלאות והתרוקנות... הציורים באים אלי מרחוק, מי יודע כמה רחוק?"
תפקיד חשוב נוסף לחלימה בהקיץ ולפנטזיה הוא במתן רשות ללא מודע לצוף ולעלות ולמצוא ביטוי בצורה שניתן יהיה להתמודד עימו באורח הכרתי. הן עשויות לשמש ככלי יעיל להרגעה עצמית במצבי-לחץ, לספק הרגשה של שליטה. ואכן יש קשר בין ההרגעה העצמית באמצעות החלימה בהקיץ ותחושת השליטה המוקנית על ידה בהיותך מחולל את התמונות והמצבים העולים בה ומכאן שולט בהם. העולם שנוצר על ידך פחות מאיים עליך, ניתן לשליטה על ידך ומספק לך מצע בטוח יותר לעשייתך.
העוסקים ב"דמיון מודרך" רותמים למעשה את החלימה בהקיץ לתכליתה של העשייה הדמיונית.
רוב סוגי ההפעלה בדמיון מודרך מתחילים בתרגילי הרפיה שבעקבותיה מציע המטפל נקודת מוצא לחלום בהקיץ ומצייר רקע מסוים להתרחשות (ים, יער, נאות דשא, וכיו"ב). המטופל מתמקד בנקודת המוצא ומניח לחלום בהקיץ להתרקם ממנה והלאה כשהוא מונחה על-ידי הדרכתו של התרפיסט.
בניגוד לחלום בהקיץ הרגיל, המטופל בדמיון המודרך מדווח על המתרחש במסעו הדמיוני. הבט זה מכניס את המטופל לתפקיד של לא רק מתנסה וחווה את החלום בהקיץ, אלא באורח שיטתי מתבונן בו, בוחן אותו ומעצבו במילים.
התרפיסט עשוי אף לשאול שאלות או להציע הצעות תוך כדי התרחשות החלימה בהקיץ.
דווקא משום כך ניתן לחשוב כי תהליך זה של דמיון מודרך הוא מפריע ביותר ופוגם בחלימה בהקיץ ובסופו של דבר לפנינו חלום בהקיץ חיוור, מוחלש ומלאכותי, אולם ההיפך הוא הנכון. שאלותיו והנחיותיו של התרפיסט מעמיקות את תמונות הדמיון וההחזייה בכך שהן ממקדות את תשומת-ליבו של המטופל בפרטים. התנסויותיו הן אינטנסיביות ביותר ועזות.
חשיבות מיוחדת נודעת לכך שהתרפיסט העוסק בדמיון מודרך עשוי למקד את החלום בהקיץ שהוא מיילד בבעיה הספציפית של המטופל אם בדרך ישירה ואם בדרך עקיפה, ובכך עשויה החלימה בהקיץ לשקף למטופל את שורשי בעייתו ולהגביר את יכולת התמודדותו איתה ואת תובנתו את עצמו.
דומה כי לסיומו של פרק זה כדאי לנסות לסכם את תרומתם של החלומות בהקיץ לנו במגוון נרחב של היבטים, בהיותם:
1. מביאים אותנו לחוש נינוחים ורגועים יותר.
2. מעוררים אותנו.
3. מסייעים לנו לארגן את חיינו.
4. מגדילים את הבנתו את עצמנו.
5. מסייעים לשפר כישורים גופניים באמצעות אימון רוחני ונפשי.
6. מסייעים לנו לשפר את יחסינו החברתיים ואת תפקודינו בחברה בסיטואציות אחרות באמצעות התנסות דמיונית מכינה וחזרה ותרגול דרך החלימה בהקיץ.
7. משמשים אמצעי לתרפיה.
8. מסייעים לנו בקבלת החלטות.
9. מכוונים אותנו לפתרונות יצירתיים לבעיות.
10. מגדילים את האמפתיה שלנו לגבי אנשים אחרים.
11. מאפשרים לנו חופשה מן המציאות.
12. משמשים לנו תחליפי מציאות להתנסות במימוש משאלותינו הכמוסות.
13. משמשים ראשית כניסה להתנסות ביצירה ספרותית או אמנותית.
14. מגדילים את נכונותנו והעזתנו להתנסות בדברים שונים לאחר התנסות דמיונית מוקדמת בהם.
15. מקנים לנו הנאה ללא הסתכנות ומגבירים את סיפוקנו.
ואולי כדאי לסיים פרק זה בדבריו של פנחס שדה על החלום והחלימה בהקיץ בספרו "החיים כמשל" (שדה, 1977), שחלקים גדולים ממנו נקראים כחלומות בהקיץ: "להעמיק-חלום זה במובן ידוע, גאוניות, על ידי חלומו שלו מתקשר האדם אל החלום הגדול המהווה את קיומו, ולהעמיק חדור אל מהות הקיום זהו מובנה האחד והיחידי של הגאוניות".
והוא עצמו המתאר בספרו הראשון "החיים כמשל" (שדה, 1977) את לבטי התבגרותו; קשייו בגיבוש זהותו; נגיעותיו הכאובות, ספק מציאותיות וספק הזויות בחיים; התמודדותו עם בדידותו; סבכי האהבה שלו; תחושת הענות והמצוקה המתמדת שלו וכיסופי המוות שפיתח; מרבה להביא חלומות בהקיץ שנתעוררו בעקבות מראות, מקומות שנמצא בהם, זיכרונות שסחפו אותו. כך הוא מספר על שבתו על מצבת קבר בבית הקברות המוסלמי, שהיה על שפת ימה של תל-אביב:
לא ראיתי כתובת על שום מצבה, כנראה שניטשטשו במשך השנים. או אולי אין המוסלמים חורתים כתובת על מצבותיהם? מי יודע. ובכלל, המקום לא דמה לבית-קברות. לא היה בו מאום ממה שמזכיר מוות, פחד, ריקבון, שדים... כאן היו שיחים ירוקים ושמים כחולים, ומלמטה עלה סאון גלי-הים. ובכל זאת, מתחת למצבות הללו היו טמונים שלדי האנשים שחיו אי-פעם.
אני הרגשתי ענות ומצוקה. רציתי למות.
פתאום נחה עיני על קבוצת פרחים שלרגלי מצבה אחת. הפרחים, שהיו סגורים חציים, צבעם צהוב היה כעין הגפרית. היה בהם איזה יופי מוזר והם הזכירו לי דבר-מה לא ברור, דבר-מה שלא לבש דמות, שלא היה זיכרון מוחשי, כאילו אך חלמתיו או ראיתיו לפני זמנים אין-ספור בגלגול קודם; אבל הדבר נסך בי איזה רגש מיוחד, הזייתי, מתוק, בל-יבוטא במילים.
שאלתי את עצמי מה הם פרחים אלה, מה שמם. לא ידעתי מענה.
יארע לי לעיתים לראות רחוב או בית או דבר-מה אחר, או לשמוע מנגינה או להריח ריח, או אפילו באיזה הרהור, ולהרגיש לבטח כי כבר ראיתי את הבית או הרחוב ההוא (אף כי מעולם לא הייתי שם לפני כן) או ששמעתי כבר את המנגינה או שהרהרתי כבר את עצם ההרהור ההוא עצמו. לפעמים אני חולם, ומרגיש בתוך חלומי שכבר חלמתי זאת אי-פעם.
ועכשיו מה? ישבתי על הגבעה, מעל לים, ליד הפרחים הצהובים, והזיתי. והזמן חלף, ואור היום הלוך וכהה, ואור אחר – לא של יום אף לא של לילה, כמו בחלום, או כמו בעיר בשעה שמדליקים את הפנסים בעוד יום – בא על מקומו, ואני, שרוי בתוך חלום כבד, מעורפל, נרגש, מסובך, לא יכולתי למוש ממקומי, לא יכולתי לקום וללכת ולעשות את הדבר אשר לשמו הלכתי מן הבית.
לעלות מבור אל גבהי הגעגועים של החלום...
המשורר וההזייה, הארתו של זיגמונד פרויד
פרויד משווה בין יצירתו של המשורר לבין מעשה הילד במשחקו. הוא רואה בחלומות בהקיץ ובהזיות המשך שינוי צורה של המשחק הילדי. לדבריו: "קודם שיחק – עתה הוזה הוא הזיות. הוא בונה לעצמו מגדלים פורחים באוויר – יוצר מה שקרוי חלומות בהקיץ". והוא מרגיש כי "המשורר עושה אף הוא כמעשה הילד. יוצר הוא לעצמו עולם של דמיון, והוא עומד לפניו בכובד-ראש גמור, כלומר משקיע בו מטען רב של רגשים אגב הפרדתו הברורה מעולם המציאות".
בניגוד לילד שאיננו בוש במשחקים ואף פותחם לחבריו ולמבוגרים המקיפים אותו מעיר פרויד כי המבוגר "מתבייש בהזיותיו והוא מצניען מעיני זולתו. הוא חש אותן כרחשי מהותו האינטימית ביותר, ובדרך כלל יעדיף להודות בעבירות שעבר מלגלות את יצירי דמיונו". משום כך, מעיר פרויד, יקרה שהאדם "רואה את עצמו כמי שהוא עצמו יחיד היוצר לעצמו הזיות כאלה, הוא ואין בלתו. גם לא יהיה לו מושג על כך כמה שכיחה היא נטייתם של בני-אדם להזות הזיות דומות".
פרויד מבהיר את הרגישות הרבה של המבוגר לגבי חלומותיו בהקיץ והוא נבוך לגלות אותם בכך ש"מצד אחד הוא יודע כי סביבתו מצפה ממנו שלא יהיה עוד משחק ולא הוזה הזיות, אלא פועל בעולם הממשות, ומצד אחר יש בין המשאלות המולידות את הזיותיו גם משאלות, שהכרח הוא לו להצניען גם בלאו הכי. משום כך בוש הוא בהזותו הזיות, ממש כאילו היו מעשי ילדות או מעשים אסורים".
המשורר הוא המבוגר הילדי הפורץ מחסומים אלה, הפותח את חלומותיו בהקיץ והזיותיו לזולת, המבקש והצריך את השיתוף.
פרויד רואה את החלומות בהקיץ וההזיות הצומחות ממשאלות שלא באו על סיפוקן, כאשר כל חלום-בהקיץ או הזיה הם בגדר מילוי משאלה או תיקון למציאות שלא באה על סיפוקה.
הוא בוחן את היחס שבין החלימה בהקיץ או ההזיה ובין הזמן. לדבריו: "כל הזיה מרחפת בעת ובעונה אחת בסימן של שלושה זמנים – שלושת תווי-הזמן של כוח המדמה שלנו. הפעילות הנפשית נזקקת לרישום אקטואלי, לעילה מן ההווה העשויה לעורר את אחת המשאלות הגדולות של האדם. מכאן מתקשרת היא כזכרון חוויה קודמת, ונכך נוצר מצב שיש בו היטל לעתיד המופיע כהגשמת המשאלה – היא החלום בהקיץ או יציר הדמיון אשר עוד ניכרים בו עקבות מוצאו מן העילה ומן הזכרון. משמע – עבר, הווה ועתיד מתייצבים זה ליד זה כחרוזים על חוט-השני של המשאלה.
להדגמת הדברים מביא פרויד סיפור קצר על צעיר עני שהתייתם מאבותיו וקיבל כתובתו של מעביד אשר יתכן כי אצלו ימצא עבודה. "בדרכו אל המעביד עשוי הוא לראות בדמיונו דברים העולים בקנה אחד עם מצבו והמספקים את משאלתו. בחלומו זה בהקיץ יראה את עצמו, קרוב לוודאי, מתקבל בסבר פנים יפות ונושא חן בעיני אדוניו החדש, קונה שביתה חשובה בעסקיו של הלה, מתערה בחוג משפחתו, נושא לאישה את הבת המקסימה של המשפחה, נעשה שותף בעסק ולימים יורשו. כאן ניתן לו שוב לבעל-החלומות מה שכבר היה לו בימי ילדותו הטובה – חסותו של בית, אבא ואמא מעתירי חיבה וראשיתם של דברים לסיפוקה של שאיפה ענוגה. רואים אנו בדוגמה זו את המשאלה המסתפקת בעילה מן ההווה בשביל ליצור ממופת העבר תמונת היטל על העתיד..."
פרויד רואה קשר ישיר בין היצירה הספרותית ובין החלימה בהקיץ. אמנם אין הוא מתעלם לחלוטין משיקולים אסתטיים ומבחין בין יצירות אמנות וחלימה בהקיץ תמימה, אך הוא מדגיש: "אנחנו ערים בהחלט לעובדה שרבות מהיצירות הספרותיות הדמיוניות רחוקות מאוד מהדגם של חלום בהקיץ תמים, אך יחד עם זאת אינני יכול לדכא את החשד שגם הסטייה הקיצונית ביותר מהדגם הזה עשויה להיות קשורה אליו על-ידי סדרה של חוליות מקשרות".
בכמה מניסוחיו אף מרחיק פרויד לכת ומטעים כי "הסופר שואף לרכוש כבוד, כוח, עושר, תהילה ואהבת-נשים; אך הוא חסר את האמצעים להשיג סיפוקים אלה. כתוצאה מכך, בדומה לכל אדם חסר סיפוק, הוא פונה עורף למציאות ומעתיק את התעניינותו כולה כמו גם את הליבידו שלו להגשמת משאלות ליבו בחיי ההזייה".
ואמנם לעיתים קרובות משמש הדמיון ליצירת תחליפים למציאות, למימוש משאלות וכמיהות שלא מצאו אפיק להגשמה, לפיצוי על מצבים מתסכלים ומאכזבים, להעלאת דימוי עצמי נמוך, לסיפוק סביבה אוהדת ומקבלת וכיו"ב... והדבר מוצא את ביטויו בהרבה מן היצירות הספרותיות. אולם מן הדין לזכור את דבריו של חוקר הספרות ליונל שרילינג, שבכתיבתו הביקורתית הרבה לתת את הדעת להיבטים הפסיכולוגיים של הספרות, שהדגיש כי "האשליות של האמנות משרתות את המטרה ליצור קשר הדוק יותר ואמיתי יותר עם המציאות". ואכן הדמיון, החלימה בהקיץ והפנטזיה עשויים לשמש עידוד לאחיזתו של אדם במציאות, הגברת זיקתו אליה והגברת תובנתו אותה.
פרויד מבקש לבדוק את קביעתו בדבר זיקת החלום בהקיץ וההזיה אל שלושת ממדי הזמן ואל המשאלה הגלומה בהם והפעם ביחס לפועלו של המשורר. לדבריו: "מתוך עיוננו במהותן של הזיות אנו רשאים לצפות למצב כזה: חוויה אקטואלית מעוררת במשורר זכרון חוויה קודמת, על הרוב מתקופת ילדותו, שבוקעת ממנה משאלה היוצרת לעצמה את סיפוקה ביצירה הפיוטית. היצירה גופה יש בה סימנים גם ליסודות העילה הטריה, גם לזיכרון הקדום".
מכאן עובר פרויד לבחון את הדרך המוליכה מן ההזיה או החלום בהקיץ אל המבע הספרותי. לדבריו: "המשורר ממתן את צביונו של החלום האנוכי בהקיץ על-ידי שינויים והעלמות, והוא משחר אותנו בגרימת נחת-רוח פורמאלית צרופה, היינו אסתטית, המוצעת לנו על-ידו בעצם הגשת הזיותיו. להפקת הנאה כזאת – המוצעת לנו כדי לאפשר שחרורה של הנאה גדולה יותר הנובעת ממעיינות נפשיים עמוקים יותר קוראים מקדמת-הנאה. דעתי היא, כי כל הנאה אסתטית, שגורם לנו המשורר, טבוע בה צביון של מקדמת-הנאה כזאת, וכי ההנאה האמיתית מיצירות-פיוט מקורה בשחרורן של מתיחויות בנפשנו. ייתכן כי חלק לא מועט בהצלחה זו צריך לזקוף על חשבון העובדה, שהמשורר יוצר בשבילנו את האפשרות ליהנות, מכאן ואילך, מהזיותינו שלנו בעצמנו בלא מוסר-כליות ובלא בושה...
ואכן סופרים רבים משתמשים בחלימה בהקיץ ובפנטזיה כדי לאפשר לנו בריחה מן המציאות או שחרור של מתיחויות או תחליפי הגשמה. הן מספקות לנו מה שעשוי להיות שסתום בטחון יעיל. הפסיכולוג והמסאי אנתוני סטור מדגיש כי מבחינת התפקיד הטיפולי או המרפא שיצירות ספרות ממלאות, נתין להשוותן להתפרקות מנטל, מתן הזדמנות לשחרר לחץ, לשחרר את נפש האדם מדחפים שאינם מוצאים ביטוי בחיי היום-יום, כמו גם לפיצוי על אכזבות המציאות.
בהקשר זה מבחין סטור בין סוגים שונים של יצירות כאלה, נוסח יצירותיהם של יאן פלמינג, הרולד רובינס וכדומה שהם סיפורי "שסתום ביטחון" לבין יצירותיהם של הסופרים המעולים מסוגם של טולסטוי, מארסל פרוסט ואחרים המתארים את המציאות על כל גווניה ומעמקיה והשואפים להבין את משמעותם של החיים. כוח הדמיון שלהם משמש כדי לחדור בעזרתו אל מעבר לתופעות שעל-פני-השטח ולהגיע לאמת עמוקה ועשירה יותר...
אנתוני סטור מתייחס ארוכות להיבטים "ההגנתיים" של הפעילות היוצרת של סופרים שמזגם סכיזואידי או דכאוני. ניתוחיו לגבי הפן ה"הגנתי" של היצירה יפים אף לגבי פן זה של החלימה בהקיץ ושל חיי הדמיון. לדבריו: ההנחה שפעילות יוצרת משמשת לא פעם כהגנה, מסבירה גם מדוע מייחסים היוצרים לעיתים קרובות חשיבות עצומה ליצירתם עד שנכון יהיה לתאר זאת כהתמכרות. אנשים אלה מתמכרים ללא רחם לעבודתם היוצרת עד שאין הם מסוגלים לקחת חופשה מעבודה זו, והם חשים עצמם אומללים או חולים כאשר נבצר מהם לעסוק בה...
סטור מבהיר כי "מאחר שמרבית היצירה נעשית ביחידות, בחירת עיסוק יצירתי פירושה שהאדם הסכיזואידי יוכל להימנע מהבעיות של הקשר הישיר עם הזולת. אם הוא כותב, מצייר או מלחין, הוא יוצר כמובן תקשורת. אך זוהי דרך תקשורת שהוא לבדו מחליט על כלליה. המצב כולו נתון לשליטתו. הטרגדיה של האדם הסכיזואידי היא שהוא פוחד מאהבה באותה מידה כמעט כמו משנאה, וזאת מפני שכל מעורבות עמוקה נושאת בחובה את הסיכון שהאדם האחר ישתלט עליו, או 'יבלע' אותו. הוא חש שאינטראקציה כלשהי עם הזולת נחוצה לו, כמו לכולנו, אך מוטב לו לקיים אותה ממרחק בטוח. להראות את עצמו באמצעות ספר, תמונה, או רביעיית-מיתרים ולא עוד, פירושו שהוא מגן על עצמו ויחד עם זאת נהנה מהסיפוק של חשיפה עצמית.
פעילות יוצרת מאפשרת לאדם הסכיזואידי לקיים את הזיית היותו כל-יכול לפחות בחלקה. במקרים רבים פעולת הבריאה היצירתית המבטאת תחושה של כל-יכולת צריכה לפצות על היפוכה – על תחושת אין-האונים בעולם ענק קפקאי...
סטור מדגיש כי מקצת מהסיפוק שהיוצר מפיק מהישגיו נובע אולי מההרגשה שבסופו של דבר זכה חלק מחייו הפנימיים להתקבל, חלק אשר קודם לכן לא זכה מעולם להכרה.
סוגים מסוימים של יצירה מסייעים במיוחד להתגברות על תחושת אי-ידיעת הצפוי המאיימת כל כך, אשר נמצא גם ביצירות קפקא. אם העולם נראה לנו נטול הגיון, אזי אין לנו שליטה עליו ואין דרך לחזות את העתיד להתרחש. ביצירה, כמו בחלום בהקיץ, ניתן להשליט את הסדר שלך על עולם אשר עד כה נראה בלתי ניתן לחיזוי...
פרויד, זיגמונד (1977) – "המשורר וההזייה", כתבי זיגמונד פרויד, כרך שני, תרגם:אריה בר, תל אביב: דביר
Ghiselin, Brewster (1952) – The Creative Process, Berkley : University of California Press
Klinger, Eric (1990) – Daydreaming – L.A.: Jermey P Tacher, inc
Singer, J.L. (1975) – The Inner World of Daydreaming , New York: Harper.
|
