הַדָּבָר הזה (סיפור של חלום) / אמירה
סיפור המתאר את גלגולו של חלום במהלך החיים.
מאת: מערכת תורת החלום
תאריך פרסום: 17/5/2008
|
הַדָּבָר הזה / אמירה
(סיפור של חלום)
הדבר הזה היה איתך תמיד. אינך זוכרת ממתי. הנה:
את שוכבת במיטתך. חושך. במיטה הרחבה, משני צדדייך אימך ואחותך הקטנה, מתנשמות בשנתן, כמתחרות זו בזו. אינך יכולה להירדם. את מתהפכת מצד לצד, מתערסלת, שלא להקים שאון, לא להעיר ולא לעורר, ומקשיבה לרוח המצליפה בזעף על יריעות הצריף, ממשיכה הומה וסוערת לעבר השדות והפרדסים. את מתכווצת, מושכת שוב ושוב את שמיכת הצמר הצבאית כדי לכסות את פניך וראשך, וגופך , גוף ילדה בת עשר, מצטמרר מהקור שהבליח רכות בין השמיכה ומזרן הקש, ברווח שנפער בין שלושתכן. את מחכה. את יודעת: הוא יופיע. יחד עם הרוח המטיחה אבנים זעירות ושברי ענפים אל דלת הצריף השבורה, כמתדפקת ומבקשת להיכנס, יכנס אף הוא, יחדור מבעד לפתח, כרוח רפאים, ויתקרב לעברך. אינך צריכה לפקוח את עיניך, העצומות בחזקה ובתפילה, כדי לראות את מראהו. הוא ענן שחור, עגול וכבד. אין את יודעת אם גבר הוא או אשה, אך את חשה את נוכחותו; ניצב מאיים עלייך, גוהר מעבר לאימך או אחותך, מביט בך בריכוז מבעית, וממתין. גם את ממתינה. חשה את נשימתו הכבדה, את עומק שחור מהותו, ואת טלפיו ההדוקות אל גופו חסר התואר, ממתינות אף הן. את נושמת את ריחו, ריח חמצמץ של סבון "שמן" מהול בריח נפט, כריח ברזנט המיטה הצבאית, עליה את שוכבת. ריח מוכר, מהיכן? את חשה את מלוא כובד גופו העצום מעליך, מצמית אותך אל מזרן הקש, כולך אפס נשימה, ועינייך העצומות מרטטות. את ממתינה. את יודעת כי הנה, עוד שבריר שנייה, שהוא כנצח, תוך מספר פעימות לב חסרות, תוך רטט עפעפיים, דום לב קצר והתאבנות כל חלקי גופך – הוא יסור מעליך. את תנשמי לרווחה ותקשיבי בדומייה לחזרתן של הלמות ליבך, זרימת הדם בעורקייך, ונשימתך הקצובה. לא, אינך מעֵזה לפקוח את עינייך, שמא הוא עדיין כאן, ממשיך להמתין, גוהר מעבר לאימך או אחותך ומביט בך. בשוך הלמות ליבך, את פותחת חריץ קל, עדיין עוצרת נשימתך, ומביטה אל שחור הצריף, שחור לילה חסר ירח, המפסל את רהיטי הצריף הדלים. נושמת נשימת רווחה קצרה, מקוטעת, ורק כעבור שעות נרדמת.
ועוד:
הנה הוא שוב גוהר מעליך. המרחק לא הרתיע אותו,עשרת השנים לא שינו אותו, גילך חסר משמעות עבורו. הוא גמא את המרחק,מהצריף הקטן בכפר אל דירתכם בת שני החדרים בעיר, רץ ודילג את כל שישים המדרגות, והחליק מבעד למפתן הדלת הישר אל מיטתך, הניצבת ליד מיטת אימך ואחותך הצעירה. הוא גוהר מעלייך, ממתין. הוא מחניק צחוק, חורק בגרונו ומכחכח כחכוח יבש, מוכר. גם את ממתינה. גופו כבד מבעבר. את חשה את נשימתו המהבילה מול פניך. את מריחה את חום גופו המוכר בתוך הענן השחור האופף אותו, כמו הבל אד העולה ממעיינות חמים, לוהטים. את מחניקה צעקה, כתמיד. חורקת טורי שיניים ומתפללת בציפייה לסוף. את חשה כיצד, אחרי יובלות, כובד גופו ניתק מגופך, כמרחף. את עדיין רועדת, עדיין פוחדת לפקוח את עינייך ולרווח את עצמותייך, ממתינה, שמא יחזור. לא הוא לא חוזר. מבעד לסדק עפעפייך את רואה את אור הירח המבליח מבעד לחלון ומציף את החדר ואת כל אשר בו בזוהר כחול, שלא מהעולם הזה. את מעֵזה, פוקחת את עינייך, ונושמת לרווחה.
ושוב:
את מתעוררת פתאום, לקול אוושה קלה, ספק נשמעת. בטרם פקחת את עינייך את חשה את נשימתו. את יודעת – הוא חזר. את מחניקה הפתעתך, כדי לא להעיר את בעלך השוכב לצידך ואת ילדייך הקטנים הישנים בחדר הסמוך. את חשה את האד השחור, עוטף וממלא את כל החדר, כמו שמיכת פוך מהבילה. את רוצה לקום ולעשות מעשה, אך את יראה. את משותקת. שני ילדייך הקטנים בחדר הסמוך. את נכנסת לעמדת כוננות, מהדקת שינייך, להחניק צעקה. ממתינה. בעלך משתעל לצידך. פחדך גובר. את מייחלת לתחושת הכובד מעלייך. שתבוא, שתחלוף. אך כמו לפני שנים, גם עכשיו הוא ממתין. גם את ממתינה. ופתאום, את שומעת טריקת תריס חלון שנפתח, צלצול פעמוני העיר העתיקה ומשב קליל, כאילו החדר התרוקן מדחיסותו. את יראה לפקוח את עינייך, ליבך הולם בחזקה. את חשה כי במקום האד השחור עוטפת אותך שפעת קרני הירח, החודרת מבעד לוילון המתנפנף. את יודעת – הוא הלך.
וזה ממשיך:
בחדר השינה, בקומה העליונה שבדירתך המרווחת, את מניחה את הספר שזה עתה קראת. את קמה וניגשת לחדר הסמוך, שבו ישנה נכדתך הקטנה. מנשקת אותה, ושבה אל מיטתך. כשאת אך עוצמת את עינייך, את חשה אותו בוודאות בסביבתך. לא בחדר, לא ליד מיטתך. לא ברור לך היכן. בעלך, השוכב לצידך, מתהפך על צידו. הלמות ליבך מפחידה אותך. נשימתך נעשית כבדה, שורקת. את רוצה לקום ממקומך, לזנק אל חדר נכדתך, לעטוף אותה בזרועותייך ולהימוג. אינך יכולה. את חשה משותקת. את זוקפת את אוזנייך להאזין, מאמצת את עינייך העצומות לראות, היכן הוא. חרדתך גוברת. הוא גוהר מעל נכדתך בחדר הסמוך. פלצות אוחזת אותך. את מתרוממת, באיטיות ובזהירות, יחפה את ניגשת לחדרה. שקט. נשימותיה של נכדתך קצובות. את נושמת לרווחה. נושמת את איד ריחו המרחף בחדר. את יורדת במדרגות החשוכות אל הקומה התחתונה, בולשת בחדרים, בודקת במטבח. הוא איננו. את שומעת קול נמוך, מעין ניסיון דיבור. את מתקרבת אל דלת הכניסה. איד נשימתו וריח גופו נישאים אליך פנימה, מבעד לדלת. מוכרים, מצמיתים. את חשה אותו, את יודע כי הוא מרחף שם, עטוף בעננות שחורה, וממתין. גם את ממתינה. את עומדת מול הדלת, ומצפה כי יעטוף אותך כהבל בהיכנסו, הפעם יחנוק ולא ירפה. ממשיכה להמתין. אוושה קלה נשמעת, כעין גרירה. את מביטה בחריץ מפתן הדלת ורואה את טלפיו השחורות, הקצרות, טופפות על הרצפה. את ממתינה, רואה את רגליו מסתובבות, ושומעת את צעדיו בהתרחקם; צעדי חתול , נוגעים לא נוגעים, כריחוף. את נושמת לרווחה ומחניקה צעקת שמחה.
ואפילו:
מונטריאול. בקומה העליונה של בית רב-קומות. בחדר השינה של דודתך בת השמונים את לנה, זה הלילה השלישי. היא ויתרה על מיטתה, הציעה אותה לך והיא עצמה ישנה מכורבלת על הספה בחדר המגורים. חום אוגוסט מחניק ומהביל. חום כבד, זר . את שוכבת במיטת הזקנים הרכה. ריח חמוץ של זיקנה עולה בחדר, נודף מהסדינים, מהכרית. החלונות פתוחים, אולם אף לא אוושת אויר קלה מסתננת פנימה להרטיט את המחנק הניצב כמו אד. את מתהפכת מצד אל צד. הודפת את הסדין, חוזרת ומתכסה ושוב הודפת ומתכסה. את קמה, בדממה, ולאורו הדלוח של הירח בחלון חדר האמבטיה, את מרווה את גופך הלוהט במים צוננים. את חוזרת למיטת הזקנה. את שוכבת על צידך ומביטה בחלון האטום ברשת צפופה, שבעדה צפים באובך הירח, בתי המגורים ממול – כתפאורה. את מתהפכת על גבך. מביטה בתקרה ובמנורה השחורה הכבויה מעל ראשך. עוצמת את עינייך. מחנק. מתרוממת לישיבה.מנסה לנשום. נושמת בכבדות. מתרווחת שוב במיטה הקפיצית, מוותרת על שינה, על חלומות, ובלבד ששבריר של רוח ישיב את רוחך. את חשה כי תהום נפערת מתחתייך, כאילו גולח צידו של הבניין. מיטתך בקצה המשטח, וגרם מדרגות לולייני, ולו מעקה ברזל המשתרג מעליו כגפן, מתמשך ויורד עד הקומה התחתונה. טפיפות רגליים נשמעות; טפיפות דוביות, כבדות, שעירות, מטפסות במעלה המדרגות המתפתלות מקומה לקומה. והנה הוא ניצב ליד מיטתך, תולש אותך, מטיח אותך בכל כוחו אל הרצפה הקרירה, לנפצך. את מזנקת המומה ועומדת מולו עירומה, רגלייך, נטועות ברצפה. הוא אוחז אותך בכוח בכפותיו השעירות, מטלטל אותם טלטלה ושוב מטיח אותך אל הקרקע. הלומה את מתרוממת והודפת אותו בכל כוחך . את מטלטלת אותו, אוחזת בגופו הצמרי, ידך טובעת בבשרו, חשה את חומו המהביל, המוכר. את רוצה להיחלץ ממנו, להשתחרר, והנה הוא לופת אותך בצבת זרועותיו לחנוק. מטיח אותך שוב אל הרצפה ודוחף לעבר המדרגות, לעבר האין קיר. ואת נאנקת ועצמותייך רוחפות, מפצפצות. את מצליחה להיאחז במעקה, בועטת בו, זועקת זעקת אימים. את מביטה בדבר הזה הגוהר עליך, ובהבזק של זיכרון מזהה את הפנים שנגעו בפנייך ברכנם אל גופך האילם במיטת הברזנט הצבאית, אי שם בילדותך הרחוקה. עיניו השחורות כפחם ננעצות בך להצמית, כפי שננעצו והצמיתו אז, ומשכו אותך אחריו בחוט בלתי נראה, לעשות כרצונו בגופך הפעוט. שערו הארוך, העוטף את כל גופו, כאותן שמיכות צבאיות שהיה עוטף בהן את גופך הרועד מפחד ויראה, כדי להחניק את רעדך, ואולי את קולך שנאלם – מכסה עתה ומסתיר את פניו המוצקות. עכשיו, כמו אז, הוא מתקרב אלים ועוטף אותך למחנק – לרמוס אותך בכוחו האדיר, כוחו של חייל מול גופה של ילדה פעוטה, שהיית את. את הודפת אותו בידייך וברגלייך ומצליחה להשתחרר מלפיתתו המזוויעה. דוחפת את גופו הכבד, גוף דוב שחור ונוהם. הוא נאחז במעקה. פניו הגרמיות מול פנייך, עיני הפחם שלו בעינייך. הוא רוצה שוב להטיל את מלוא כובד גופו ולהאפיל על גופך, לבטוש ולהכאיב. הפעם את נחושה לסרב. הוא צועד אחורנית, גבו אל תהום המדרגות הלולייניות, מגמא מדרגה אחר מדרגה, יורד ומתרחק, מבטו היוקד לא מרפה. מהפנט. לא מרפָּה ממבטו ומהופנטת, את מזנקת ודואה לעברו, רגלייך נוגעות לא נוגעות ברצפה הקרה. ניצבת מעליו, את הודפת את גופו הבשרי בשתי ידייך, בכל גופך. אש בעינייך. גופו הכבד מתכדרר, נחבט במדרגות, מתרסק לרסיסים אל החשיכה העוטפת הכול מסביב, כמים שחורים. נטועה במקומך את ניצבת, באור הלילה החלבי, רועדת, עירומה, לבדך.
***
|
