סיכום העונה השנייה של בטיפול

פרופ' רבקה אייפרמן

על הטיפול בטליה, יום א'

"הטיפול של יום א'":נקודות-מבט על הטיפול;

מעידות אתיות והשלכותיהן

I. מבט-על וסיכום מטרותיי  העיקריות

1.      תיאור והדגמה של הקשבה פסיכודינאמית.

כאשר הוצע לי על-ידי יעל סיון להשתתף בתגובות השבועיות לסדרת "בטיפול" השנייה, יעל ציטטה את תיאור "הטיפול של יום א'" באוזניי כ"טיפול במטופלת כבת 40 עם בעיות בזוגיות".  כשצָפיתי ב"שעה" הראשונה של יום א', הופתעתי והתקוממתי לגלות שהיא נפתחת בביקור של ראובן במשרד המטופלת שלו מלפני 16 שנה, שהינה עורכת-דין, וזאת לשם קבלת עזרה מקצועית ממנה, בעניין תלונה בדבר רשלנות מקצועית שהוגשה נגדו.  כלומר – לא זו בלבד שזו לא הייתה פגישה ראשונה עם מטופלת חדשה כפי שצִפיתי, אלא שלא הייתה זו פגישה טיפולית כלל.  הפניה של ראובן לטליה, והתנהלותו במהלך הפגישה במשרדה, עוררו בי אי נחת רבה:  עצם הפניה של ראובן למטופלת שלו לשעבר, ועוד בעניין הקשור במטופל אחר שלו, לא התקבלה על דעתי.  הפנייה מעצם טבעה דרשה שימסור לטליה פרטים אישיים על עצמו, ועל המטופל (שנפטר או התאבד), ופתח אותו ואת מטופלו המת לחשיפוֹת נוספות לטליה, שבאו מצד התובע. ראובן עצמו אומר לטליה, שכאשר הומלץ לו עליה כבעלת המקצוע המעולה מסוגה, הגיב לממליצים, ש"זה לא כל-כך פשוט".   ואף על פי כן פנה דווקא אליה.  למה?  יש שיאמרו, "למה לא?", על אף שראובן עצמו חשב, עקב השתלשלות הפגישה במשרדה, ש"לא הייתי צריך לבוא".  מה שלי הפריע עוד יותר מן היוזמה לפנות לעזרתה היה, שהוא קבל אותה לטיפול אצלו על אף השתלשלות הדברים במשרדה.  בהמשך אחזור ואנסה להבהיר מדוע.

לדילמה שהתעוררה בי  עקב  התחייבותי להגיש רשימות שבועיות ל"פסיכולוגיה עברית" על הטיפול הזה, אל מול תפיסתי את הטיפול כמעורר ספקות קשים ואפילו כפסול מראשיתו, היה מוצא אחד: במקום להתבונן בטיפול מנקודת מבט שיפוטית, אנסה להבין את המתרחש מנקודת המבט הפסיכואנליטית-פסיכודינאמית שלי, ואשתף את קוראי בזה. מכיוון שעמדה זו היא שמלכתחילה משכה אותי להשתתף ברשימות לסדרה, לא התקשיתי להתאושש מן המחאה הראשונית, וכך קרה גם בכל פעם שהסתייגות או אף התקוממות עמדה להציף אותי לנוכח מסך הטלוויזיה.  השתדלתי להדגים כיצד ניתן להבין, ולוּ במעט – על יסוד המידע המוגבל שה"שעות" מציעות לנו—את צעדו הראשון של ראובן, ואת שהתרחש במהלך הטיפול  הזה כולו. 

בִיקשתי להתוודע ככל שאוכל לראובן, לטליה ולְמה שביניהם, ובפרט בכל הנוגע להתנהלותם ולרגשותיהם ומניעיהם הלא מודעים, על מורכבותם. פרקים ממה שדליתי הבאתי ברשימותיי וכך נפרשו במהלכן, בדרך התיאור ובדרך ההדגמה, היבטים שונים של ההקשבה הפסיכודינאמית שלי ותוצריה.  מעבר לכך, נגלה לקוראָי גם לְמה אני קשובה:  שכן ההקשבה שלי מתבססת על הנחות יסוד בדבר טיבעו של האדם כבעל דחפים, אוהבים והרסניים, שמודעותו לקיומם חלקית ומוגבלת; ושקונפליקטים פנימיים לא מודעים, וכמו כן  פנטזיות ומניעים לא מודעים, משפיעים תדיר על התנהלותו של אדם עם עצמו ועם זולתו. 

2. איתור מאפייני העמדה הטיפולית של ראובן וחילוץ תפיסתו בדבר טבע האדם שבבסיסה.

משנוכחתי עד כמה שהעמדה הטיפולית של ראובן שונה מיסודה מזו שלי, מיקדתי את התבוננותי בשתי רשימותיי האחרונות (בנוסף להקשבתי הפסיכודינאמית) בניסיון להבין את ראובן המטפל: ניסיתי לאתר את העמדה הטיפולית שלו על מאפייניה, ולחלץ את תפיסת המטפל-ראובן העומדת בבסיסה, בדבר טבע האדם.  מה שנגלה לי, נראה בעיניי לא עקבי וחסר קוהרנטיות.  הפרטים – ברשימותיי הקודמות;  ולסיכום:

א. העמדה הטיפולית של ראובן. הטיפול התאפיין בכך שבמהלכו חוזרות ומופיעות גישות  ודרכי פעולה מסוימות של ראובן: הוא מציע לטליה ללוות אותה בבחירת דרכה באופן שישאיר את ההחלטה על דרכה בידיה; אך הוא גם  מסביר לטליה, מנסה לשכנעה, מכוון אותה, ובאופָנים סוגסטיביים, ותוך בקורת על הוריה, והתייחסות אל זיכרונותיה כאל עובדות. הוא מנחה ואף קובע את דרכה עבורה, כמי שמרגיש, ויודע.  הוא פונה אל טליה בדרך כלל מתוך הקשבה לדבריה כפשוטם, ומגיב אליה בישירות ובענייניות; הוא מפגין אכפתיות, "אנושיות", ובהקשר זה גם חולק עם טליה פרטים על חייו ומניסיונו האישי.  כך מתנהלות "שיחות", הנראות לי כמאפיינות לעתים, שיחות בין חברים ולעתים, בין הורה לילד.   

    פה ושם, בהזדמנויות נדירות, מבצבץ שיח שהוא בעיני בעל אופי פסיכודינאמי. ראובן מקשיב לחבוי ולא רק לגלוי ולישיר בדברי טליה, והוא מפרש את דבריה והתנהגותה מזווית זו. בשתי רשימותיי האחרונות הדגמתי זאת מתוך ה"שעות", והעליתי השערות, תוך ניסיון לאמץ נקודת מבט משוערת שלו, באשר לשאלה מה מניעו להיכנס לעמדת הקשב והפירוש הזאת, ולחילופין, לזנחה שוב.  לא מצאתי הסבר שייתן מענה לכך.  אך השאלה הבסיסית יותר שהעסיקה אותי הייתה, לשם מה, מבחינתו, הוא מבצע את ה"גיחות" הללו ללא מודע?  שכן אין הן מתלכדות לכדי תובנה שיש לה השפעה כלשהי על מהלך ה"שיחות" בכללותן. לא יכולתי להימנע מן הרושם, שראובן חש, משום מה, שהוא "אמור" לנהוג כך מעת לעת, אולי על-מנת שהטיפול "יתכבד"(?) בתואר "פסיכודינאמי" (הקלדתי תחילה, בטעות, "בדיכודינאמי"!) ולא כ"סתם" יעוץ או הכוונה.   

   כאמור, בגישות ובדרכי הפעולה האופייניות לראובן במהלך הטיפול הזה, באו ליד ביטויי ניגודים שלא השתלבו בעיניי לכדי  עמדה טיפולית עקבית ומובנת.  ניסיתי  לחלץ מן העמדה הטיפולית הזאת תפיסה בדבר טבע האדם שתכיל את הניגודים ותסביר את העמדה, על הניגודים שבה.       

ב. תפישת המטפל-ראובן בדבר טבע האדם. על פי המשתקף מעמדתו הטיפולית של ראובן, נראה לי שטבע האדם, לטוב ולרע – והוא טוב ביסודו על-פיו – מושפע באופן עמוק ובסיסי מן ההורות שבה הוא זוכה.  כאשר זו נמצאת חסרה, נוצרים בו חסכים, וחיי הנפש שלו וקשריו עם הסביבה משתבשים.  נראה לי שראובן מאמין, על רקע תפיסה זו, כי מקצועו מקנה לו יכולת הורות טובה יותר מזו של הוריו של המטופל, ושבידו לתקן ולהשלים את החסר. על כן הוא נוהג כלפי המטופלת שלו בעמדה טיפולית שעל פי הבנתו תואמת את מצבה, את צרכיה ויכולותיה ההתפתחותיות בעתות שונות במהלך הטיפול. וכך יפגין התייחסות חברית ושוויונית, המאפשרת חופש בחירה והחלטה בשאלות חיים מכריעות; או, אם המטופלת אינה מסוגלת לכך הוא, כסמכות הורית אוהבת, רגישה ויודעת, יעלה אותה, בהסבר ובשיכנוע, על הדרך הנכונה עבורה.

  פשטני?  אכן, אך איני רואה דרך אחרת שתיישב את חוסר העקביות והניגודים שעליהם הצבעתי בעמדתו הטיפולית.  נראה לי שההסבר שהוא עצמו נותן לטליה, בפרט ב"שעה" האחרונה של הטיפול – והניגוד בין הסבר זה להסבר שהוא נותן לה בשלב מוקדם יותר בטיפול – עולה בקנה אחד עם התפיסה הכוללת שלו כפי שניסחתי אותה כאן.  הוא טוען באוזניי טליה ב"שעה" האחרונה (ועל כך הרחבתי ברשימתי הקודמת), שהיא לא זכתה להורוּת הראויה, ושעל כן אביה ואמה,  שלא העניקו לה את מה שהייתה זקוקה לו, הם האחראיים למצוקותיה.  ויתרה מזאת, שבכוחו להעניק לה הורות טובה יותר מזו של הוריה, ולתקן ולהשלים את החסר.  והוא פועל בהתאם, ובסופו של דבר גם בוחר בשבילה (שתִפְנה לטיפוליי הפריה). ב"שעה" הראשונה של הטיפול, לעומת זאת, הוא נותן דוגמה מאופן התייחסותו לבתו, לעמדה הורית שאינה מכוונת וסמכותית, כי אם אדרבא, משחררת:  מה שהורה חייב לעשות עבור בתו – בניגוד לאופן שבו אביה של טליה נוהג בה – הוא "לשחרר אותה", "למרות שזה קשה".  ובכן: לזה, וגם להיפוכו יש מקום בטיפול של ראובן, בהתאם לתחושת המטפל את צרכי המטופל שלו מעת לעת. 

    נראה לי על פי המתרחש בטיפול זה, שעמדתו של ראובן כפי שהיא באה לידי בטויי בַטיפול  היא עקרונית, ושעל כן אינה מוסברת בהיות הטיפול קצרצר, מוגבל לשבע "שעות" מקוצרות, או מהיותו מוכפף לדרישות אחרות של דראמה טלוויזיונית.

שאלת מעמד ה"טיפול" הטלוויזיוני הזה אינה, כמובן, היחידה שנגעתי בה מפעם לפעם, בהקשר לעניינים שונים שהיו במרכז הדיון שלי במה שהתרחש ב"שעות" שונות.  סוגיות נוספות רבות וחשובות בעיניי, ששאפתי לחלוק עם קוראיי, אף הן נותרו בשולֵי דברים שכתבתי. התייחסות לסוגיות עקרוניות ומהותיות אחרות חסרה ברשימותיי כליל, על אף שהעסיקו אותי מאד בעתות שהרהרתי ב"טיפול של יום א'".  אך הן זהו טבעם של דברים המעוררים בנו עניין, שהעיסוק בהם לעולם פותח יותר משהוא סוגר, ואולי בזה עיקר כוחם דווקא. 

II. שאלות של אתיקה ואמת

בחרתי להתמקד לסיום בסוגיית האתיקה בטיפול, שנותרה בשולֵי רשימותיי עד כה.  שכן, לא זו בלבד שלדעתי זו סוגיה עקרונית ומהותית, אלא, שנראה לי חשוב במיוחד שאביא בפניכם שאלות אתיות שהתעוררו בטיפול זה על פי הבנתי,  והולם שאביע את עמדתי המפורשת ביחס אליהן.   בעיניי, מעידות אתיות עלולות, במוקדם או במאוחר, לחתור תחת אושיות מוסריות עליהן מבוסס טיפול – יהא  זה טיפול באמצעות "שיחות", או טיפול הממוקד בשיח פסיכודינאמי – והן אף עלולות לגרום נזק, ואפילו נזק חמור, למטופלים.  ומכאן חשיבותן המיוחדת.

1. תלות לא-קדושה ומגבילה.  בעקבות פנייתו לטליה לשם קבלת עזרתה המקצועית יצר ראובן תלות ברצונה הטוב של טליה כלפיו.  הדגמתי ברשימותיי, כיצד תלות זו עלולה להצר, ולדעתי הֵצרה, את צעדיו כמטפל ביחס אליה: טליה איימה עליו, אף כי על דרך השלילה, " אני לא הולכת לתבוע אותך", והוא נמנע מלהתייחס לכוונות תוקפניות כלשהן מצידה, גם כאשר כוונות כאלה קבלו ביטוי גלוי ומפורש.  חמורה לא פחות נראית לי הבעיה הנוצרת בהקשר אחר היוצר תלות.  ראינו את ראובן גובֶה תשלום עבור "שְעות" הטיפול (גובָה התשלום ראוי להתייחסות נפרדת), אך לא זכינו לראותו ולוּ  פעם אחת, נותן חשבונית-קבלה כחוק.  שיתוף פעולה כזה בהעלמה, שאינה חוקית, מגביל את המטפל ואת המטופל בברית של תלות הדדית.  בכך המטפל שולל מהמטופלת את הבסיס המציאותי למתן אמון ביושרו ובאמינותו; והוא אף שולל ממנה את אחד מהתנאים הבסיסיים לקיומה של מסגרת טיפולית בטוחה.

2. פחים באשליית השוויוניות וההדדיות. ניכר בו בראובן שהוא נוטה לפְנות אל טליה מתוך עמדה פתוחה וגלויה, והוא מספר לה על עצמו בנוסף לְמה שהיא יודעת עליו על סמך התיק המשפטי שהיה ברשותה.  נראה שבהיות הלא-מודע לכל היותר שולי בעמדה הטיפולית של ראובן, אין הוא רואה סיבה כלשהי לעמדה של הימנעות מחשיפה עצמית ביחסו כלפי טליה, ואדרבא, יש להניח שהוא רואה בעמדה כזאת טעם לפגם, חוסר בהדדיות ובשוויוניות הראויים למען כיבוד המטופלת שלו.  אך ניסיונותיו לאחוז בעמדה פתוחה ושיוונית כזאת מוטחות בפניו פעם אחר פעם. אביא מספר דוגמאות.

א.     כיוון שבמהרה הדיבור בין טליה לראובן  נושא אופי אינטימי, ראובן נקלע למצבים שאינם לרוחו, מאחר שטליה מצפה  שהאינטימיות הזאת תהייה הדדית (אף שהיא גם פוחדת מכך, על פי הבנתי). כך קורה כאשר טליה חושפת בפני ראובן שיש לה דמיונות על יחסי מין שקִיים בדמיונה עם מטופלת שלו, כשבעקבות גילוי זה ראובן שואל אותה שאלות ישירות ובוטות הנוגעות לדמיונות המיניים שלה על שניהם. לא מפתיע, אולי, שבעקבות זאת טליה  שואלת את ראובן, "שכבת איתה?", עם המטופלת אודותיה דמיינה.  ראובן משתהה בשתיקה, ולבסוף עונה "לא". ככל הנראה הוא מרגיש שנקלע לפינה ללא מוצא: אם לא יענה לה, הרי חסל סדר הפתיחות ההדדית, הוא יֵראה מתחמק, יעליב, וטליה עלולה אז להיסגר בפניו, לכעוס, לעזוב את הטיפול. וכך הוא מוצא עצמו עונה תשובה שהיא שקרית יותר משהיא אמיתית (במציאות אמנם לא שכב, אבל לא משום שלא התכוון).  

ב.      מאותה סיבה, שיש בין השניים לכאורה אווירה של פתיחות הדדית שגבולותיה אינם מוגדרים, ראובן נקלע למצב דומה לזה שתיארתי, גם ב"שעה" שלאחריה. לקראת סוף פגישה זו טליה שואלת את ראובן, "תגיד - אני נראית לך כמו אמא? ככה, כמו שאתה רואה אותי: היית רוצה שאני אהיה אמא ... שְל-הילדים-ש'ך?"  ראובן נאנח, מתחיל לומר משהו, "טליה..." אך טליה (שרוצה תשובה כנה וישירה לשאלתה ועל כן) מניעה ראשה בשלילה לנוכח הגמגום שלו, פניה מתוחים וכואבים, ותוך שהוא קומץ שפתיו, היא קמה ... גוררת עצמה נואשת אל עבר דלת היציאה, כשהוא פוסע בקרבתה, אחריה.  היא פותחת את הדלת וכשכבר עומדת בחוץ היא פונָה לעברו ... הם משתהים בשתיקה.  ואז ראובן אומר, "כן", והיא [עסק ביש], מתעקשת לשאול  "מה?" ומחייכת, והוא [אין ברירה לנוכח השאלה הנוספת, הדורשת תשובה ברורה], "כן אני רואֶה אותך בתור אמא".  התשובה החמקנית שלו, שבה מובלע ה"לא" בתוך ה"כן", היא תוצאה בלתי נמנעת מן המצב שיצר על ידי הפתיחות-לכאורה ביניהם, שגבולותיה אינם מוגדרים.

ג.       יש זיוף בהתנהגות הזאת והיא גולשת גם למצבים אחרים, בהם ראובן עושה מניפולציות קטנות. כך, לדוגמה, עם הקלסר של רשימותיו על טליה, המונח על שולחנו לאחר פגישתם במשרד:  במהלך השיחה ביניהם במשרד, התברר למגינת לבה של טליה שאינו זוכר פרטים שהיו בסיסיים בעיניה, על הטיפול שלפני 16 שנה.  ראובן מצידו גם לא זכר, לדבריו, אם כתב רשימות על טיפולים בעת שהייתה בטיפול אצלו. לפני בואה לקליניקה שלו בשבוע שלאחרי הפגישה במשרד, הוא נראה יושב ליד שולחן הכתיבה עם קלסר הרשימות הישן, וכשהיא דופקת בדלת הכניסה, הוא שם ידו לרגע על ידית מגירת השולחן על-מנת להכניס את התיק פנימה ומיד מתחרט, ומניח אותו על השולחן, באופן ששְמה גלוי עליו.  מבלי להתיימר לדעת מה עבר בראשו באותו רגע אני משערת, על יסוד האירועים במפגש במשרדה, שראובן בחר בהבלטה זו על-מנת לשדר לטליה  שגם אם שכח פרטים רבים אודותיה כאשר בא למשרדה, הרי תיקן זאת לקראת ביקורה אצלו. ואכן טליה שמה לב לקלסר מיד. זהו בעיניי מעשה מניפולטיבי. ושוב, גם במקרה זה, השיחה גולשת למקומות שלא צפה אותם.  תחילה היא מתגרה בו, "מה זה, אתה הולך לרשום? אל תדאג, אני לא הולכת לתבוע אותך."  הוא מגיב בפתיחות, מסביר שזהו הקלסר הישן, ושהוא עבר עליו "לרענן קצת את הזיכרון".  אך טליה [אוי לאותה צרה], רוצה לקרוא את הרשימות. הוא מנסה לדחותה באמתלה, "אני לא בטוח שתפיקי מהם תועלת", והיא מגיבה בכעס, לא מבינה [לכאורה?], "מה? זה עלי, לא? אסור לי לדעת מה כתבת עלי?" מבלי להרחיב עוד, אפשר לומר שהוא יוצא מן המניפולציה הזאת בשן ועין, כשהחמקנות הלא משכנעת שלו חשופה. 

על רקע אירועים כאלה אין נבנים יחסי אמון, אלא אם כן המטופל נזקק לתת "אֵמון עיוור".  כלומר, שהוא נצרך לתת אֵמון עד כדי  כך, שהוא מכחיש את חוסר האמון הקיים בו ברמת התפיסה הלא מודעת: האמון שלו עיוור לתפיסתו הקיימת בכל זאת, אך לא במודע. מעבר להתכוונות של ראובן, הנראית לי פשטנית, חסרה לראובן בעיניי הבנה בדבר משמעותו של יחס מכבד כלפי המטופלת שלו. בהינתן העובדה שטליה באה לבקש את עזרתו, נוצרת תלות שהיא חד-סטרית במידה רבה.  כאמור, תלות זו נמצאה פגועה כבר מלכתחילה בקשר עם טליה, בשל התלות ההפוכה שיצר בפנייתו אליה לעזרה שהֵצרה את טווח התייחסויותיו אליה בטיפול ואת החופש שלה בהתייחסויותיה אליו; עניין זה מלווה את הטיפול מתחילתו ועד לסופו, בגלויי ובסמוי (דוגמאות לכך, ברשימותיי).  אך בכל מקרה, אי-ניצול התלות שלה אינו נקנה באמצעות הדדיות ושוויוניות מזויפת.  וכשזו חוזרת ומופיעה, כבטיפול הנידון, נראֶה שלא נותר לראובן בסופו של יום אלא להמיר את השוויוניות בסמכותיות הורית איכפתית,  תוך סילוף המציאות המוצגת למטופלת שלו, וגם תוך התכחשות, פיצול, או זיוף שאינו מודע, שלו כלפי עצמו.  לשם הבהרה, וכאקורד סיום, אפנה ל"שעה" האחרונה של הטיפול.

3. אשליית אמיתיוּת

ראובן פונה אל טליה תוך הבעת רגש עמוק, קרבה ואיכפתיות, "תעשי ילד, טליה.  אני מתכוון לזה.  אני מאמין בכל לבי שאת צריכה לעשות את זה.  אני חושב שבגלל זה באת אליי, שלזה התכוונת ב'תעשה לי ילד', ואת צדקת.  תעשי את זה, טליה. גם אם את צריכה לעשות את זה לבד, גם אם זה לא בא לך באופן טבעי, תעשי את זה. את יכולה. את תהיי אימא נהדרת."  כאשר טליה מהססת, לאחר שנתן לה את מספר הטלפון של זו שהוא מפנה אותה אליה, הוא ממשיך, "את לא לבד. . . יש לך את הכוח לעשות את זה." "איך אתה יודע?" טליה שואלת, וראובן עונה, ודמעות בעיניו, "אני מרגיש את זה.  אני מרגיש שזה מה שנכון לך, ושזה מה שאת באמת רוצה." 

      "תחושות הבטן", והרגשות העמוקים ביותר שלנו עלולים לעוור אותנו, ולגרום לכך שנרמה את עצמנו. ניכר בראובן שהמסר שלו לטליה, המלווה ברגשות עמוקים וכנים, נאמר מעומק ליבו.  ובכל זאת, ניתן לתמוה דווקא על עוצמת הרגשות שניעורו בו פתאום כלפי טליה, עד לדמעות.  מה גם שרגשותיו כלפיה שככו מאד עוד בטרם צאתה מלפניו.  נראֶה שלאחר שמעשה סיום הטיפול  עם טליה הושלם – תוך  שראובן מאמין בכל לבו שעמדתו מונעת בכנות אך ורק לטובתה – ראובן אינו ניזקק עוד לאחוז ברגשותיו העוצמתיים. שוב יכול היה להיות בעמדה רגשית שונה כלפיה.  הבעת פניו כשהתחבקו, לבקשתה, לפני צאתה, הייתה ממש מרוחקת; ומשיצאה, פנה מיד לעסוק בעיניינו וטִלפן לגילה, כמי שבפנימיותו חי כל העת, אף שנזקק להתכחש לכך, צורך דחוף למהר ולסגור את כל עסקיי הטיפול שלו, כולל את הטיפול שלו בעצמו (אצל גילה). ההכרה בעוצמה ובדחיפות של הצורך הזה עשויה הייתה לעצור אותו מהצפת הרגש והידיעה העמוקה, ואף על פי כן ידיעה-כביכול, הִנחתה את צעדיו בסיום ה"שעה" האחרונה עם טליה.  נראה שעל מנת לסיים את הטיפול הזה מבלי שיקָלע לקונפליקט בלתי נסבל עבורו בין צרכיו לבין אלה של טליה, הוא נזקק לשכנוע פנימי עמוק שאִפשר לו לעשות מעשה מבלי שירגיש שהוא מועל בהתחייבותו המקצועית לטליה, וללא שירגיש בושה, אשם או כשלון.  היותו לא מודע למשמעות מעשהו פטר אותו, למצער ל"בינתיים", מן ההתמודדות הקשה הזאת.  (הטיפול אצל גילה, הנראה לי במבט-על דומה מאד לשלו מבחינת עמדתה הטיפולית, לא יכול היה לדעתי לתרום להתמודדות כזאת.)   אך מה יהא על יושרתו? גם אם יטען מאן דהו שיושרתו העמוקה דווקא היא שהניעה אותו לפְרוש, לאחר שהוא חש ברמה כלשהי שהוא נכשל בכשלים אתיים, הרי הוא פורש מהטיפול בטליה תוך מעידה אתית נוספת.  

    לדידי טיפול פסיכודינאמי נועד להרחבת מודעות האדם לעצמו, למפגש עם התמודדויות פנימיות שלא ידענו את היותם בנו, לחתירה לאמת הלא-מודעת לנו על עצמנו: לידיעת עצמנו אף שזו לעולם תיוותר חלקית. המטפל אינו יודע את המטופל הבא אליו, ובתהליך המתרחש בינו לבין המטופל מתהווה קשר אינטימי שהוא ייחודי לטיפול הפסיכודינאמי.  המטפל אינו מתקן, מראה דרך, מעודד או מפאר, אינו מנסה להביא עצמו כדמות יודעת-כל, ובפרט כיודעת את המטופל.  לשם כך הוא קשוב וחווה את האהבה והשנאה שבמטופל, גם ובעיקר כלפיו, את האדישות, הגעגוע, הבושה, העלבון וההתפעלות ממנו – את כל קשת הרגשות שהמטופל חווה כלפיו, את כל מה שהמטופל יודע ו"יודע" אודותיו, ומושלך עליו.  הוא משתדל כמיטב יכולתו לאפשר למטופל  לדעת (במלוא מובן המילה) את החלקים המושלכים והמוכחשים של עצמו.  בה בעת הוא קשוב למתרחש בפנימיותו ביחס למטופל, מודע לכך שדעת עצמו אף היא חלקית, ולעולם תישאר כזאת.  דימוי האדם שלי שונה מזה המובא בטיפול שהוצג ביום א', ועל כן גם נוכחותי בטיפול, ואמונתי במה שעוזר למטופל ומשחרר אותו להיות ולחיות את עצמו, הינן שונות.  

       אך זוהי הקדמה קצרה ולא ממצה ל"סדרה" אחרת, שיתכן שקשה, אם בכלל ניתן, להציגה בטלוויזיה.