אני פורים
נדמה שאין חג שמעורר רגשות סותרים כמו פורים. יש ילדים שזה החג האהוב ביותר עליהם, ואחרים מחכים בחשש עד יעבור זעם. הסיבה לכך נעוצה במנהגי חג הפורים, ובעיקר התחפושות, ששורשיהן עוד במנהגי חגים של חברות פרימיטיביות. בצורה זו או אחרת פיתחו מרבית החברות חג בו נהוג לעטות מסכות ולקחת על עצמנו זהות אחרת, לעיתים מפחידה. לא במפתיע התחושות שצפות בנו בנוגע להתחפשות נוגעות בגרעין עמוק וארכאי. ננסה להבין מה משמעות מנהגי הפורים ומדוע הם מעוררים בילדים תגובות רגשיות שונות.
תחפושות יכולות להיות דרך להגשים פנטזיות כמוסות, או להתנסות בזהויות אחרות לזמן מה, להיכנס לתפקיד ולבדוק אותו לזמן מוקצב. כמו במצבים רבים, אפשר לראות הבדלים בין בנים לבנות בנוגע למשאלות הכמוסות. בנים יעדיפו לרוב תחפושות שמשדרות כוח או מאפשרות ביטוי של תוקפנות: סופרמן ושאר גיבורי העל, קאובוי, אביר, או כל לוחם שיש לו כלי נשק מרשים. ההזדהות עם דמויות המשדרות עוצמה היא חוויה חיונית ומרכזית בחיי הילדים. יש בכך משום פיצוי לתחושות שמלווות אותן בחיי היום-יום: תחושות של קושי ונחיתות יחסית למבוגרים ה"יודעים" וה"מצליחים". בנות מעדיפות פעמים רבות תחפושות שמבטאות משאלה להיות מלכה או נסיכה ליום אחד, יפה וזוהרת, עם שמלה ארוכה ומתנפנפת. גם כאן התחפושת מבטאת משאלה להיות בעלת כוח ונערצת על ידי אחרים, אלא שבנות מוצאות זאת באמצעות הסתמכות על יופי חיצוני. נדמה שלא משנה כיצד נקרא לתחפושת התורנית, העיקר שיהיו לו אקדח או חרב, ושתהיה לה שמלה מרשימה. לעיתים ההורים עשויים לחוש אי שביעות רצון מבחירות אלו, אך יש להן עוגן עמוק בתפיסות החברתיות כבר מגיל רך מאד.
מובן שיהיו גם כאלו שלא יתאימו לסטריאוטיפ. ילדים רבים יבקשו תחפושות של חיות, שכן לילדים צעירים קל מאד להזדהות עם חיות. לחלקם בחירת החיה המסוימת תעיד גם היא על משאלה, להיות חזק ומלכותי כמו האריה, להיות מהיר וזריז כמו פנתר, או רך ומתפנק כמו חתול או ארנב. יהיו שיבקשו תחפושות מפחידות, שוב, כדרך לפצות על פחדים ותחושת פגיעות. ההתחפשות יכולה להיות אפיק טוב להבעת משאלות כאלו. כדאי ללכת עם הצרכים של הילד, ולא לחשוש שמא המשאלות האלו יבקשו להתממש גם בימי החול. מרבית הילדים יודעים היטב כי "לא כל יום פורים".
ככל שהילד בוגר יותר, או שיש לו אחים בוגרים הוא יבקש להתחפש לדמויות פופולאריות כמו פיקאצ'ו או דמויות מתוכניות טלוויזיה. השנה כבשו גיבורי הפסטיגל את "שוק" התחפושות. לחברה המערבית הצרכנית יש אינטרס לעודד הזדהות כזו, ולפחות עם הילדים הצעירים יותר עדיף לדעתי להיצמד דווקא לתחפושות המסורתיות יותר. יחד עם זאת, כדאי להקשיב למשאלה שמבטא הילד, ולא לכפות עליו תחפושת זרה לרוחו ולא אהובה.
גם למשאלות של ההורים יש לעיתים ביטוי בתחפושות: בן אהוב ונערץ שמולבש בגדי מלכות, תחפושת "גברית" לבת שציפו כי תהיה בן, או להיפך, ועוד. דווקא כאן כדאי להיות זהירים יותר, ולבדוק האם המניעים שלנו בבחירת התחפושת לילדינו אינם יוצרים עבורו מציאות לא קלה או ציפיות מופרזות. אפשר ורצוי לנהל משא ומתן עם הילדים בנושא התחפושת, ולתת מקום של כבוד לתהליך הבחירה המשותף.
בבחירת תחפושת הולמת כדאי להתחשב גם בנוחות התלבושת, וכמובן בבטיחותה. לצערנו, כל שנה כמעט מדווחים מקרים קשים של נזקים בעקבות פורים. בעיקר יש להיזהר עם ילדים שנוטים לאימפולסיביות ופריטי תחפושת שעשויים להיות תמימים לכאורה. למשל, מוט ארוך יכול בקלות להתנפנף לכיוונים מסוכנים. גם כאן גיל הילד הוא משתנה משמעותי במידת הסיכון שעשויה לגרום התחפושת. ילדים רבים חוששים מצעצועי פורים מפחידים, אקדחי פיקות, פצצות ונפצים, או אביזרים אחרים כמו ספריי קצף. לצערנו, החשש הזה דווקא סביר, והיה רצוי שהשימוש באביזרים אלה יהיה מצומצם יותר, שכן יש לחלקם פוטנציאל לגרום נזק ממשי. עדיף להימנע ממקומות "מועדים לפורענות" (תהלוכות פורים למיניהן, מקומות בילוי של ילדים מבוגרים יותר) עם ילדים רכים, או ילדים שנוטים לפחדים.
היבט רגשי אחר הקשור להתחפשות הוא הופעת פחד מפני תחפושות או אנשים מחופשים אצל ילדים רבים. בעיקר נכון הדבר כשמדובר בילדים צעירים, או כאלו שמפגינים פחדים גם בימים אחרים בשנה. רצוי שהדמות המרכזית והמוכרת לילד (גננת, מורה) תהיה מחופשת בדרך ניתנת לזיהוי, ולא בתחפושות סגורות, בהן הפנים מכוסות או מאופרות כליל. אם אתם חשים כי הבן או הבת הפרטיים שלכם מפגינים חרדה רבה, אפשר לעזור להם – אפשר לבקש מהגננת או המורה להראות לילד איך היא מסירה את התחפושת או מאפרת את עצמה. אפשר גם "להתאמן" בהתחפשות משותפת בבית, ולצבוע את הפנים בצבעי איפור, כך שהילד ילווה את השלבים בהם הפנים הולכות ונעלמות תחת שכבות הצבע, ובבוא יום המסיבה ירגיש היכרות עם התהליך הזה ותוצאותיו.
מנהג חביב יותר של פורים הוא משלוח המנות. בעבר היה למנהג הזה תפקיד בקהילה, אך היום אפשר לראות דווקא את הפוטנציאל החינוכי של חינוך לנתינה שלא כדי לקבל דבר בתמורה. המחשבה על האחר, על המאכלים שאהובים עליו, והיציאה מהצורך האגוצנטרי להיות מי שמקבל ואין ביכולתו לתת היא שיעור טוב עבור הילדים בגיל הגן והכיתות היסוד. אפשר לחשוב ביחד מה יעשה את משלוח המנות שלנו מתאים יותר למי שיקבל אותו, וגם לברר עם הילדים מה הם היו רוצים לקבל במשלוח המנות, וכיצד להתמודד עם האכזבה שעשויים לחוש אם ציפיותיהם לא יוגשמו. כדאי לנתק בין פעולת הנתינה ובין הקבלה, ולעזור לילדים לראות שהנתינה כשלעצמה היא בעלת ערך ומספקת, גם אם אין שכר בצידה. עם זאת, הציפיות צריכות להיות תואמות לגיל. בגיל הרך התפיסה של הילדים עדיין אגוצנטרית, והיכולת האמפתית אינה מפותחת מאד. לכן, כדאי מאד שההורים ידאגו לספק את הגמול לילדם בדמות שבחים וחיזוקים. בהמשך, הילד או הילדה יוכלו להעריך את עצמם ולשבח את עצמם על ההתחשבות והנתינה לאחר.
קריאה נוספת:
על חיזוקים ועונשים
כהורים ומחנכים עומדת בפנינו השאלה כיצד להשפיע על התנהגותו של הילד, ולעודד אותו לפעול בדרכים מקובלות ותואמות לגילו. בעיקר מתעוררת שאלה זו כשיש בעיות התנהגות, ואנו רוצים לסייע לילד להגיע להתנהגות רצויה בעינינו. אחת השיטות כדי לעודד למידה של התנהגות חדשה, או להפחית את תדירות הופעת התנהגות לא רצויה היא שימוש בתמריצים, או "חיזוקים".
היסטוריה משפחתית
איך הייתי כשהייתי קטן? של מי הייתם אמא ואבא לפני שנולדתי? איך יכול להיות שדוד שמואל הוא גם אח של אבא? האם גם אמא לא אהבה ללבוש כובע כשהיתה בגילי? נדמה ששאלות כאלו מעסיקות מאד ילדים בתקופת חיים מסוימת. ילדים בוגרים יותר מסוגלים לבטא אותן בצורה טובה וברורה יותר, אבל אפילו ילדים בגיל הרך מביעים שאלות כאלו ודומות בדרכים לא מילוליות ובהתייחסות לתמונות משפחתיות.
