עבודה על חלומות בטיפול - מתוך: "העץ של לימור והנוירוזה" / ד"ר הלן שיינפלד
עבודה על חלומות בטיפול - מתוך: "העץ של לימור והנוירוזה"
מבט על הנוירוזה הנשית
מבט על הנוירוזה הנשית
מאת: מערכת תורת החלום
תאריך פרסום: 4/3/2008
|
עבודה על חלומות בטיפול - מתוך: "העץ של לימור והנוירוזה" - מבט על הנוירוזה הנשית
מהספר: לילית אינה חוזרת מאת: ד"ר הלן שיינפלד - הוצאת כרמל ©
(המאמר נשלח למערכת "תורת החלומות" ע"י המחברת ובאישור ההוצאה.)
עֶדי הייתה בת 34 , גרושה ללא ילדים. היא פנתה לטיפול בתלונה שאינה
מסוגלת למצוא לה בן זֿוג לנישואין. בני זֿוג שלא לנישואין, מצליחה למצוא
ללא קשיים מיוחדים – חלקם נשואים וחלקם "פרפרים" רווקים. הקשר
האחרון שלה היה עם גבר מבוגר ממנה ב 14ֿ שנה, נמשך יותר משנתיים
ועמד לגווע בתקופת הגעתה לטיפול, וזאת בשל אשה אחרת. היה זה הקש
ששבר את גב הגמל. ה"גמל", עדי, היא תמירה ויפהפייה, בעלת רגליים
ארוכות, עיניים כחולות ומצח גבוה שעורו חלק ומבריק. תספורתה קצוצה
אני מביטה סביבי, חוץ ממני, ועוד אחת, כולן נשואות ואמהות. החברה
שלי שהיא עדיין רווקה, אומרת בפה מלא: זה לא בשבילי. היא נהנית מן
החיים. לי זה מציק. אני לא מבינה איך, עם כל הכבוד לך, איך תוכלי
לשנות את פני הדברים. אני חייבת להודות שאת בסדר. שאלת שאלות
לעניין, את מקשיבה ומתייחסת ברצינות. אני לא יכולה לומר שלא. אבל
אני, לא יודעת למה... אהיה איתך ישרה, בסדר?
– בטח, רצוי מאוד, עניתי, ולא ידעתי לשם מה ההכנה ומה ינחת עלי.
– באמת את עושה רושם די טוב, התעקשה לרכך את הקרקע, אבל לאחר
שיצאתי מכאן לפני שבוע, חשבתי כל הדרך לעבודה, הרגשתי, יותר נכון,
שמטפל גבר יתאים לי יותר.
הופתעתי לשמוע מפיה שאינה שבעת רצון מהיותי אשה. יותר מחצי מן
הפונים לטיפול פסיכולוגי מעדיפים דווקא מטפלות על מטפלים. זהו ממצא
סטטיסטי, הקשור כנראה לציפיותיהם של המטופלים לזכות בתמיכה ורכות,
תכונות המשויכות, מן הסתם, לנשים יותר מאשר לגברים. ומלבד זאת, יטענו
מביני הדבר ובצדק: כי המין של המטפל אינו כה חשוב, משום שביחסי
הגומלין הנרקמים בינו לבין המטופל עוברת דמותו (הריאלית) של המטפל
תמורות על פֿי צרכיו הנפשיים של המטופל. תמורות אלה כוללות לפעמים
גם את זהותו המינית. אדם שסבל בילדותו מאב פוגע, אלים ומסרס, עלול
"לזהות" תכונות אלה במטפלו ולהאשימו בכך, גם אם "הוא" אינו אלא
מטפלת בעלת אופי חם ורחום. אם מטופלת הרגישה בילדותה דחויה על יֿדי
אמה, היא תיטה להתייסר בתחושה שאינה רצויה אצל מטפלה; אם מטופל
סבל בילדותו מאח בכור שהשתלט עליו וזרע הרס בתחושת ערכו העצמי,
הוא יחוש שמטפלו נוהג בו באופן דומה ויתגונן מפניו על לא עוול בכפו. ואם
היותי אשה אינה – כבר מראשית היכרותנו – לטעמה של עדי, לא עולה מכאן
שמטפל גבר בטוח ייוותר במשך הטיפול בזיהויו הזכרי.
הצורך הלא מודע של המטופלים לדַמות מטפל מסוג זה או אחר קודם
לכול, וטרם נולד המטפל שחסין מפניו. מכאן שאם עֶדי לא חיבבה אותי כבר
בפגישתנו הראשונה, יש רק שתי אפשרויות: או שאני הייתי בלתי נֿסבלת או
שעדי זקוקה לגבר, אשר על פֿי תחושותיה וייצוגיה הראשוניים (הטרום
טיפוליים), יספק לה צרכים שלא סופקו עד אז. בעזרת חבר לעבודה בדקתי
את האפשרות הראשונה ופסלתי אותה. מכל מקום, בשלב מוקדם זה של
הקשר עם עדי, טרם ניחשתי את פשר התנגדותה אלי.
אפשר לומר כי הקשר שלי איתה החל ברגל שמאל.
היותי אשה הביאה עלי "העברה שלילית" כבר בפגישתנו הראשונה.
היות שסיפורנו התרחש במרפאה ציבורית, ומאחר שמספר הנשים העובדות בשירות ציבורי עולה בהרבה על מספר הגברים, לא יכולנו לספק לעדי מטפל גבר כמבוקשה; וגם לא היינו
בטוחים שאכן נכון לעשות כן. בשל כך, היא "נתקעה" איתי, מה שגרם
לשתינו קשיים לא מעטים. לרענון יוזכר שאנו עוסקים בנוירוזה נשית, וכי עדי
סבלה ממנה.
...ואני סבלתי מכך שפגישותינו היו מתנהלות בין איחורים וביטולים די
תכופים, לבין תכנים בדרגות משתנות של פושרות ויובש, מעין דיווחים על
עובדות ואירועים יום יומיים שעברו עליה, בהם התקשיתי למצוא משמעויות
מעבר לכך שדבר מֿה בקשר בינינו אינו כשורה. ובנוסף תמיד מיהרה עדי
בתירוצים שונים לסיים את פגישותינו, מזדרזת לעזוב את החדר בצעדים
נמרצים, מענטזת הרמונית ומנענעת את עגיליה, עוד לפני שאני הספקתי
לקבוע את רגע הסיום. היפוך "סמכויות" זה היה לי לא נוח, ולא בשל צורכי
סמכות, שאינם כלל בין חשובי צורכי האישיים, אלא בשל הקושי להביא את
תופעת ה"התנגדות" שבהתנהגותה לידי הבנה ופתרון.
בחודש הרביעי לטיפולה, לאחר תקופה שבה קפאו יחסינו על שמריהם ללא
התרחשויות מיוחדות, סיפרה לי עדי חלום שחלמה בסמוך לתאריך הפגישה:
כילדה בחלום, היא מטיילת ביער קסום עם הוריה. אביה מימינה ואמה
משמאלה. הם מפלסים את דרכם בין גזעי העצים הצפופים, שצמרתם נפרשת
מעל ראשיהם. לפתע פורצת סופה. רוח חזקה מנענעת את העצים. שלושת
המטיילים ממהרים לחפש מחסה. הם רצים. ליבה של עדי דופק חזק. אמה
נעלמת ואיננה. לא ברור מה עלה בגורלה. אולי איבדה את דרכה ביער, אולי
התחשמלה מברק ומתה. עדי ואביה אינם מחפשים אחריה אלא ממשיכים
לרוץ ומתקרבים לבקתת עץ ללא חלונות. אביה של עדי נחלש. היא תומכת בו
שלא ייפול. אולם הוא נופל ועדי שוכבת מעליו ומנשימה אותו מפה לפה.
היא אינה פוחדת. היא שקטה, ואפילו נהנית. מצבו של אביה לא קריטי,
לגמרי לא. בקטע זה של החלום, היא כבר אינה ילדה אלא נערה. הסופה
שככה. עצי היער מתכווצים במעין תנועות קצביות משונות, שאינן קיימות
במציאות.
חלום זה, אותו סיפרה בהתרגשות גוברת והולכת, הוביל אותנו לעיקר
עיקרי הקונפליקט של עדי. לבקשתי כי תנסה לפענחו בעצמה, בחרה
בהתכווצויות הקצביות של העצים כפרט שעורר זיכרון ילדות.
בערך בגיל חמש או שש, קיבלה במתנה צעצוע ממישהו שאינה זוכרת
מיהו. זה היה כעין צינור עשוי גומי קשוח. קופסה עגולה התחברה אל קצהו
האחד, והיה צורך למלא אותה במים. לחיצה על כפתור הפעילה את הצינור,
שהתארך באמצעות חוליות גומי אחדות. הוא היה מתכווץ ומתארך ומתיז
החוצה את מי הקופסה. מסיבות מובנות מאליהן, אמה של עדי לא חיבבה,
בלשון המעטה, את הצעצוע המשפריץ מים לכל עבר ואסרה עליה לשחק בו
בתוך הבית.
עדי, שפרשה את זיכרונה לפני, הייתה ערה לדמיון בין הצעצוע לבין העצים
המתכווצים בחלומה, אך לא קלטה מאומה ממה שהראש (הכחול?) שלי כבר
עסק בו. צינור, התכווצויות, מים, אם שאינה מרשה לה לשחק בצעצוע
המרטיב, מה עוד חסר? אך למטופלת שלי טרם נתפקעו ערוצי המודע אל
תוכן חלומה, על אף שמעצם השכלתה המקצועית, הייתה מצויה בחשיבה
הפסיכולוגית, הקרובה עד מאוד לשפת הסמלים של החלומות. ומאחר
שכידוע, קל יותר לטפל באחרים מאשר בעצמך, לא היה לה מה להוסיף
מעבר לזיכרון שסופר. כך, ללא מיצוי, עמדה עדי לסתום את הגולֵל על
חלומה בעוד אני מנסה להשאירו פתוח ולגלות את הטמון בו.
– האם תוכלי להעמיק במשותף בין השניים, העצים והצעצוע?
– המשותף היחיד ביניהם הוא התנועה המיוחדת הזאת, והמצחיקה
– עוד משהו? דחפתי באיפוק.
– לא. העצים היו רטובים בגלל הגשם, נטפו מהם מים. אבל זה שונה. לא
מתקשר. עכשיו שאנו מדברות על החלום, לא נוח לי עם העובדה שאמי
נעלמה, ואנחנו, אבי ואני, התעלמנו מזה; כאילו לא הפריע לנו... את
יודעת? כאילו התאים לנו משום מֿה...
– משום מֿה?
– כן, משום מֿה... וההנשמה הזאת מפה לפה... לאבא שלי היה לא מזמן
התקף לב קטן, הוא בסדר גמור, לא, זה לא זה. היה בה משהו, אני
חושבת, ממש...
– ממש מה?
– ממש ארוטי.
– ארוטי? ניסיתי לדלות ממנה "ארוטי" נוסף.
– אני רואה לאן את חותרת. לדעתך זה חלום אדיפלי, נכון?
– לדעתי כן, ולדעתך?
האווירה נעשתה מתוחה ואני חשתי לפתע שהסופה שהתרחשה בחלומה
של עדי שועטת בדרך אלינו. לא הספקתי לומר לעצמי "ג'ק רובינזון" וכבר
ניתך עלי מטר של תלונות, רעמים וברקים.
– את יודעת הכול. אם את קובעת שזה חלום אדיפלי, לא יעזור לי. את
המחליטה פה, לא אני. אני בסך הכול מטופלת נעבעך שאף גבר לא
רוצה להתחתן איתה. בתור אשה, היית אמורה להבין עד כמה זה כואב,
ולגלות כלפי אמפתיה. במקום זה, הנה את יושבת לך באולימפוס שלך
ומורידה עלי את המלך המפורסם שהתחתן עם אמא שלו ולא מפסיק
לשגע את הפסיכיאטרים... נגיד, נגיד שזה אדיפלי, בגלל שאמא שלי
נעלמה... נגיד... ומה נעשה עם האלמנטים האחרים של החלום? היער
וההתכווצויות המטורללות של העצים...? לכל דבר יש לכם פירושים.
אולי אלה סתם סיגריות? את הרי יודעת שהאליל שלך בעצמו, פרויד
הגדול, הכיר בעובדה שלא בכל התכנים יש משמעות מינית. את מכירה
ודאי את הסיפור עם הסיגריה ותלמידי פרויד...
עדי התנשפה כאילו לקתה בקוצר נשימה פתאומי, וברוח סוערת המשיכה
את *volens nolens לתקוף אותי כהנאתה. נשמתי את כל זה כפי שנושמים
את העשן הסמיך, העולה מסיגר המעושן בקרבתך. ומאחר שלפסיכיאטרים מותר
להיות משונים, אודה כי שמחתי על הקיטור ששחררה.
– כן, אני מכירה, זה סיפור נחמד. אבל חוץ מזה אני רואה שהצלחתי
להרגיז אותך.
– התפרצתי. זה לא אופייני לי. המכרים שלי לא היו מאמינים שאני
מסוגלת לתגובה כזאת. אני ידועה כאחת שיכולה לשמש דוגמא של נועם
ושל סבלנות. היחידה שמוציאה את המיץ הזה ממני זאת אמא שלי... יש
בה משהו שמדליק אותי. איך ייתכן שאשה כמוה, לא מרגישה שהיא
מעצבנת עם העצות שלה. תמיד יש לה מה לומר, היא יודעת יותר מכולם.
אמא שלי בת 55 . לא תתני לה. היא חתיכה. שומרת על עצמה בארבע
ידיים ובעוד שמונה הידיים הנותרות שומרת על אבא שלי... אז מה, את
טוענת שיש משהו ארוטי בחלום הזה?
בכעסה ששיווה לפניה סומק קל, נראתה עדי יפה ועיניה היו כחולות יותר
מתמיד. ואילו אני, בתוקף תפקידי, המשכתי להוציא אותה משיווי מֿשקלה:
– כרגע אני לא, אבל אני שמה לב שאת כן אומרת את זה.
ישנם רגעים בטיפול, בהם מתלבט המטפל אם לומר או לא לומר דבר מֿה
מסוים. הוא "לוקח סיכון" – על החיים ועל המוות! ולפעמים נפלטות מפיו
המילים מתוך ספונטניות יתרה והוא מוצא עצמו בסבך שיצר בעצמו מבלי
שהתכוון לכך. מה שקרה בשיחה שלנו היה מעט מזה ומעט מזה. ולפתע
התפוגג המתח סביב כמו התרכך האוויר ועדי פרצה בצחוק; צחוק של
התפייסות, איתי, עם עצמה, עם הסיטואציה הטיפולית ו(הלוואי!) עם אמא
שלה.
אגב, צינורות שמתכווצים באופן קצבי ומים הנפלטים מהם, את זאת הזכיר
לי צחוקה, שהיה כצינור או חבית, שהפקק הפוקק אותם נחלץ לפתע ממקומו
באורח בלתי צֿפוי. הייתה זו אסוציאציה שלי, וגם אם היא לא הייתה מינית
במיוחד, בכל זֿאת, היה בה דבר מֿה מהנה. הפקק נחלץ והמלך אדיפוס
המתוסבך היה עתה שבוי בידינו.
הדרך מהקיבעון האדיפלי ועד לרווקותה הממושכת של עדי הייתה עתה
קצרה. יוצא שהיא התקשרה שוב ושוב לגברים בלתי אֿפשריים לנישואין,
משמרת ומשחזרת את המצב הנושן, נהנית וסובלת ממנו בו זֿמנית
בתור מי שעמדו כמכשול בדרכן של בנותיהן אל האהבה, האמהות נמצאות
בעמדה בעייתית. על כֿן, יחסה של עדי לאמה, כפי שהשתקף בקטע השיחה
שהובא לעיל, ממחיש זאת, וכך גם ההעברה השלילית שזכיתי לה מפיה.
פרויד, שראה בתסביך אדיפוס תופעה אוניברסלית, כתב ב 1905ֿ : "כל
הגעה אל כוכב לכת זה עומדת בפני המשימה של שליטה על תסביך אדיפוס.
מי שנכשל בכך, ייפול קורבן לנוירוזה." #
שני גורמים נוספים פגעו ביכולתה של עדי ליישם את שאיפתה להקים
משפחה: עדי נולדה וגדלה בניו יֿורק עד גיל שש. הוריה, שסבלו מבדידות
בעיר הגדולה, עלו ארצה והתמקמו בעיירה קטנה, שאביה שימש בה כרב
רפורמי של הקהילה. תוך שנים ספורות החלה להכביד עליהם האינטימיות
שלה ייחלו. כשעדי הייתה בת 14 , חזרה המשפחה לארצות הֿברית וכעבור
שש שנים שוב עלו ארצה.
ההתלבטויות בין ההשתייכות החונקת ליישוב קטן לבין החיים המנוכרים של
העיר הגדולה, אשר אמנם מאפשרים חופש ופרטיות, הופנמו בילדה וייתכן
שיצרו קונפליקט של תלות עֿצמאות שדבק בה גם בעניין הקמת משפחה.
הגורם השני הוא שבגיל 22 , בהיותה נערה מוכשרת ופורחת, נישאה לבחור
שהכירה כשנתיים לפני נישואיה מיד עם עלייתה השנייה ארצה. ארבעה
חודשים לאחר מֿכן, החליט בעלה שחיי נישואין אינם לרוחו, אסף את חפציו
וחזר לרווקותו. צעדו זה, שנתפש על יֿדי עדי כנטישה ופגיעה, הצמיח בה
שורש עבה נוסף לקונפליקט סביב התחייבות משפחתית ולנוירוזה הנשית
שלה.
לכן, סיימה עדי את הטיפול – ואת תסביך האדיפלי שלה – כשפגה דאגתה
ביחס לעתידה. מצב רֿוחה הוטב והקשרים בינינו היו טובים. עד כמה שאפשר
היה להניח על פֿי תוכניותיה, לא נסעה שוב לניו יֿורק, ועם זאת לא פגשתי
אותה מאז. הייתי רוצה לדעת מה עלה בגורלה ואם הצליחה להתקשר לגבר
שיהיה שלה. אף שחלפו 20 שנה מאז פגישותינו, בכל זֿאת, לפעמים כשאני
מבחינה ברחוב בדמות שמזכירה את עדי, אני חשה צורך להתקרב ולשאול:
עדי, האם זאת את? מה שלומך, ומה קרה איתך? אבל בכל פעם, מתברר שאין
זו עדי, אלא אשה צעירה אחרת. בזיכרוני עודנה חרותה כצעירה יפהפייה עם
שערות משוחות בג'ל שעומדות על קודקודה, עיניים כחולות ורגלי איילה
תמירה.
חלומות חתונה במסגרת נוירוזה נשית
נערה אחרת, שפנתה לטיפול והתלוננה על אי הֿצלחה ביצירת קשרים עם
בנים, הייתה צעירה מעדי בכמה שנים. כעדי גם היא נראתה חופשייה מסימני
הפרעה נפשית, אך נחשף אצלה הרכב נוירוטי נשי שונה במקצת. בסיפור
חייה בלט אחיה הבכור, שייקרא לצורך העניין, נחשון. על פֿי תיאורה, היה
גדול ממדים וסבל כנראה מהפרעה נפשית קשה. הוא השליט טרור במשפחה,
שפתו הייתה מחוספסת ופוגענית, התנהגותו אימפולסיבית ונוטה לאלימות.
הוא סטה מדרך הישר והשתמש בסמים, והכביד נפשית וכלכלית על סביבתו.
ההורים מצאו עצמם מפולגים בגישתם כלפיו. זה העניק משום רחמים או
מעייפות, האחר התרחק משום כעס ואוזלת יד. בנעוריו הופנה האח לטיפול
נפשי ובגלל היעדר שיתוף פעולה הייתה זו התערבות קצרה. המטפל אמר
להורים שהילד אינטליגנטי מאוד ובעתיד, ללא טיפול, הוא יהיה גאון או
חולה נפש. באחת מפגישותיהם המעטות כינה את מטפלו: נאצי (!) והפך
שולחן. אף שהפסיכולוג היה מוכן להמשיך בטיפול, נחשון סירב. האם כבר
אמרתי שמטפלי הנפש מוזרים?
הנערה גדלה אפוא באווירה שפילגה ובלבלה את המשפחה. בצל אותה
"דמות גברית" דומיננטית של האח, הלכה וקטנה נוכחותו של אביה.
הזדהותה עם אמה נעה לחלופין בין הערצה ואהבה בשל כישוריה המקצועיים
ומסירותה, ובין כעס על שאינה מצליחה לשלוט בהתפרצויותיו של נחשון
ושלה עצמה. רק במשך הטיפול החלה דמות האם להתקבל עליה באופן
הרמוני. זאת למדתי, כמובן, מדבריה של הנערה, אך גם מאופן התנהגותה
בשלב מסוים, כתשעה חודשים מאז היכרותנו, החלה הנערה להגיע
לפגישות כשהיא לבושה במעיל ארוך, שחור ורחב מכפי מידתה, שנראה כמו
מעיל של כומר. אמה, שממנה ירש, כנראה, נחשון את ממדי גופו, שמחה
להשאיל לה את המעיל לפי בקשתה. פער המידות הצורם לעין לא הפריע
לנערה, שהתענגה על המעיל הגדול, שעטף וחימם אותה מצווארה ועד
קרסוליה.
נערה זאת הביאה לטיפול כמה חלומות נפלאים. נחשים למיניהם, ארוכים,
שמנים, ירוקים, קטנים כגדולים, אכלסו את חלומותיה. מכתב ידה, שהוגש לי
עם רישום אחד החלומות, נוכחתי לדעת שהאותיות ז', ג, ול' צוירו יותר
משנכתבו, ובאופן ברור הן דומות לנחש.
מאז פרויד, לא נותר ספק רב לגבי כך שהנחש מסמל את המיניות הזכרית.
בכל מקרה, עלינו לתת את הדעת לאינדיבידואליות של ההסמלה. אפילו סמל
כה מוכר כמו הנחש, יכול להתפרש בצורות שונות, לפי האדם, ואולם אצל
אותה נערה, התברר הנחש כסמל מיני גברי, שיחסה כלפיו היה פיתוי ופחד
כאחד.
באחד החלומות, חלמה הנערה שהיא כלה בחתונה מפוארת רבת אורחים. פני
החתן היו מטושטשים ומוסתרים במשבצות צבעוניות ומרצדות "כפי
שמסווים פני פושעים בטלוויזיה". אף שעובדה זו לא הפריעה, חגו האורחים
סביב החתן וניסו לחשוף את פניו. כאשר הצליחו סוף סוף לגלותם, הוברר
שאין הוא אלא אחיה נחשון בכבודו ובעצמו. משהקיצה, הרגישה תחושת
זוועה.
פרט שולי, אך חביב: נחשון, האח הענק והמפחיד, הופיע בחלומה של
הנערה בתור איש רזה ונמוך קומה, מעין יצור שברירי, "שלא יכול להזיק
לזבוב". זוהי שפת ההפכים של החלומות וחלק משיטות ההסוואה שלהם.
הנערה "סידרה לעצמה" חתן בעל ממדים שיקל עליה את היראה מפני דמותו
הגדולה והמאיימת של האח. המסקנה היא שנחשון אחיה מילא בדמיונה של
מטופלת זו את תפקיד הגבר הראשון, אותו למדה. הוא היה "אובייקט"
בעייתי ודו מֿשמעי, שהַמשיכה אליו והרתיעה מפניו חברו בה יחדיו. ולא היה
בכוחה לפנות ממנו אל גברים אחרים; מה עוד שבכל הגברים הפוטנציאליים,
שנקרו בדרכה, שהו אולי נחשונים חבויים ומסוכנים.
חלומות חתונה אינם נדירים בקרב נשים, המתייסרות בנושא זה. הניה,
רווקה בת 38 , חלמה את עצמה בחתונתה. בשטח היה חתן חסר דמות, "רואה
ואינו נראה". היא לבשה שמלת כלה שלא היו בה סימנים יוצאי דופן, אך
ההינומה, שצפוי היה כי תימצא על ראשה, הייתה כרוכה סביב צווארה וחנקה
אותה. עם הינומה כזו לא קשה היה להבין את חששותיה של החולמת מפני
נישואין.
בחלום החתונה של אליס, רווקה בת 32 , היא חלמה עצמה ככלה לכל דבר,
אך התנהגותה הייתה בלתי שֿגרתית. היא התרוצצה ברחבי האולם, חרדה
ומבועתת, מחפשת את החתן שבושש לבוא. עד לחלום זה היה יחסה של
אליס לנושא הזוגיות שלילי בעיקרו, או לכל היותר, פסיבי. לכן, כאשר סיפרה
כי בחלומה חיפשה אחר החתן, שמחתי בלבי ושיקפתי בפניה את האור שניתן
היה לראותו בקצה המנהרה. עם זאת, סיומו של החלום עם החתן שלא הגיע,
הצביע על העובדה שהמלאכה עודנה מרובה. באותה ההזדמנות בה ניתחנו
חלום זה, נזכרה אליס בחלום חוזר, שחלמה לאורך כמה שנים בטרם הגיעה
לטיפול. גם בו התחתנה – לא התחתנה. בחיר ליבה היה מכר, שהקשר עימו
במציאות היה רופף. בעל מראה לא מלבב, אישיותו הייתה חיוורת,
והתנהגותו העידה על חוסר השכלה. בעיניה נתפש האיש (במודע) כאחרון
המועמדים לנישואין. בחירתה בו בחלום "הפכה" את הנישואין
לבלתי אֿפשריים ואבסורדיים. נוסף לזאת, במהלך החתונה הסתננה הכלה
בחשאי אל מחוץ למקום האירוע. היא סבבה עד שהגיעה לים נפלא. ומשם
המשיכה למנהרות וגשרים, מדלגת בעליזות לאורכם, מותירה את
חתונתה הרחק מאחוריה וכאילו אין לה כל קשר עימה. ההבדל בין החלום
הישן לבין החלום שהובא לטיפול, ברור ומשמעותי. בעוד שבעבר הפנתה
עורף לחתונתה עם החתן הבלתי אֿפשרי ורחקה אל מקומות נפלאים,
בחלומה שנחלם בטיפול, חיפשה את חתנה בעניין רב. פרט זה נטע בנו
תקווה שבהמשך הטיפול אכן תמצא אותו, אם תחפש אחריו.
ואחרון חביב: חלומה של גברת בשנות ה 40ֿ לחייה, נשואה זה 20 שנה.
היא פנתה לייעוץ "קצר וממוקד" כדבריה, בשל מצב של מצוקה נפשית אשר
אחז בה בחודשים האחרונים. נישואיה, שקורצו מתוך אהבת בוסר לוהטת,
החלו אט אט לאבד את איכותם בשל שגרה מונוטונית וחוסר טיפוח,
שטפטפו אל תוך חיי הזוג ודיללו אותם. בהיותה עדיין מושכת אך משוללת
ריגושים וחידושים, מצאה עצמה מחוזרת על יֿדי גבר שהכירה במקום
עבודתה. הפיתוי להיענות לו כרסם בה בעוצמה גוברת והולכת, ולצידו
התלקח מעין דמיון של נעורים מחודשים. בשל נאמנות והגינות, תכונות,
שהיוו חלק מובהק מאופייה, וגם מתוך רצון חזק לשמור על משפחתה,
נלחצה הגברת מאוד מחיזורי עמיתה. הוא לא נתן לה מנוח והיא לא מצאה
דרך בטוחה להימלט ממנו. בחלומה, שהביא אותה לטיפול, היא בוגדת
בבעלה עם המחזר המלהיב והמקסים, ואף מגיעה איתו לחתונה שלהם
עצמם. הם רוקדים חבוקים את ריקוד הכלה והחתן ותשוקתה אליו מרקיעה
שחקים. ותוך כדי כך, משתנה דמותו של מאהבה והופכת כבדרך הטבע
לדמות בעלה. היא הקיצה משנתה בשנייה של "חזרה בתשובה" חלקית,
כאשר תחושת הנאמנות והבגידה כרוכות זו בזו, כי בגידה בבעל איתו עצמו,
הינה כמו לאכול את העוגה ולהשאירה שלמה.
והיה בחלומה את הכוח להביא אותה לייעוץ, אשר היה "קצר וממוקד" וגם
לעניין. "לעניין" מפני שבעקבותיו מצא הזוג את דרכו לרענון ולחיזוק כנגד
מחזרים וגורמי חוץ (או גופים זרים) אשר איימו לגרום נזקים.
לנוירוזה הנשית פנים רבות. בפרק זה הוזכרה מטופלת בת 34 , עֶדי, שניזוקה
מתסביך אדיפלי בלתי פֿתור; נערה צעירה ממנה בכמה שנים, שנשיותה
עוצבה בצל דמותו המאיימת של אחיה; מטופלת בת 38 , הניה, עם פחדים
מפני נישואין חונקים, בדומה להינומה הכרוכה בחלומה סביב צווארה;
מטופלת בת 32 , אליס, המחפשת את חתנה בחלום בלילה, אך טרם בשלה
למוצאו במציאות. אצל אליס, הנזק בנשיותה נגרם בגין גירושי הוריה
בילדותה, בשל בגידת אביה באמה עם אשה אחרת. לאחר שהאב עזב את
הבית, לא נשמר הקשר בינו לבין הילדה, או כך תפשה זאת אליס.
גירושין, המציירים את דמות האב כשלילית, עלולים לערער באורח קשה את
תהליך היווצרות נשיותן של הבנות. אצל אליס, ייצוגם התוך נֿפשי של
הגברים היה בערך כזה: הגברים הם בני זונות, הם תמיד בוגדים ונוטשים;
זוהי אקסיומה. אין כלל צורך בהוכחות. הבנות הדומות לאליס סובלות
לעיתים קרובות מקונפליקט של נאמנות. בגידת האב באם ועזיבתו, יוצרות
רגישות כפולה לנושא הבגידה. בנות אלה חוששות יתר על המידה מפני
בגידה – נטישה מצד בני זֿוגן. כתוצאה מכך הן נוטות להתגונן ולהימנע
מכאב הזוגיות בדרכים מסורבלות, הפוגעות ביכולתן ליצור קשר עם גבר.
כשבמסגרת הטיפולית מתפתחת הבנה אובייקטיבית יותר של שני ההורים,
נאלצות הבנות להתמודד עם תהליכי "פרידה" מדמות הקורבן של האם, ועם
קבלת האב כדמות אנושית שיש להבינה. גם זה לא פשוט, מפני שאז הן
מתייסרות בתחושה של בגידה באִמן.
#
Sigmund Freud, "Three essays on the theory of Sexuality", SE 7, 125- 245, 1905
|
