בטיפול השבוע - התבוננות על פרקי השבוע החמישי
|
. .
בטיפול השבוע – התבוננות על פרקי השבוע החמישי
בכתבה זאת, חמישית מבין שמונה כתבות על "בטיפול", צוות הכותבים ממשיך להעלות השערות והרהורים, לספק לראובן "הדרכה", ולנתח את המתחולל בפרקים מזוויות אישיות, בינאישיות, חברתיות ואף פוליטיות, וכך לפתוח בפנינו דרכים חדשות להתבונן על הסדרה ועל הנפשות הפועלות בה.
|
|
פרופ' רבקה אייפרמן על הטיפול בטליה, יום א'
אֵימת התוקפנות ומודל טיפול
א. אימת התוקפנות 1. טליה הפעם, כשטליה -- "אולי. בטוח שכן" -- בהריון, פניה מביעות לא פעם חרדה, והתנהלותה, במהלך חלקים גדולים מן ה"שעה" מבטאת אף היא חרדה, ואף פָחד איְמִים. נראה שאֵלו קשורים במידה רבה לרגשות תוקפניים עזים, לא מודעים, לקנאה, לתחרות ולבּושה המתלווים להם, ולחוויה מקבילה, לא מודעת, שהיא עצמה חשופה לסכנת מוות. בזיכרונה, היא הלכה עם אמה ההרה, בהיותה בת תשע, לקנות בגדי התעמלות. כשמדדה מכנסונים בתא ההלבשה, התמוטטה אמה בחנות. היא מתארת בפירוט את שזוכרת שהתרחש אז, את הצרחות והפאניקה שנוצרה, האמבולנס, ושהפרידו אותה מאמה על מנת שהיא לא תראה אותה "ככה". כשטליה מדדה "את המכנסי סטרץ'", ודווקא כאלה שהיו קטנים בהרבה ממידתה, כך שראו לה את "החריץ", "נורא נורא" התביישה כשאישה "מאיזה חנות על יד" גערה בה והצביעה על מיניותה החשופה. יתכן שאל מול המיניות הגלויה של אמה (הניכרת לעיני בתה בחודש השביעי להריון), הבליטה טליה הקטנה, שלא במודע, את מיניותה, מתחרה באמה ומתנצחת עמה. ואם כך, לאחר שאמה התמוטטה, נראה שהיא לא יכלה לשאת את "ניצחונה" הנורא: כאילו שהפנטזיה הלא-מודעת שלה התגשמה במציאות, שהיא זו שמוטטה את אמה בכוח התחרות המינית ההרסנית כלפיה (וכלפי התינוקת שברחמה). אולי משום כך הייתה כל ציפייתה לראות את אמה לאחר שאושפזה ממוקדת "כל היום, כל היום" בכך "שהיא תרגיע אותי ושהיא תגיד לי שזה [ההאשמה של אותה אישה] לא נכון ושהכל בסדר. ושהיא תגיד לאישה ההיא, איך היא מעיזה לדבר עם הבת שלה ככה!": כמרגישה שרק אמה תוכל להרגיע את החרדה הנוראה מפני מה שקנאתה ותחרותה ההרסנית-המינית יכולה להמיט על אמה, ועליה. במקביל, חרדתה כרוכה באֵימת מוות ממש. קרוב לתחילת הפגישה, לאחר שבישרה לראובן שהיא כנראה, בהריון, היא אומרת, " . . . כאילו מה זה אומר עלי, מה זה אומר עלי שאני בהריון ואני מרגישה כאילו גילו לי שיש לי איידס?" (דגש שלי). הריון עבורה כרוך בסכנת מוות מן הנגיף שהוחדר לתוכה (כפי שעוּבּר, היא, ואחותה, הן כנגיף מסוכן לאמה?); הריון הוא תוצאה נוראה של "טעות", של מגע מיני לא-זהיר. ואם כך, לא ייפלא שהיא מרגישה צורך עצום להפטר במהירות ממה שאולי מתהווה בגופה ומסוכן לה עד מוות. על רקע זה אעיז וארחיק לכת עוד ואומר, שניתן אולי להבין את הצורך של טליה להקיא, לא רק כסימפטום (ממשי או מדומה) להריון ולסבל שיכול להיות כרוך בו, אלא שהיא חווה זאת באותו רגע כמעשה השחתה תוקפני: כאילו בדמיונה הלא מודע מדובר במלחמת קיום ממש בינה לבין העובר המתהווה, התוקף אותה. ראובן שואל: "וכשאת בהריון, מה את מרגישה?" טליה נתקפת בחרדה, ובתחושת בחילה, היא מתנצלת "סליחה רגע, אני צריכה לשרותים" (דגש שלי), ממהרת לשם, מקיאה לתוך האסלה ומורידה את המים –כאילו בניסיון להשתחרר מן האיום הנורא המרחף עליה. 2. ראובן בשבוע שעבר העליתי השערה שאולי ראובן אינו יכול להישאר עם ההרסנות של טליה, שקרעה את התיזה של אמה לגזרים, משום שהוא מרגיש מאוּים מגודל השנאה, הזעם וההנאה שלה ממימוש התוקפנות שבה. גם הפעם נראה לי שהוא נמנע מכך במידה רבה, או למִצער ממָתן את עוצמת משאלות ההרס של טליה כשהוא מתייחס אליהן, ואינו מקשר אותן בבירור לְפחדהּ ולחרדתה מפני ההרסנות שבה, או לפחד שלו מפני פוטנציאל ההרס של טליה כלפיו, ומפני תוצאותיה. אולי הימנעות זו קשורה הפעם גם למות אביו ולצורך הגובר עקב כך, שלא להיות במגע עם רגשות שנאה והרס בקרבו. ראובן מתייחס במהלך ה"שעות" בהן צפינו מפעם לפעם ל"כעס" של טליה. אך הוא אינו משמיע ביטויים שמשמעותם חזקה ועוצמתיתַ מ"כעס", כאלה המביעות זעם אין קץ, שנאה תהומית, תוקפנות והרסנות אדירה. הפעם ה"כעס" הופך שולי עוד יותר. הוא מתמקד בחרדה, שאכן ניכרת בטליה, ואינו קושר את החרדה לרגשות זעם או הרס. "ואני חושב שמה שנורא זה שעד היום אף אחד, כולל אני, לא יודע כמה לבד היית [כאשר הרית לפני 16 שנה], עם איזו חרדה. אולי היום אנחנו חווים משהו מזה מחדש – וחשוב שלא נתחמק מזה". טליה שואלת, "למה?". בתשובתו הוא מתייחס לכעס (שוב, "כעס") שלה ואומר, "כי אולי אחת הסיבות שלא טיפלתי בך נכון אז, היה שפספסתי משהו – את באת אלי כועסת, ולא ראיתי את הפחד שלך. רק את הכעס" (דגש שלי). ואני, מופתעת, שואלת בלבי, האומנם ראיתָ את הכעס של טליה? והרי רק שלוש פגישות קודם אמרת את ההיפך, "אני מנסה להבין את הכעס שלך, טליה – זה משהו שלא היה שם בעבר ו-", וטליה מחתה, "זה היה! זה היה שם בריבוע! אתה פשוט לא ראית אותו, אפילו אני לא ראיתי, טוב? גם אני לא ידעתי כמה אני כועסת" (דגשים שלי). האין קשר בין הזעם האדיר שנותר ללא התייחסות, לַחרדה המציפה אותה? ראובן מפָרש, שאולי כעת כשהיא רואה אותו "עצוב, עם הזיפים, אנושי" היא חוששת שלא יהיה מסוגל לתמוך בבְחירה שלה, אם תחליט להפיל את העובר. נראה ש"אנושי" משמעו לגביו, ללא דחפי הרס ומשאלות מוות. והוא זקוק להבליט את ה"אנושיות" הזאת באבלו. כאשר טליה שואלת אותו על אביו, "אהבת אותו?", הוא עונה שאביו אמנם "לא היה איש קל", אבל למרות זאת, "ניסיתי". נראה לי כי לא בכדִי, יכול ראובן לזהות שטליה חווה את עצמה כמסוכנת לאִמה, רק כאשר טליה מספרת, בשלב מאוחר בשעה, שלא הבינה מה משמע, כשאביה אמר לה שאמה צריכה להיות "בשמירה". כשהיא מוסיפה, "חשבתי ששומרים עליה ... (צוחקת) כאילו היא כאילו-שבוייה. אנשים עומדים ושומרים עליה שלא תברח" ראובן משלים, בהיסוס, "או שאולי שומרים עליה מפנייך שלא ... תתקרבי אליה", כנזהר מלומר "תפגעי בה" או, "תהרגי אותה". (ואף על פי כן נשמע לי שטמון בדבריו, גם אם במודע נקט בזהירות, שדי בכך ש" תתקרבי אליה" וכבר את חווה עצמך כמסוכנת עבורה.) כשטליה שותקת, הוא שואל, "מה חשבת שקרה לה?" והיא עונה, "פחדתי שהיא מתה, ולא מספרים לי". נראה שמוקדם בעיניו, בינתיים, לפחות, להתייחס לְמה שהוא שומע: שהדאגה הכֵנה של טליה לאמה הייתה (וככל הנראה עדיין) כרוכה בחרדה מפני הסכנה הנוראה שהיא חשה שהיא עצמה מהווה עבורה. אולי ראובן נזהר שמא תחווה קישור כזה כהרסנות מצידו כלפיה, ועל כן אין הוא יכול "להסתכן" שמא טליה תמחה, ותתקוף אותו – ויש לה בעיניו סיבות, ואמצעים, לעשות זאת. אולי הוא יכול להגיע למחשבה ש "זה נשמע לי כאילו בשבילך הריון הוא סוג של מוות" רק דרך החיבור לאביו, שמותו נוכח בשעה הזאת (ובמופגן, דרך הזיפים שלו). "את יודעת" הוא מקדים ואומר "אמרת מקודם שלא נעים לך לדבר על שטויות כמו ההריון שלך כשאבא שלי מת". טליה מתקנת אותו – והרי כבר בתחילת השעה התייחסה לאיידס -- ועכשיו חוזרת ואומרת, "יותר גרוע ...לפחות כשאת מתה את לא מרגישה כלום". למעשה, טליה לא אמרה לראובן כדבריו, שלא נעים לה לדבר על שטויות כמו ההריון שלה כשאבא שלו מת. כשהיא מבשרת לו שהיא בהריון (ומיד מביעה ספקותיה) ודורשת ממנו, כשהוא שותק, "מה? תגיד משהו" הוא שואל: "מה היית רוצה שאני אגיד?" תשובתה, שהכי הייתה רוצה שיגיד שהיא לא בהריון, שיגיד: "פסיכית, מטומטמת. זה הכל בראש שלך...מה את באה לי עם השטויות שלך כשאני באבל?" כאילו שהוא, דווקא באבלו, יהיה מסוגל למעשה ה"לא אנושי", להתקיפה. נראה לי שבאבל מעורבים רגשות רבים ומורכבים, ושהעצב של ראובן, האמיתי כשלעצמו, יכול לשמש גם מפלט מפני רגשות שאי אפשר לתת להם מקום במודע, כגון רגשות זעם, הרסנות ונקמנות כלפי המת.
ב. על מעמד ה"טיפול" של ראובן וטליה כמודל בהקדמה לרשימותיי על ראובן, על טליה, ועל האינטראקציה ביניהם הגדרתי את כוונתי בכתיבת הרשימות, ואת הנחת העבודה העומדת מאחוריהן: "ניתן לדעתי להשתמש בסדרה כמודל לתהליך האסוציאטיבי הקיים בנו תמיד, ומעֶמדה זו להקשיב למשמעויות הלא-מודעות המתרחשות במהלכה, אף אם החומר המוצג הוא בגדר אנלוג בלבד למצב האמיתי." מתברר לי, שאורך החיים של האנלוג הזה -- לפני שהוא הופך בבחינת מודל שקם על יוצרו או למִצער, שמתגלים בו בקיעים מדאיגים -- קצר מששֵעָרתי. הולכת ומתגבשת בי התובנה, שאין זה נכון עבורי להמשיך בכתיבה השבועית מנקודת המבט האחת שנקטתי והתמדתי בה עד כה: הדגמת הקשבה למתרחש כאנלוגי לשיחה טיפולית, במטרה לקלוט ולהבין תהליכים לא מודעים הבאים בה לידי ביטויי, ומבלי להתייחס כלל לטיבו של הטיפול הזה. אגע כאן בשני עניינים שהטרידו אותי השבוע, ועוררו בי את הספק, שהלך ומצטבר משבועות קודמים, האם ראוי שאמשיך להקשיב ל"טיפול" השבועי תוך שימוש ב"שעות" "כמודל לתהליך האסוציאטיבי הקיים בנו תמיד" בלבד. אביא כאן שני טעמים לתובנה המתגבשת, ואדגים אותם מתוך החומר שעלה השבוע.
1. השערה שהִתְאמתה? ברור לכולנו שלמעשה, אין מדובר בתהליך אסוציאטיבי אמיתי. התייחסויותיי לדבריי טליה ולהתנהגותה, וכך גם לדברי ראובן, כאילו היו תוצר של זרימה אסוציאטיבית דינאמית, זרימה הנמצאת בתנועה מתמדת, שֵירתה אותי לשם הדגמת אופנוּת ההקשבה ה"רופפת" שלי לתהליכים פסיכודינאמיים. עם כל הזהירות הנדרשת (לדעתי גם במצב האמיתי) , העליתי על הכתב השערות, טנטטיביות וזמניות, שנוצרו בי בהדרגה או שהבזיקו בי פתאום, במהלך ההקשבה הזאת. ברשימה של השבוע שעבר הדגמתי, באמצעות פרטי "אסוציאציות" של טליה וחיבורים ביניהם, מעין זרימה אסוציאטיבית שהתלכדה בי לכדי השערה, "שיתכן שטליה, ששכבה עם איזי ביום הקודם, חיה כעת בתקווה, או בתחושה פיזית כלשהי, או בפנטזיה לא-מודעת שהיא בהריון ממנו." השערה רחבה, המקיפה אפשרויות שונות, שאינן מוציאות זו את זו. והנה מתברר השבוע, שיתכן שטליה אכן בהריון! (במאמר סוגריים אוסיף, שאני מניחה שכל מטפל, כל אדם זהיר, יהיה פתוח לספק: האם אכן זהו הריון או, אולי, הריון מדומה, או פנטזיה שלא הייתה מודעת ושנעשתה מודעת באמצעות תחושות פיזיות ממשיות? מוטב, אם כן, שנחכה לתוצאות הבדיקה שטליה מתכוונת לעשות [אם אכן תעשה אותה].) כמעט ונשביתי בתהליך ההקשבה שלי, כמעט שכחתי לרגע שאני שקועה בדגם, באנלוג. כאילו, שהנה, הקשב הרופף, המקפיד, האסוציאטיבי שלי ל"מרחב האסוציאטיבי" של טליה הוכיח את עצמו. דווקא האפשרות, שלאשליה כזאת יתָפשו קוראיי, היא המרתיעה אותי. אין באפשרותי לבסס, באמצעות עבודתי על ה"שעות" של טליה וראובן, את תקֵיפות התפישה שלי. הדגמתי (באופן חלקי -- ועוד אחזור לעניין זה) כיצד אני מקשיבה, והראיתי, שהקשבה זו מבוססת על ההנחה, שמתקיימת בכל אדם זרימה מורכבת ומתמדת של אסוציאציות ושניתן להגיע, באמצעות הקשבה להן, לתכנים ולמניעים לא מודעים. אלא שכפי שציינתי עוד בהקדמה לרשימותיי, "דא עקא שכל הסדרה היא המצאה, משחק, המוכפף לשיקוליי מסגרת של יצירת סדרה טלוויזיונית. גורמים רבים, ובעיקר הצורך לדראמטיזיה, יצירת מתח ועניין, מגבילים את נאמנות הפגישות המומחזות למציאות הטיפולית." ושותפים רבים לה: שחקנים: אסי לוי ואסי דיין, תסריטאית: יעל הדיה, עורך ומפיק: חגי לוי, תסריטאי ראשי: אורי סיון, בימאי: חגי לוי, מפיקים ראשיים: חגי לוי ומוש דנון, מפיקה: עופרי בר אילן, יועץ פסיכולוגי: ד"ר רוני באט, ואחרון אחרון, התורם לאווירה מבלי שבהכרח חשים בכך במודע, יוצר המוזיקה: אבי בללי. (ואנוכי, המתבוננת ומקשיבה – עניין שנגעתי בו ברשימתי הראשונה.) ועל כן אין מדובר בהשערה שנתאמתה. כל טענתי היא, שמניסיוני ומנקודת מבטי התיאורטית אִילו בטיפול אמיתי עסקינן, היה יסוד להשערה שהעליתי על בסיס ה"חומר" שעמד לרשותי.
2. תסריט, וטיפול "פסיכודינאמי". כשהתייחסתי לניגוד בדברֵי ראובן שאמר הפעם, "את באת אלי כועסת, ולא ראיתי את הפחד שלך. רק את הכעס", ולעומתם אמר זה מקרוב, "אני מנסה להבין את הכעס שלך, טליה – זה משהו שלא היה שם בעבר", התעלמתי מן הצרימה בתסריט. אמרתי בלבי: הרי בלבול כזה יכול להתרחש במציאות טיפולית (כמו בחיי יומיום). ועל-כן דבקתי בעמדת ההקשבה למניעים הלא מודעים העשויים להביא לעוות כזה בזיכְרון ה"מטפל". אך איני משוכנעת ממש, שבטיפול פסיכודאנמי שההקשבה הצמודה היא ממהותו (שלא כבחיי יומיום, או בטיפול "דינאמי" מסוג אחר), אכן מתרחשת "שִכחה" גסה מעין זאת. על פי תפישתי, מארג האסוציאציות הדינאמי הקיים באדם החי באמת, שאינו יציר הדמיון, הוא אורגאני, וההקשבה לאסוציאציות שלו אינה יכולה אלא לעקוב אחרי האורגאניות הזאת ולזהותה. (לא אוכל להיכנס כאן לשאלה הנכבדה, בדבר מקום התפיסה התיאורטית של המקשיב לְמה שהוא שומע, עניין שנגעתי בו במה שכתבתי בשבוע הראשון). אלא שבטיפול המודגם בסדרה ראובן נע בין ההקשבה אותה אני מנסה להדגים, שהיא בעיניי אינטגראלית לטיפול דינאמי, לבין עמדה טיפולית "דינאמית" שונה, עמדה המנחה אותו תכופות להתייחס לנאמר על ידי המטופלת רק כפשוטו, ולהגיב מן המקום ה"פשוט" הזה. ניכר בעיניי, במידה הולכת וגדלה, ש"העמדה הטיפולית" העומדת בבסיס התסריט משפיעה באופן מגמתי על הדראמה המתהווה בו, ולי נראה שהיא אף אחראית לכמה מן הבעיות, אתיות ואחרות, להם אנחנו (?) עדים. לכשאפגוש את ה"שעה" הבאה יהיה עלי להחליט, כיצד אמשיך מכאן.
|
|
פרופ' שמשון רובין על הטיפול במשפחת נ' יום ב'
"והשיב לב אבות על בנים (ומאחר שאותם אבות הם גם בנים – ) ולב בנים על אבותם." מלאכי ג',כד במפגש הנוכחי מופיעים רק הגברים, זאת לאחר שאורנה האריכה את החופשה ואת שהותה בחו"ל בשבוע נוסף. ראובן פוגש אותם מזוקן ועייף, אבל קשוב. איתי מתייחס לחלק מהשינויים במראה של ראובן ומדבר על הזיפים, ואביו מצטרף. אנחנו שומעים שראובן ביטל את הפגישה בשבוע שעבר אך הסיבות לכך עולות רק בסיום המפגש. איתי ומיכאל יושבים קרובים על הספה, וראובן שומע מאיתי שהזמן עבר "סבבה" ושהוא ואבא עשו דברים ביחד. אצל מיכאל מופיע טון קנטרני – בהתייחסו לפעמים שאיתי לא הלך לבית הספר, או למשקל של איתי שהפריע לרכיבה, ועולים תסכול וביקורת מצידו. לאחר שאיתי מסביר למיכאל, שאין לו בעיה עם המשקל, ושאולי לסוס יש בעיה, איתי קם לצאת לשתות בחדר ההמתנה. מיכאל אוסר עליו לצאת, באומרו שיש מים בחדר. איתי עוצר, אך בעודו עומד חוזר על כך שהוא רוצה לצאת. זהו רגע טעון ומתוח: איתי אינו משתף פעולה עם אביו, ולא ברור מי מהשניים ייכנע. ולאחר שתיקה ללא התערבות (תודה לאל) של המטפל, איתי עושה כרצונו, ואביו מיכאל נראה כמי שכשל במבחן ההורות של שליטה בילדו והשלטת מרותו עליו. אם בתחילת הפגישה בנו הקשיב לו והוציא את המסטיק שלעס מפיו (ושם אותו בכף היד המושטת של אביו – פעולה שהקנתה לצייתנות מגוון משמעויות אפשריות, כולל שיתוף שאינו באמת שיתוף), אז דקות ספורות אחר כך, איתי אינו מוכן אף לזאת, ויוצא לחכות בחדר ההמתנה. כתוצאה מכך, מיכאל זוכה לפגישה אינדיבידואלית טיפולית, ומפגש של הדרכת הורים עם משמעות רבה עבורו. ההכוונה לכך מצד איתי הינה במקום, וכמו הרבה מטופלים שלנו, ההדרכה שהוא מספק ראויה להקשבה. מי שרוצה להעמיק בנושא של "הדרכה" מצד המטופלים, מומלץ לקרוא את ספרו של קייסמנט "ללמוד מן המטופל". יש גודש של נושאים שעולים בשיחה בין מיכאל לראובן וכולם שלובים זה בזה: חלקם מהכיוון של היחסים בין איתי ואביו בהווה, חלקם מהכיוון של יחסיו של מיכאל עם עצמו, וחלקם מהכיוון של היחסים בין מיכאל לאביו. קיימת גם נגיעה בדברים שניתן לפתח כדי לעבוד על הקשר בין מיכאל וראובן, אך בפגישה הנוכחית הם לא נפתחים לשיחה. במפגש היום אנו לומדים שמיכאל מוטרד מכך, שבמהלך השהות של איתי אצלו, איתי רבץ ללא מעש, וזלל ללא הפסקה, וכתוצאה מכך מיכאל מרגיש שלא הצליח לספק לו הורות או אבהות ראויה, או במילים אחרות: מיכאל מרגיש ככישלון. בהמשך אנו לומדים שאורנה לא חזרה, חברתו טלי עזבה, ושהוא הרגיש ננטש וזקוק עד מאד לפגישה, אך דווקא באותו שבוע, ראובן ביטל. יש שני כיוונים עיקריים לעבודה עם מיכאל בפגישה הנוכחית. הראשון – מכוון לעבר reframing או שינוי-תפישה של מיכאל, כך שמה שהוגדר ככישלונות שלו עם איתי, מוגדר מחדש כהצלחות. לדוגמא, כשאיתי סירב להתקלח והסריח, מיכאל כעס מאוד אך פחד שיאבד שליטה וירביץ לו, ולכן התאפק ולא אמר דבר, כשהוא מרגיש משותק לחלוטין. גם כשטלי הציבה אולטימטום, ודרשה מאיתי להתקלח או שהיא תלך, מיכאל הגיב ברוגז ואמר ש"אם כך, אז מוטב שתלכי". ראובן פועל נמרצות להגדיר את אותם אירועים כהצלחות, בהתבסס על כך שמיכאל לא הרביץ לאיתי (ולכן הצליח לשלוט בכעסו), ועמד לצד איתי בעימות מול טלי, במקום להכריח אותו להשתנות. בכך, לדברי ראובן, מיכאל האב קיבל את בנו איתי כמו שהוא. ראובן מוסיף ומזכיר למיכאל, שאיתי גם אמר שהזמן אצלו היה "סבבה" ושגם זו הוכחה להצלחתו. הנושא של reframing מעלה שאלות מעניינות מזוויות תיאורטית ופרקטיות כאחד. פעילות זו של ראובן מבורכת משום שהיא מרחיבה את האפשרויות להתבוננות, אך היא פחות מבורכת כשהיא מבטלת את הדברים המשמעותיים שמיכאל חושב וקולט על עצמו. יש מקום להקשיב לביקורת העצמית של מיכאל, המבוססת על מציאות פנימית של כעס ואכזבה, ועל ידי כך, לשים לב למורכבות ולעושר של העולם הפנימי והבין-אישי שהמטופל חי ופועל לפיו. במקום להחליף הסתכלות שלמה שלילית עם אחת שכולה טוב, ניתן להכיל את ריבוי הרגשות, חוויות, וזיכרונות. ניתן לארגן דברים אלו במסגרת-על של הכרה בקונפליקטים, במציאות של מניעים סותרים, בקשת של חוויות הורות מורכבות, וכדומה. התייחסות כזו הייתה משרתת כיוון טיפולי (אפילו קצר מועד) המנסה להרחיב את ההבנה של מיכאל בנוגע לאופן בו הוא והאנשים הכי קרובים אליו חיים ופועלים. דברים מאין אלו יכולים לתרום לתחילה של הבנות ו/או תובנות שיכולות להשפיע ברבדים רבים. הכיוון השני של ההתערבות בעבודתו של ראובן הפעם קשור ליחסי אב-בן ומשתלב עם תכנים שמיכאל מעלה בנוגע לעצמו ולאביו. נראה שיש דמיון בין האופן בו מיכאל מתאר את אביו, לבין האופן שמיכאל עצמו חי ומתייחס לאיתי, והשיחה פותחת אפשרות לגעת במקורות של סגנונו כאבא, ובמשמעות שיש לחוויותיו כבן. הסתכלות לעבר ההזדהויות הרבות בין שלושת הדורות של הגברים נפתחת דרך התייחסות לדמיון ולשוני בחוויות של מיכאל ושל איתי. ראובן שואל את מיכאל, מה הוא חשב על אביו ואיך הוא הרגיש כלפיו כשהיה בן אחת עשרה בעצמו (בגיל של איתי בהווה), ודרך שאלה זאת הוא מצליח לחבר את שלושת הדורות לזמן מה. החיבור אינו מושג בעזרת פרשנות בלבד, כי אם בעיקר דרך חיבור נפשי לרגשות של אהבה והערכה כלפי אבות, ולעוצמה שיש בחיבור בן-אבא. למרות שהתייחסות זאת נסגרת יחסית מהר, כתוצאה מההתמקדות של ראובן ב-reframing, עדיין הנושא של יחסי אבות ובנים עלה ודובר, ונגע ברבדים העמוקים של הנפש של מיכאל, וכנראה גם באלה של ראובן. הפגישה מסתיימת כשמיכאל קם ללכת ועומד להיפרד מראובן בדלת. באותו רגע מיכאל עוצר ושואל את ראובן האם הוא באבל. ראובן עונה, שישב שבעה על אביו בשבוע שעבר. מיכאל מביע השתתפות בצער ואף נוגע בכתף של ראובן. המחווה הזאת מעבירה מסר של קשר, אכפתיות, וקרבה – ומצטרפת לאווירה של הפגישה, ולתוכן של גברים, בנים, אבותיהם, וקירבת גברים. מוקדם מידי לדבר על הצלחתו המעשית של עבודת ה"והשיב לב אבות על בנים ולב בנים על אבותם" שראינו במפגש זה. אולם בינתיים אנו רואים בבירור פתח לעבר ליבם של האבות, ופתח לעבר אותם חלקים של הלב (ושל הזיכרונות והרגשות) של האבות, המורכבים מהיותם הבנים-של-אבותיהם. אותם חלקים יושבים בתוך האבות, והם בעלי השפעה רבה על סוג האבות שהם בעצמם הופכים להיות, ועל סוג האבהות שהם יעניקו לבניהם. כשמחברים בין חלקי הלב של הגבר, בין החלקים המורכבים מחוויותיו כאב וכבן, יש הזדמנות לפתוח מגע עמוק וזרימה חזקה בתוך נפשו, ובסופו של דבר, להשפיע רבות על חוויות בניו ובנותיו בעתיד.
|
|
ד"ר דורית שיקיירסקי על הטיפול באפי, יום ג'
בטנת הז'קט של המנכ"ל המיתולוגי
התזכורת של הפרקים הקודמים מחברת את הצופים לפרספקטיבה ממנה אפי רואה את רני: הבכי של רני לפני הנסיעה, הרשמים של אפי מהמסע להודו – החור העלוב בו רני גרה, החברה שמסתובבת איתה, הרגע שאפי מבין שרני "בכלל לא צריכה אותי". הטלוויזיה משדרת את מחיר המסע להודו: "כבר לפני שבוע התקבלה החלטה בדירקטוריון החברה להעביר את ברעם מתפקידו עקב מה שכינו שם ניהול כושל של משבר תדמיתי חמור". עכשיו אפי בדיכאון, והילדים חוזרים הביתה, שומרים שאבא לא יעשה שום דבר לעצמו. המשפט שאומרת אילנה דיין מאזכר את הפיטורים של אפי, אולם טמונה בו משמעות נוספת, ההנמקה שניתנה לפיטורים: "ניהול כושל של משבר תדמיתי חמור". כשצופים בפרק זה נדמה שאפי נכשל בניהול המשבר משום שהושפע מהנסיעה של רני להודו, ומהנסיעה לשם בעקבותיה. אולם בפרקים הקודמים ניהול המשבר של אפי מצטמצם להכחשה של חומרת המצב – אפי מגיב בעוינות ובזעם לניסיונות ההנהלה לשלם את דרכה החוצה מהמשבר באמצעות רכישת פילטר חדש או הקמת פארק אקולוגי. בפרק זה, את הרמה הגלויה אפשר לתמצת בטענה הצפויה עד לזרא שאפי כשל מקצועית עקב משבר אישי [כמו ראובן, זוכרים?]; לעומת זאת, הרמה הסמויה נרמזת בפתיחה ומציעה התבוננות אחרת – ההנהלה רואה את הכשל של אפי בחוסר היכולת שלו להתמודד עם מה שהם רואים כ"משבר תדמיתי חמור". אפי אינו מסוגל להתייחס למשבר משום שכלל אינו יכול להתייחס לתדמית הציבורית של החברה – משמע, לתפישה של אחרים את מפעלותיו. במודע, לפחות, אפי טוען לידיעה של איזה אמת, שעד כה לא טרח לבטא מפורשות, מתוכה פועל כפי שפועל; אפי אינו יודע כיצד רואים אותו משום שאינו יכול לשמוע דבר מאחרים, ולכן אינו מסוגל להתמודד עם הזיהום, ואפילו לא לנהל "משבר תדמיתי חמור". אז עכשיו אנו פוגשים את רני, יושבת על הספה במקום שאבא שלה יושב, ושומעים על אותם אירועים מהפרספקטיבה שלה. ברור שלאפי אין שמץ מושג על מה שקורה איתה, ויתרה מזאת, הוא אינו יודע דבר על החוויה שלה. אמנם האירועים אותם האירועים, אבל הפרשנות האלימה של אפי מעצבת את ההסתרה המתמשכת של רני. הפער אינו עצום, אבל כואב; אפי לא מסוגל לראותה נפרדת ממנו, ואז פשוט לראותה, כמו שהיא מייחלת. לא פלא שאפי אינו מסוגל לייחס חשיבות לתגובות הסוערות לזיהום, להתייחס לזעם של הציבור או אפילו לחרדה של ההנהלה. ואם אפילו הפעילות המניפולטיבית של ניהול תדמית אינה בגדר האפשר, על אחת כמה וכמה התמודדות עם הזיהום גורם המשבר. רני באה לשעה של אפי שלא רוצה לצאת מהבית; כנראה שגם ליוצרים של הסדרה, כמו לפסיכולוגים, קשה לוותר על הזדמנות לשחק ברשומון, להשתעשע בפרספקטיבות חלופיות, ולגלות מחדש את תעתועי הפרשנות הסובייקטיבית של העובדות. הפרספקטיבה של רני חושפת כמה אפי עיוור – לא רק לגביה אלא גם לגבי עצמו. הוא אולי בטוח שמצליח להסתיר, אבל רני טוענת ש"לא יכול להסתיר ממני כלום" ורואה את המאמצים להסתיר את העצב של האח השכול, אפילו ש"הוא אף פעם לא מדבר על זה, אף פעם, כלום, כאילו שזה לא קרה". מה רואים מהפרספקטיבה של רני? רואים שעד לאחרונה החרדה של אפי מצאה מוצא בפעולה – כי תמיד אפשר לבוא לקחת את רני הביתה באמצע המסיבה; עכשיו, כשאין מה לעשות, יש פתאום התקפי חרדה. ייתכן שאפי מנסה לוודא שלעולם לא יאבד את מי שאוהב, אבל זה לא כל מה שאפי עושה כ"שהוא בא לקחת אותי הביתה, כמו שתמיד הוא בא לקחת אותי הביתה. הוא לא מודיע, פשוט מגיע". אפי השקיע את כל כוחו ומרצו בשליטה באנשים, ובעיקר ניסה לוודא שיש לו שליטה מוחלטת ברני, שעד הנסיעה להודו שיתפה פעולה. רני מודעת לעוצמת ההשלכות של אפי ש"מנסה לגרום לך להרגיש שאתה זה ש... קצת מסובב". כשהיא מספרת על הבכי לפני הנסיעה, מסתבר שאפי לא רצה לקחת אותה לשדה התעופה, וחמש שעות לפני הטיסה כמעט הצליח לשכנע אותה לבטל את הנסיעה. אבל רני נשבעה לעצמה שנוסעת להודו ומסתפרת קצוץ. אפי הרי חושב שהשיער של רני מונע ממנה ללכת לאיבוד, אבל בעצם רוצה שהכבלים הסמויים שהשיער מייצג ימנעו ממנה ללכת. רני שיתפה פעולה בסירוב שלה לגזור אפילו קצוות – כמעט כאילו באמצעות האובססיביות לגבי השיער היא מקבלת על עצמה את דין ההשלכות של אפי, אבל מנסה להשאיר את החרדות משוקעות בשיער – אותו סרח עודף חיצוני, מת. למרות הפערים ביניהם, אפי ורני מחוברים באמצעות ההשלכות של אפי – אפי מרגיש שהיה מוכרח לנסוע להודו בגלל החרדות, כאילו נכנס בו שֵד; כשמופיע שם, רני מתארת ש"הוא צץ פתאום כמו איזה שֵד". אבל אפי לא יודע שכאשר הוא מרגיש שנכנס בו שֵד, הוא נראה לרני כמו שֵד. רני חשה אשמה ושואלת את ראובן: "אתה חושב שזה בגללי?", משום שהיא יודעת שחתכה את השיער, וחותכת את הכבלים הסמויים, את "העוצמה שיש לו עלי". העוצמה הזו נובעת מהשלכה של אפי את האחריות לשלומו לתוכה – כשהוא תמיד דואג לה, תמיד מוצא אותה, תמיד לוקח אותה הביתה, הוא מעניק לה את התפקיד של שמיכת הביטחון שלו – ואולי בגלל זה נחוץ לו השיער, שתמיד מאפשר לו למצוא אותה, אבל גם מעניק לה איכות רכה, מרגיעה, נעימה למישוש. בעקבות התפרצות הזעם שלה על השתלטנות של אפי בהודו, רני פוחדת ש"הוא לא יעמוד בזה... בזה שאני כועסת, בזה שאני צועקת, בזה שאני גדלה בכלל". זה, כמובן, לא כל הסיפור; הסיפור הוא במעבר מהתיאור של דקלה כ"חברה מאוד טובה שלי" ל"זאת אהבה מאוד גדולה". רני חוששת שאפי "כנראה... לא כל כך יכול היה לסבול" את המשמעות של המגורים המשותפים באותו החדר, החור העלוב. אבל בלילה, כשאפי מופיע "שוב פעם... בא למסיבה שלי בהפתעה" היא כבר אינה מוכנה להתאמץ כדי ש"לא יראה אותי אחרת משהוא רגיל... פתאום רציתי שיראה אותי ככה, כמו שאני באמת. אז חיבקתי את דקלה, ולא ניסיתי להסתיר". רני מוטרדת, קצת נעלבת, כי אפי אמר "שאני נראית כמו ילד", אבל נראה שאפי מגיב לא במודע להרגשה של רני ש"אף פעם לא הרגשתי יותר אשה"; זו מאיימת עליו משום שרני גוזרת את הנשיות המוכרת, הבטוחה, הנשלטת, ומושקעת בנשיות המפחידה, זו שלגבר אין בה אחיזה, שרוחשת מתחת לעינו הפקוחה, הצופיה, הדרוכה. רני נמלטת מאפי לדקלה ש"מלמדת אותי לנשום... אף פעם לא ידעתי כמה אני לא נושמת, כמה אני חנוקה... כמה המבט הזה שלו שהולך איתי לכל מקום חונק אותי". אז כשרני "פוחדת שזהו, שזה מה שישבור אותו סופית... מזה הוא כבר לא יצליח להתאושש", ראובן מציע שיבואו יחד כדי שרני תוכל לדבר עם אפי. נראה שזו הגישה החדשה, האנושית, המעורבת והמתערבת, שראובן מנסה בעקבות מות אבא, לאחר השבעה; עכשיו אפשר להסביר לרני כמה קשה לקבל באמת את האנושיות של ההורים. כדאי לשים לב שאותה דרישה סמויה מובלעת כל השבוע גם בזיפי הזקן של ראובן. לעומת הדרישה לקבל את האנושיות של המטפל, ראובן מתקשה לקבל את המוגבלות, כמו לוותר על ההתענגות על מציצנות – לא לראות את רני ולראות רק את אפי, כי זה לוותר על תפקיד המטפל יודע הכל ויכול הכל; וזה לא כל-כך קל ופשוט, כמו שנאמר בשיחה של ראובן עם גילה השבוע. כעת, כשראובן ער לתחושת ההחמצה הכוללת, לקושי שלו לדבר – עם אבא שלו, וגם עם אנשים אחרים – הוא מייחס אותה לדרישות המקצוע. השלכת האחריות לעמדה שמעדיף כאדם וכפסיכולוג, עמדה של מטפל כל-יודע וכל-יכול, משחררת אותו מאחריות לעמדה שנוקט ביחסים – בלא הבחנה בין יחסים אישיים לבין יחסים מקצועיים. כמו אפי, ששולט בכל ובכולם – בעבודה ובמשפחה, גם ראובן לא שש לוותר על השליטה, על האשליה שיכול לעשות הכל. לכן התובנה של רני, ש"לפעמים הדבר ...שאתה חושב שהכי שומר עליך, זה בעצם הדבר שהכי תוקע אותך" מוצאת חן בעיני ראובן, למרות שכאשר הוא משתמש בה, הוא בורר מלים, משנה "תוקע" ל"מקבע" – קצת משעשע שראובן מורד במוסכמות המקצוע, מערער על השימוש במקצוע כהגנה, אבל אינו מסוגל לומר "תוקע" – יותר מדי מיניות, ניחוח של גילוי עריות רגשי. והערה אחרונה: בחורה שימושית, רני. היא מופיעה ברגע המתאים ומציגה את הבטנה של הז'קט של המנכ"ל המיתולוגי, בטנה שארוגה מהחרדה המתמדת, ומהגלישה במדרון הכוונות הטובות לגיהינום השתלטנות. מבחינה זו, השימוש של היוצרים בדמות של רני כדי לשחק בפרספקטיבות מתחלפות, מהדהד את השימוש של ראובן בפגישה עם רני כדי לכונן עצמו מחדש כמטפל כל-יודע וכל-יכול שמצויד בכוונות פשוטות ואנושיות, כמו גם את השימוש של אפי ברני כקולב להשלכות, שמאשרת את העוצמה והתושיה של האב הגדול, השֵד השולט. |
|
פרופ' חנוך ירושלמי
על הטיפול באיריס, יום ד'
מי יראה ויעטוף?
איך ניתן לגייס את מי שעומד מולך להפוך ולהיות כל כולו שלך ובשבילך? איך אפשר להדליק נורה אדומה כלשהי אצל בן שיחך שתגרום לו לזנוח לרגע את מצוקותיו, דאגותיו ושאיפותיו ולהקדיש את עצמיותו עבורך? הרי זוהי משאלה שכולנו נושאים בחובנו למצוא את אותם רגעים בחיים שעבורם כדאי לשאת כל כך הרבה, אותם רגעים שמזריקים סם חיים בכל אחד מאתנו. רסיסים של העונג הקדמוני של ההתערסלות בחיק ההורה המגן. זו משאלה שאינה פוסחת על המטפלים כפי שאינה מרפה לעולם מהמטופלים. גם כשאנו המטפלים מחליטים להיות מסורים כל-כולנו למטופל, גם כשאנו באמת פנויים בתוכנו להכיל ולשאת את המטופל הסובל והמשתוקק לניראות, גם אז אנו חשים, לפעמים בעוצמה רבה, את אותה כמיהה לגיוס הזולת עבורנו ובשבילנו. בפרק הנוכחי משדרת איריס הקלה מסוימת על המשוכה שעברה כשהתחילה את טיפולה הכימותרפי, ועל הפניה לחברתה הטובה שהתגייסה אליה בכל לבה. בה בעת ממשיכה איריס להשתוקק בכל ליבה גם להתגייסות ראובן ללוות אותה כשהיא מקבלת את הטיפול הכימותרפי, לנכוח באופן ממשי ביותר לצידה ברגעים מאימים אלה. אך כל אלה נזנחים, מושלכים הצידה כשהיא מבחינה בצדק בפניה נסתרת וסמויה אך נואשת של ראובן להתגייסותה שלה אליו ועבורו. הוא זקוק לכך שתצא מתוך האגוצנטריות האופפת אותה ואתה מחלתה, ותעטוף אותו בחיבה והגנה, עם אבלו על אביו. היא חשה זאת, מבררת איתו, והוא מודה בחצי פה בכך, למרות שטורח כל העת לשמור על תפקיד המטפל המוכר והבטוח. כמו בין כל שני אנשים המנהלים ביניהם קשר רציני גם איריס וראובן מפעילים השפעה חזקה זה על זו. כל אחד מהם גורם לאחר לארגן את חווייתו באופן מסוים שלא היה קורה לולא התרחש המפגש המסוים הזה באופן המיוחד שהתרחש. לא זו בלבד אלא שכל אחד מהם משפיע על השני לבחור תגובות מסוימות הן במודע והן באופן בלתי מודע. כמו כולנו גם הם זקוקים להשפיע על בן שיחם ובה בעת גם זקוקים להיות מושפעים ממנו במידה מסוימת. אנו זקוקים להשפיע על בן שיחנו כדי לממש משהו מצרכינו ומשאלותינו המופנים אליו ולהפעילו כך שיממש עבורנו אותם צרכים. אנו גם זקוקים להשפיע עליו לאמץ תפישות, עמדות וערכים דומים לשלנו, וזאת כדי לתקף את תחושותינו ותפישותינו. מהם הצרכים העמוקים שיגרמו לנו לנסות ולהשפיע על בני שיחנו? פעמים רבות אלה הם געגועינו לדמויות שמילאו פעם בעבר הרחוק תפקידים שהיו חיוניים לנפש הרכה והילדית שלנו להתקיים ולהתפתח. אנחנו מביאים את הכמיהה שלנו לכל קשר משמעותי בתקווה לשחזר משהו מהגודש והשפע שפעם נכח בחיינו ובנה אותנו. האם נזכה לקבל כל זאת מבני שיחנו בכל מפגש? לא סביר! אבל אולי נזכה לקבל משהו מזה, שברים, רסיסים אותן חוויות רחוקות שכה מילאו אותנו בעבר. וזה שווה כל מאמץ, כל השקעה אפשרית באדם אחר. חשוב לומר שבצד הכמיהה למלאות ולשפע של העבר הקדום אנו גם מביאים אל הזולת בשיח הנוכחי והעכשווי גם את אותן חרדות קדומות שהתפתחו שם ואז, כשההורה הקדום נכשל שוב ושוב במשימתו לספק לנו את צרכינו המוקדמים. כך מקבל יחסנו אל הזולת בחיינו הבוגרים אופי של סתירה ומאבק מתמיד בין כמיהה גדולה ובין חרדה שנשחזר טראומות של תסכול מעבר רחוק. איריס מנסה להשפיע על ראובן על ידי כך שהיא מתפעלת אותו להגן עליה, לצאת מדרכו השמורה והמנותקת משהו, ולשמור על שלומה ועל חייה. אך אפילו מעבר לכך, היא כמהה לחום, להבנה עמוקה וללא מלים, להתקיים בנפשו ובעולמו. היא כמהה, ובה בעת גם חרדה, שתיוותר פעורה וכואבת כפי שקרה לה באופן כה פוצע בחייה, כשאמה היתה-לא-היתה שם עבורה ועבור צרכיה, ראתה-לא-ראתה אותה. בשל כך היא עושה צעדים מהוססים המזמינים התקרבות, וטיפין טיפין מרשה לעצמה להאמין שאולי משהו מהכמיהה הגדולה של פעם יכולה למצוא מוצא כלשהו או ביטוי בעולם שסביבה. ובאותה עת עצמה שבה היא נותנת ביטוי לכמיהה עולה בה הגנה מפני כמיהה זו המתבטאת בהתקשחות, כמו חתול המגבן את גבו ונושף באיום אל מי שמתקרב אליה. ראובן כמה גם הוא למישהו שישמור עליו, שיסוכך עליו, כמיהה שנראה כי ליוותה אותו כל חייו ותוסכלה פעמים רבות כל כך על ידי מציאות מכאיבה והפוכה למשאלה זו. הוא כמה למנוחה שבה ניתן לשים ראש על מישהו, להשען ולדעת בבטחה שאותו אדם יעמוד על המשמר, יתריע על סכנה אם זו תקרב. גם ראובן נראה מבוהל מכמיהה זו שעולה בו, כשהוא ניצב לפני אשה צעירה זו הקורסת תחתיה מכובד המחלה וההחלטות הקשורות בה. אך בה בעת, זו גם אשה חזקה, דעתנית, אמיצה, שיכולה לעשות הכל כדי להציל ולשמור על אהוביה. מי מאתנו לא היה חש באופן עמוק משאלה להיות נשמר ונעטף על ידי אדם כזה? זוהי בדיוק הסיבה שראובן מתקשר אליה משאלות עמוקות ובלתי מודעות אלו, ומפעיל אותה להתבונן בדאגה בפניו ובתנועותיו, להרגיע אותו. כך משפיעים ראובן ואיריס זה על זו לפעול כלפי בן שיחם ולהעניק משהו מהחום והאהבה שנכחו פעם בעבר הרחוק בחייהם, ובה בעת גם חרדים מהכשלון הצפוי כל כך לממש משאלות שלו. וחרדה זו גורמת לכל אחד מהם להסגר ברגעים מסוימים, להתקפל לתוך עולם אוטיסטי משלו, בלי להיות במגע אמיתי עם זולתו ולהרחיק עצמו מאכזבות קשות שצפויות לענותו בכל פעם מחדש. או אז ההערות, הופכות התייחסויותיהם לסתמיות, מיותרות, וכאלה שמסיגות את הקשר לאחור. אך לפתע, בין התקפלויות ונסיגות חוזרות אלו, מגיע רגע מיוחד בתוך השיח שהם מנהלים זה עם זו, רגע שבו לא ניתן להתחבא מאחורי תפקידים, שלא ניתן לסגת לתוך תחום המוכר, הידוע והסתמי. אלו הם רגעים של פניקה, של אימה מפני מהלומת האכזבה המוכרת כל כך, אך בה בעת אלה הם גם רגעים של תקווה גדולה לקרבה אמיתית מאדם משמעותי אחר, לידיעה שאפשר להשען, לשים את הראש. האם יצליחו לשים לרגע את פגיעויותיהם ולצאת מקונכית השבלול שלהם זה אל זו? אולי.
|
|
ד"ר מאיר ברגר על הטיפול של ראובן אצל גילה, יום ה
רוחות רפאים ואבות קדמונים
נושאים רבים גלומים במפגש המרגש הזה שבא בעקבות מותו של האב. את ראובן פקדה רעידת אדמה רגשית שטלטלה אותו. הוא היטיב לבטא טלטלה זו בצורה נוגעת ללב. בפרק זה פגשנו נושאים אנושיים שונים, כבדים ועמוקים. ביניהם: מפגש עם המוות, כאב ההחמצה, ערגה לאינטימיות ואוטנטיות ביחסי בן אב וכן שאלות על מהות הערכים האנושיים בעבודה הטיפולית. ברמת התיאוריות הפסיכודינמיות, בצבצו הבדלי השקפות הגלומות בהמשגות ובצורות עבודה טיפולית. הודגשו הדילמות של מפגש אנושי בטיפול לעומת מפגש אנושי מחוץ לגבולות הטיפול. מצוקתו של ראובן הדגימה את שאלת האבל לעומת הדיכאון. נושא שפרויד העלה ב"אבל ומלנכוליה" והכותבים שבאו אחריו המשיכו לעסוק בו במשך השנים. הדעה המקובלת מדגישה את חשיבות היחסים שהיו לאדם עם מי שאבד לו ומידת האמביוולנטיות ביחסים אלה. למות הורה יש משקל מיוחד מהרבה בחינות עקב מקומו במערך הרגשי של ילדיו. יחסים אלה נוגעים עמוקות לציפיות, סיפוקים והחמצות. המוות שם לאל את הפנטזיה שראובן טיפח שניתן "לרפא את הפצע" ולשקם את יחסיו עם אביו ולו בסוף חיי האב. על אף העובדה שראובן היה מודרך וכיום מטופל של גילה, יש ליחסים הממושכים המורכבים שלהם גם פן מקצועי של שני פסיכולוגים מגובשים מבחינת השקפותיהם המקצועיות. פן זה כולל היבט של עמדות תיאורטיות שונות. גישתה של גילה מצטיירת כעמדה הקלאסית הפסיכואנליטית של מי שמאמינה שעליה להישאר כצוק איתן, המאפשר למטופל להשליך עליה את צרכיו הרגשיים. לעומת זאת בעמדתו של ראובן, אשר לא הגיעה לכלל ניסוח פסיכודינמי מלא, אפשר לזהות שורשים הנוטים יותר לגישה התייחסותית-אינטרסובייקטיבית. אין ביניהם הסכמה לגבי השאלה מהו טיפול פסיכולוגי. האם זאת מסגרת של יחסים אנושיים שכוחה בין השאר נשען על כך שהיא נמצאת מחוץ למערכות הבין-אישיות של האדם בחייו השוטפים? מצב המעלה את השאלה עד כמה בנויה המסגרת הזאת להתמודדות עם מצבי חרום שחורגים מגבולות השעה הטיפולית וחדר הטיפולים. יש גישות אחרות שבהן גם הטיפול הפרטני נתפש כחלק של תפישה מערכתית כוללת יותר, עם יותר כלים להתמודדות עם מצבי חרום. ראובן אינו משלים עם מגבלות הזמן והמקום של השעה הטיפולית בעת חרום. שלא כמו גילה, אין לו מישנה סדורה בשאלות אלה. נושא מרכזי העובר כחוט השני בסדרה קשור למה שניתן לכנות כ"דראמה של הילד המחונן". על ראובן הוטלה בילדותו אחריות של מבוגר להחזיק את אימו בחיים. כתוצאה מכך הוא נאלץ להשתיק את ערגתו להיות ילד שהוריו דואגים לו, דבר שהיה מאפשר לו להיות ספונטאני ולהתמסר לצרכיו ותשוקותיו. אחריות היתר של בגרות-בטרם-עת עיצבה גם את אישיותו כמטפל. גילה מציעה לו לוותר על עמדות כל-היכולות של מציל. ראובן, לעומת זאת, חש שהדחף להציל הוא שהביא אותו למקצוע. כיום, בנקודת המשבר של חייו, הוא מרגיש שהוא חייב לבדוק מחדש אם מקצוע המגביל את עצמו לנעשה בחדר הטיפולים אכן מתאים לו. בשביל ראובן העובדה שהוא היה נוכח פיזית בפגישה עם גילה בשעה בה אביו איבד את הכרתו לבלי שוב, מסמלת את הניגוד בין החיים לטיפול. הוא היה במקום הלא נכון בזמן הלא נכון. עם זאת הוא מודה שאלמלא היה אצל גילה באותו היום, בחדר הטיפולים, לא היה מתארגן לנסוע לבית החולים. דווקא מה שקרה בחדר הטיפולים עודד אותו להגיע אל מיטת אביו. כמו בטרגדיות קלאסיות ההחמצה קשורה לתזמון מתעתע והוא אחר לפגוש את אביו. ברגעי הצער ותחושת ההחמצה שלו ובעודו חדור תחושות אשמה מתקשה ראובן לראות שהוא לא זנח את אביו אלא טיפל בו ובצרכיו הגופניים. אמנם ברמה הרגשית הוא ואביו זנחו זה את זה והתנכרו זה לזה. ראובן חש אשם על שלא הצליח להפיק מעצמו עמדה רגשית של פיוס וסליחה כלפי אביו. גילה עוזרת לו להבין שהוא מעמיס יותר מדי על עצמו. במאמץ לטפל לבד באחרים, הוא מונע מעצמו להיות מטופל ולקבל תמיכה. בולט הדבר באופן שבו הוא התמודד עם ביקוריה של תמי בזמן השבעה. הוא לא היה מסוגל לקחת ממנה את מה שהיא מציעה, את מה שהוא נכסף לו כל כך. ובמקום זאת התנדב להציע לה את מיומנויותיו כפסיכולוג, לעזור לה. הספקנו להכיר במקצת את שניהם, את גילה הפסיכואנליטיקאית הוותיקה וכיום גם סופרת, ואת ראובן. נראה שלגילה קל יותר לחבר טקסט של מברק מאשר להתייצב ולחבק. גם בטיפול היא מנסחת די הרבה נרטיבים פרשניים. ראובן, על סערותיו הרגשיות, יודע למצוא מילים מאד מדויקות ונוגעות כאשר הוא עם מטופליו, אך כאשר הוא עצמו מטופל, קשה לו להסתפק במילים. מילים נשמעות לו לעיתים כחלולות וחמקמקות, עולם החסרים שלו הרבה יותר ראשוני ומחובר ללא-מילולי, לתקשורת הרגשית-גופנית. במחווה סמלית גופנית ראובן מראה למטופליו את פגיעותו כאשר הוא מחליט לא לגלח את זקנו כאות לאבלו. לדבריו, משהו טוב קרה לו עם מטופליו, הם התרככו. אולי יש בכך לקח חשוב האומר שתכונותיו האישיות של המטפל, על הפגיעות שלו ועל מגבלותיו, יכולות לחבור ליכולתו האמפטית ולא להיות מנותקות ממנה ולשכון במדור נפרד. ההכרה באחר, אותה מעניק ראובן למטופליו, מחייבת גם הכרה בעצמו. נראה שראובן וגילה מצאו את הדרך של אנשים לא מושלמים להפיק זה מזה צלילים יותר הרמוניים של תקשורת ספונטאנית אמיתית וטובה לשניהם. אולי אקלים רגשי זה ישפיע כבר בקרוב על יכולותיו של ראובן לאזן בתוכו את התגייסותו הרבה למען מטופליו עם תשומת לב למילוי צרכיו הרגשיים ביחסים יותר הדדיים עם הקרובים לו. כך יוכל ראובן לעשות אינטגרציה רגשית טובה יותר בין ערכיו האנושיים למקצוע שבו הוא כל כך טוב. נשאר לקוות שהאינטראקציות בין ראובן וגילה משפיעות גם על השקפותיה של גילה. בפרק זה היא מביעה את צערה על כך שטעתה ולא באה לבקרו בשבעה. וברצוני לסיים בציטטה מכתבי סטיבן מיטשל, שאהב לצטט את המטפורה של הנס לוואלד המתייחסת להיסטוריה ההתפתחותית הנפשית כמו גם ליחסים הבין-דוריים בהגות הפסיכואנליטית:
"אלו המכירים רוחות-רפאים מספרים לנו כי הם נכספים להשתחרר מחיי-הרפאים שלהם ולהגיע למנוחה כאבות קדמונים. כאבות קדמונים הם ממשיכים לחיות הלאה בדור הנוכחי, בעוד שכרוחות-רפאים הם נאלצים לרדוף את הדור הנוכחי עם חיי-הצללים שלהם". (מתוך "פרויד ומעבר לו" ,הוצאת "תולעת ספרים",2006 ) אני מאחל לראובן, שזה עתה גילח את זקנו, שיצליח לקבור את דמות אביו ולתת לה חיים חדשים בתוך עצמו לא כגורם מזיק ורודפני. ואולי אפילו פה ושם יגלה בתוך עצמו כוחות התמודדות שהצליח לקחת מאביו אף על פי שהאב לא העניק לו אותם.
|
לקבוצת הדיון העוסקת בסדרה ובפרקי השבוע
לדף הקהילה
