בטיפול השבוע - התבוננות על פרקי השבוע הרביעי

  . .  

בטיפול השבוע –  התבוננות על פרקי השבוע הרביעי

בכתבה זאת, רביעית מבין שמונה כתבות על "בטיפול", צוות הכותבים ממשיך להעלות השערות והרהורים, לספק לראובן "הדרכה", ולנתח את המתחולל בפרקים מזוויות אישיות, בינאישיות, חברתיות ואף פוליטיות, וכך לפתוח בפנינו דרכים חדשות להתבונן על הסדרה ועל הנפשות הפועלות בה.  

אל הכתבה הקודמת (שבוע 3)

           פרופ' רבקה אייפרמן

           על הטיפול בטליה, יום א'

נוכחות "שלישי"

"השלישי" שבחדר

הקשר בין טליה וראובן אינו מתקיים מרגע ששניהם מתיישבים במקומותיהם בקליניקה.  המפגש הקליני נמשך, במידה זו או אחרת, אל תוך החיים וחוזר אל תוך המפגש הבא. גם ה"שעה" אינה מתחילה מרגע שהשניים מתיישבים במקומותיהם. נראה לי שדווקא בכניסות וביציאות, ברוטינוֹת, בהן 'לא קורה שום דבר מיוחד', נותרות חבויות לא-אחת התרחשויות שנוטות לחמוק מן הקשב הטיפולי, כאילו 'השעה עוד לא ממש התחילה' או לחילופין, הסתיימה כבר, וכך חומקים מתשומת הלב אירועים טעוני משמעות.

קרוב לדלת הכניסה לקליניקה של ראובן, טליה מקבלת SMS מאיזי ה"יזיז" שלה, "היה מדהים אתמול.  אין עליך  [לדבריה, "פטפטנו...שכבנו"]. מזכיר לך את החוזה, המון תודה מראש. נשיקות". כאשר ראובן פותח לטליה את הדלת היא ניצבת מולו, כשחיוך רחב נסוך על פניה.  כאשר היא נכנסת, עוד טרם התיישבה, נשמע צפצוף SMS נוסף והיא מציצה, רואה שזה שוב איזי, מחייכת במבוכה, מכבה את המכשיר, אומרת "סליחה".  כשראיתי את חיוכה הרחב, הפותח, חשבתי, שהנה, זהו המשך ישיר ותומך בהרהורים שעלו בי למִשמע השאלה שטליה שָלפה בסוף השעה הקודמת, "שכבת איתה?" ותגובתה לתשובת ראובן "לא". נראה היה לי, על רקע התרחשויות אותה "שעה" שהיא כָמהה לתשובה הזאת. שנרגעה. שאולי הרגישה, ונזקקה להרגיש, שהבטיחה לעצמה את מקומה הנפשי והפיזי אצלו, בינתיים לשבוע הבא; ואולי גם רָגע פחד המקנן בה, שמא יחזיק בה, ולא ירפה?  ואולי החיוך הזה קשור כך, ואחרת, לנוכחות החדשה בקליניקה, לאיזי? (בעבר "הכניסה" את אביה, שהיה נוכח באמצעות האינטרקום במשרדה, בעת שהייתה שם בפגישה עם ראובן.)

טליה מתנצלת כשהיא נענית לצלצול ה SMS. על מה היא מתנצלת? על שאיזי "נוכח" בחייה, ובערב קודם בואה לראובן, ועל סף דלתו, ובתוך הקליניקה? – ידיד וותיק, עוד מימי האוניברסיטה, כלומר, עוד לפני 16 שנה, כשהייתה בטיפול אצל ראובן, ושאף על פי כן היא מביאה אותו לראובן לראשונה, וכעת מספרת עליו, על הקשר הוותיק ביניהם, ובהרחבה.  כמה שונה סיפור זה מסיפורה על ה"דייט" הפוגע והמאכזב שהיה לה ערב ביקורו של ראובן במשרדה!  תוך שהייתי קשובה למתרחש ומתהווה ב"שעה" העמוסה של היום הבזיקה, והלכה והתבססה בי מחשבה שאולי, אולי החיוך שנישא על שפתי טליה ביטא (בין היתר) – לא-במודע –  תקווה, תחושה פיזית כלשהי, או פנטזיה לא מודעת, שהיא בהריון מאיזי?! אנסה לשחזר את מה שתרם למחשבה הזאת אצלי.

תחילה אצטט בהרחבה מדבריה של טליה:  "סיפרתי לך פעם על איזי? הוא איזה ידיד שלי מפעם, מירושלים –  אנחנו כבר שנים בקשר, הכרנו באוניברסיטה... הוא בן אדם אחלה. רווק. לא שזה היה בשבילי אופציה, נורא מסובך. אני גם לא בדיוק הטיפוס שלו, אבל בחור מקסים. אנחנו נפגשים כל כמה חדשים, ו...מין...'יזיז' קוראים...", "לא-חְשוּב", היא מסיימת ואומרת ברישול.  על-אף "שהיחסים שלנו מאד ברורים, [ש]זה לא רציני" [easy? ] היא נפגעת עמוקות כששומעת מאיזי "שהוא הולך לעשות עם האישה הזאת [לימור] ילד", "כי אני לא אופציה.  אני מנסחת הסכמים.  אתה יודע.  כשזרקתי לו משהו על זה, אתה יודע, סתם בצחוק, אמרתי, 'צְדקה מתחילה בבית, מה אתי?' אז הוא אמר, 'את????? את רוצה ילד?!'" והיא מגחכת גיחוך מריר.  וכמי שבתכלית לא מודעת לחלקה בהתרשמות הזאת שלו, היא מוסיפה ש"נראָה לו", לאיזי, שלמרות "כל הפאקים של האישה הזאת, לימור, [שבניגוד לה] לא נראית טוב, פולנייה, ליכודניקית", "היא תהייה אחלה אמא!" והיא מוסיפה, "הם אפילו לא שכבו!!" (דגש שלי).  וכאן אשלים את שידוע לי בנוסף מתוך דברי טליה באותה "שעה", דברים שהתלכדו בי לכדי אותה השערה, שיתכן שטליה, ששכבה עם איזי ביום הקודם, חיה כעת בתקווה, או בתחושה פיזית כלשהי, או בפנטזיה לא-מודעת (האפשרויות אינן מוציאות זו את זו) שהיא בהריון ממנו.  להלן החבורים האסוציאטיביים שחיברתי בין דבריה.  חלק מן הדברים, שנאמרו על ידה בהרחבה, מובאים בתמצית (באדום), חלקם באמצעות ציטטות (בכחול), והתוספות (בירוק) שלי, מחברות בין הדברים המפורשים של טליה.

שכבנו... לא רציני... אבל מִקֶשר לא רציני כזה יצאתי אני, ויֵיצא ילד, הילד שלנו. "ככה היא [אמא] ואבא שלי הכירו [מגחכת]. 'Forature' – כך הייתה קוראת לי, 'את הפוראטורה שלי'; זה פנצ'ר באיטלקית".  אמנם "אמא צעירה אני כבר לא אהיה", אבל אמא – כן.  כי בניגוד לאמי, שאי אפשר להבין לָמה לא דאגה לאמצעי מניעה אני, לדעתו הנחרצת של הגניקולוג, לא הייתי זקוקה לזה. הוא אמר "שאם אני בכלל חושבת על ילדים, אני אצטרך לעשות הפרייה, שזה לא ילך באופן טבעי" (דגש במקור).  וכך קרה הפנצ'ר אתמול. (טליה מפנטזת/מתלוננת באוזניי ראובן על עתידה:) "ואיזה איזי כזה שמשכיב את הילד שלו לישון, ובא אלי לשפוך את הלב – ילד שלו מרגיש טוב, מרגיש רע, הוציא שיניים, לא הוציא שיניים", "אני רוצה להשכיב את הילד הזה לישון!" (דגשים שלי)  ילד שלנו!

נראה לי שיתכן שרצף הדברים האחרונים שציטטתי והחיבורים האסוציאטיביים הלקוחים מתוך עולמה הפנימי של טליה שקדמו להם, אכן משקפים איזו תקווה, או תחושה, או פנטזיה נסתרת בדבר הריון וילד משותף לה ולאיזי.  אך קונפליקטים קשים מלווים את משאלתה לילד, ועל כן אין המשאלה יכולה להתממש באופן מודע ומתוכנן. "להרדם מעייפות על סדינים של דיסני... לגרש עם הילד שלי מפלצות בלילה", אלה הדברים היגעים-המפחידים העולים בדעתה בקשר לילד משלה, והרבה מעבר לכך: עולמה הפנימי טעון בכל אותן חוויות קשות וכואבות שחשפה, או אף שנעשתה לראשונה מודעת להן, במהלך ה"שעה"; ופחדים עמוקים האיומים מנקרים בה, שמא לא תאהב את ילדהּ, ותנטוש אותו.

לקראת סוף הפגישה טליה שואלת שוב, באותו טון פסקני, במהירות, כפי ששאלה את השאלה שסגרה את השבוע הקודם, "תגיד - אני נראית לך כמו אמא? ככה, כמו שאתה רואה אותי: היית רוצה שאני אהיה אמא [הפסקה קצרה] שְל-הילדים-ש'ך?"  ראובן נאנח, מתחיל לומר משהו, "טליה..." , היא מניעה ראשה בשלילה, פניה מתוחים וכואבים, ותוך שהוא קומץ שפתיו, היא קמה, לוקחת את התיק שלה המונח לצידה, וקצת גוררת עצמה נואשת – כך נראה היה לי – אל עבר דלת היציאה, כשהוא פוסע בקרבתה, אחריה.  היא פותחת את הדלת וכשכבר עומדת בחוץ היא פונָה לעברו; על פניה חולף בְדָל-חיוך, מתוח, והיא שותקת. הם משתהים בשתיקה.  ואז ראובן אומר, "כן", והיא, "מה?" (בשבוע הקודם נמנעה מלשאול עוד בעקבות ה"לא" שלו), והיא מחייכת, והוא, "כן אני רואֶה אותך בתור אמא". חיוך של הקלה גדולה פושט על פניה.  היא כמעט לוחשת, "ביי". [הוא לא עונה, וכשהוא סוגר אחריה את הדלת ופונה ממנה, נראה היה לי שהוא מאד רציני. הרביתי לתהות שם, כמו גם בסופה של ה"שעה" בשבוע הקודם, מה עובר על ראובן כשהוא מגיב ב"לא" וב"כן" שלו.  אך על כך בהזדמנות אחרת.]

הגעגוע לאחר, החוצץ בין שניים

יתכן שטליה מרגישה, בסופו של דבר, הקלה מכך שראובן לא נענה בחיוב לשאלתה אם היה רוצה שתהיה אם לילדיו, ושאפילו אינו מתחייב שתהיה אמא טובה.  היא זו הלוחצת, שאינה מסתפקת הפעם בתשובה קצרה וסתומה, לה נזקקה בפעם שעברה.  נראה לי שבעולמה הפנימי של טליה (וכך אצל כולנו!) קיימים אלו בצד אלו, לא במודע, דחפים, משאלות ופנטזיות, שאינם עולים בקנה אחד, והם אף מנוגדים.  שלצד רצון הקיים בטליה, שראובן יראה אותה "בתור אמא", לא של ילדיו, היא גם פגועה ומאוכזבת עמוקות מכך שאינו נענה לשאלתה בחיוב.  כובד המשמעויות שהיו טמונות בשאלתה בסוף ה"שעה" הקודמת, "שכבת איתה?" הלכו ונפרשו בפעם הזאת.  לצד הדחייה שהיא חווה במודע על שאיזי אינו בוחר בה כאם לילדו, ולצד פנטזיה או משאלה לא מודעת שאולי מקננת בה שהיא הרה לו, ממשיך לחיות בה געגוע ומשאלה למימוש קשר נפשי ופיזי עם ראובן.  בהקשר זה יתכן שאכן החיוך הרחב על מפתן דלתו של ראובן מבטא תקווה, שהמיניות שלא מומשה עם נעמה, תתממש איתה.  גם לבושהּ ודברים שהיא אומרת במהלך המפגש, תומכים באפשרות כזאת:

הפעם היא מופיעה בביגוד לא-פורמאלי, ג'ינס פרומים למָטה, במקום הג'קט – מעין  סודר קצת זרוק, חולצתה ללא צווארון ופתוחה יותר, נעליה מושלות כשיושבת, רגלה האחת, ובהמשך גם השנייה, על הספה, והיא נעה בחופשיות, יש שראשה שעון על ברכיה.  כשהיא יושבת כך מול ראובן היא מתארת את גופה בפירוט, "שכבתי שם ערומה במיטה. בדרך כלל אין לי בעיה עם הגוף שלי, והוא גם היה כל כך מחמיא לי... המחשבה שאולי אני כבר לא צעירה, אבל אם יהיה לי בן זוג פעם, לפחות יש לי בטן, אתה יודע, שטוחה, וציצים יחסית עומדים, אז הוא יקבל אחת שמורה... בלי  צלוליטיס וסימני מתיחה ו...".  ניכר בראובן שהוא חש אי-נוחות, מסתכל הצידה וכלפי מטה; נראה לי שהחשיפה הגלויה, המפורטת והמשבחת הזאת מזמינה אותו מינית, ועם זאת מבקשת שיוציא אותה ממצוקת ההשפלה והגועל שהיא חווה כשהיא שוב חשופה לעלבון עמוק, להרגשה שמשתמשים בה ומנצלים אותה לשכב, ולשירותים מקצועיים ותו לו; שהיא מבקשת שראובן ישחררה בדרך זו או אחרת מן הציניות שבדבריה, "אני אזדקן, שמורה... עם סט של חזייה ותחתונים סקסיים, וסט של מצעים לבנים חדשים... ".  מזמינה, תוך תחושת עלבון עמוק, מרירות, חרדה, נואשת.

אמרתי, שניכר בראובן שהוא מרגיש אי-נוחות.  שוב ושוב מתעוררים בטליה תקוות ביחס לקשר עם ראובן [איני עוסקת ברשימה זו בתרומתו לכך], ושוב ושוב הן מתנפצות אל מול אי-הפניוּת שלו אליה, מאז ש"זרק אותה", 16 שנה קודם.  ב"שעה" הזאת נפרשים פרטים מתולדותיה הקשורים לעומק החוויה הפנימית החוזרת הזאת.

אמה אוהבת אחֵר, את תומאסו (טליה אפילו יודעת את שמו). לשמע ההתנסות הקשה והמתמשכת בילדותה, בה חוותה את אמה כלֹא פנויה לה, כנוטשת פיזית ורגשית, אני נזכרת בדברי טליה על דודתה, שכבר ציטטתי ברשימתי הקודמת.  התלבטתי, ולבסוף לא הבאתי שָם את הציטוט במלואו. השמטתי את המלה הקטנה הסתומה, "וזה": "שתמיד נורא אהבה אותי וזה". כעת אני תוהה, האין טמון במלה זו תוכן ומטען רגשי בעניין אותה אהבה, שטליה לא ידעה לחשוב, ובודאי שלא לומר אותם? הדודה האוהבת יכלה אולי, מניסיונה, לחוש את בדידות אחייניתה וגעגועיה, אך הייתה שקועה רובה ככולה בגעגועים שלה לְאחֵר, "שוטפת עם . . . [שיר הגעגועים לאותו אחר] את הבית" כל אחר צהריים.  אמה נשתמרה כך במודעותה, כמתמסרת לְאחֵר, כמזניחה ונוטשת במהלך כל ילדותה.  כאֵם שלא יכלה להרפות מגעגועיה לאהובה, הפרופסור שנותר מאחור באיטליה, והִמשיכה ללא קץ וללא תכלית להתמסר לתיזה, ה"כמעט גמורה" שלה, ולכל ה"אין" שהתיזה ייצגה עבורה. 

"והכי נורא – זה בכלל גמר אותה – ש... כשהייתי בת שלוש הייתי קורעת דפים מספרים, אתה יודע, תינוקות מתים על זה.  פשוט, תולשת ואז מצאתי את התיזה שלה. היא הייתה כרוכה [תנועה סיבובית בידה] עם ספירלה, מאה עשרים עמודים, אז פשוט, קרעתי, קרעתי את הדפים.  אחד אחד, קרעתי אותם לגזרים.  זה היה העותק היחיד שלה". (נשמע כאילו היא עושה זאת שוב!) אמה, עפ"י מה ששמעה מאביה, "התקשרה אליו בהיסטריה, בוכה", הזעיקה אותו שיבוא מיד בעוד שהיא עזבה את הבית, וכשהגיע, "מצא אותי שמחה-עליזה, יושבת בתוך ערמה של דפים קרועים". [כאן טליה מניעה ראשה, רצינית, בעוד שקודם היא נשמעת כמבודחת מעט, נבוכה במקצת, וכואבת?] "אתה יודע שהיא אמרה שעשיתי את זה בכוונה? כן, היא אמרה שקרעתי (קראתי) את התיזה שלה. כאילו שילד בן שלוש יודע לקרוא!"... "אולי רציתי להרגיז אותה". מדוע ראובן דוחה את המחשבה הזאת? אולי, כי הכעס שלה עליו, רצונה להרגיז אותו, מרחף אי-שם כאיום מתמיד עליו: שהיא עלולה לנקום בו על ש"זרקת אותי", ועל ששוב אינו נענה לה.  אולי משום כך אין האזכור, שטליה ישבה "שמחה-עליזה" בתוך ערמת הדפים הקרועים, זוכה להתייחסות מצידו.  ראובן תוהה, "למה בעצם אמא שלך השאירה את הדפים האלה במקום... שהיה לך כל-כך קל להגיע אליהם?" ומציע – אולי מתוך צורך לא מודע להגן על עצמו – פירוש מאולץ, שאינו מתיישב, לדעתי, עם ההרס שארע: הוא אומר שיתכן שאמה, שהניחה את התיזה במקום נגיש במיוחד לפעוטה בת שלוש, רצתה  "דווקא להתקרב אלָיך. דרך הדבר שהיה הכי יקר לה... כמו דובי או שמיכה ... ורצית שזה יהיה של שתיכן ביחד". דובי או שמיכה שהיא קורעת לגזרים? טליה דוחה על הסף את הניסיון הפייסני הזה.

כל ספקולציה על אמה של טליה אינה יותר מספקולציה.  איננו יודעים דבר על האם אלא דרך חוויות בתה, ובעניין קרעי התיזה ותולדותיה, כל הידוע לנו הוא מסיפורי אביה של טליה, כפי שאֵלה נחרתו בה.  אך אל מול הספקולציה שראובן הציע לטליה אציב אלטרנטיבה סבירה יותר בעיני. נראה לי שאולי, אם הדברים אכן התרחשו כפי שטליה משחזרת, אמה של טליה אכן ניסתה, באופן פרדוקסאלי, לקרב ביניהן בדרך ההרסנית וחסרת הסיכוי הזאת.  יתכן שאי יכולתה לחיות במציאות בה מימוש הפנטזיה על התיזה-תומאסו אינה ניתנת להגשמה, הביאו אותה לזָמן לבתה הקטנה לא-במודע, את הפיתוי שילדתה תעשה עבור שתיהן את מה שהיא עצמה לא הייתה מסוגלת לעשות: להשמיד את החוצץ ביניהן. אם יש משהו בספקולציה הזאת, הרי מובן גם, שהשנאה לאהוב(ה) הנטוש(ה)/הננטש(ת), שבאה לידי ביטוי באקט ההרסני הקונקרטי הזה, לא היה בו כדי להביא את הגאולה ולחבר בין האם ובתה בטוב, או לנתק את האם מגעגועיה. 

אין לדעת מה יהיה מאזן הכוחות ההרסניים, והאוהבים, בעולם הפנימי של טליה, ושל ראובן, וביניהם, ולְמה יביא ב"שעות" הקרובות.

פרופ' שמשון רובין

על הטיפול במשפחת נ' יום ב'

המפגש הרביעי : ילד חדש, אשה חדשה, ומי יכול להתנגד לזה?

אשה חדשה:

הפגישה נפתחת ב-playfulness –לכאורה של אורנה ואיתי. הם דופקים בדלת הקליניקה של ראובן, מצוידים במזוודות. אורנה אומרת: "לא היה לנו לאן ללכת אז באנו אליך",  ואז שניהם פורצים בצחוק. באופן מטאפורי ניתן להגיד שאכן הם צודקים – אין להם לאן ללכת עם המשא שלהם. אין להם מקום להניח את ה"פאקאלך" הרגשיים שלהם, חוץ מאצל ראובן המטפל. בעיני, המפגש מסתובב סביב ציר זה: האם אפשר להכיר במשא שכל אחד מהם נושא בתוכו, ובקושי שמתלווה לתהליכי שינוי, או שעדיף להתמקד בשינויים שאכן קורים, להכריז על ניצחון, ולפרש את אותם שינויים כסיום הבעיה. כמובן שהחיסרון בהכרזת ניצחון על סמך מידע חלקי הוא, שימשיכו להגיע "דיווחים מהשטח", ומה שנראה כניצחון של היום, אינו בהכרח דבר שיראה כניצחון במערכה כולה או אפילו כניצחון של יומיים. נשאלת השאלה, איך לתמוך בשינויים שחלים כאן, בחופש שמתחיל להתפתח אצל אורנה, אצל איתי ואצל שלושת בני משפחת נ',  מבלי לבטל את המורכבות ואת רב הממדיות הגלומה בכל שינוי? איך לכבד את השינוי תוך מתן מקום של כבוד לאמביוולנטיות ולשבריריות של תהליכי שינוי בראשית דרכם?  

             מסתבר שאורנה בדרך לחופשה בת 8 ימים, שנולדה כתוצאה מכך שיש לה "ילד חדש", כזה שאפילו מיכאל אינו מצליח למצוא משהו שלא בסדר איתו: איתי ישן אצל אביו, קם כארי לבית הספר, מכין שיעורים, לא זולל בלי הספקה, מתלבש בבגדים יותר מתאימים – ולכאורה הכל, ממש הכל, בסדר גמור. ראובן מנסה להבין את שורש השינוי ומקבל אזהרות ברורות מצד אורנה – אל תקלקל. "האם אינך חושב שאתה פסיכולוג מספיק טוב כדי להביא לשינויים אלו", היא שואלת. בהמשך, אורנה מתארת את השיחה שקיימו אודות ההפלה (מהעונה הראשונה) בעקבות ההמלצה של ראובן, את הארוחה הטובה שאכלו, ואת השהיה של המשפחה ביחד באותו מפגש. יש תחושה שהכל בא על מקומו בשלום, אך ראובן ממשיך ללחוץ ולבקש הסברים, תוך שהוא מתייחס לנושאים שמזמינים את אורנה לפתח קצתtheory of mind  ושממקדים אותה לחשוב מה בעצם הביא לשינויים אצל כל אחד. בעיני הוא פועל בכיוון נכון: הוא סקפטי ומוטרד בצדק, מהסיבות הנכונות של "בריחה לבריאות" (או בתרבות שלנו – מההמשגה ש"זבנג וגמרנו" אכן יכול להיות מציאותי כפתרון לכל בעיותינו).  

האימפולסיביות של אורנה פועלת נגדה וגם נגד יכולתה להבין לליבו של בנה. מבחינתה, אם מיכאל מצא קשר חדש, אז זה סופי, אם איתי השתפר מאוד השבוע, אז הוא ילד חדש שמבין שהורים גרושים זה לא סוף העולם, ואם אורנה הבינה שאבוד לה לשקם את זוגיותה עם מיכאל, אז העניין סגור לתמיד. מה הפלא, אם כך, שהיא החליטה לנסוע לחו"ל לשמונה ימים? היא מבינה שכולם הגיעו למנוחה ולנחלה. עם זאת, קשה שלא להתרשם שאורנה נדחפת מבפנים לכיוון של עשייה במקום להכרה ברגשותיה. קשה לה להשהות את תגובתה, ועוד יותר קשה לה להכיל את רגשותיה. נראה שאין לה הרבה מרחב לשאת קיומם של רגשות מנוגדים בתוכה, ולהכיר באמביוולנטיות כחלק מעולמה - חלק שראוי להבין. נראה, שהשתלשלות העניינים נובעת מכך שהיא אינה יכולה להכיל את עצמה או את רגשותיה בעקבות מה שקורה מסביבה. היא אינה מסוגלת, כרגע, להכיר בקנאה שלה במיכאל וחברתו טלי, או לדבר עליה. היא לא יכולה לגעת באכזבה שלה מכך שאיתי מתקרב לאביו ומתרחק ממנה, או לשתף את ראובן ברגשות אלה. והפלא ופלא, היא מוצאת "מאתמול" נסיעה עם חברה לחו"ל. בדרך זאת היא לא נאלצת להישאר עם עצמה או עם רגשותיה הקשים. ומי יודע, אולי בנבכי נפשה מקננת המחשבה, שאם לא הכל יסתדר עבור איתי, אולי הוא ואביו יכירו בחשיבותה ובשוויה. יש כאן flight, והוא גם flight into health וגם flight  במובן של טיסה – למציאות אחרת – בחו"ל.

בשבוע שעבר סיימתי את הכתבה שלי במילים שעדיין נראות נכונות:

" יותר קל לה (ולבעלה) להתנהג מאשר להבין. בעבודה טיפולית כאן, ניתן לעזור לאורנה להביט פנימה ולפחות להתחיל להבין שיש חשיבות ותועלת רבה מכיוון פעילות הממוקדת בהתבוננות ולא באקטיביות.  אמנם "פעילות" כזו דורשת הרבה, אבל הפחתה ב'doing יכלה להביא לדבר חדש-- a new way of being ."

לא אאריך כאן, אבל יש מקום לשאול מהן הפנטזיות של אורנה על נסיעה זו, מה היא מצפה/מקווה למצוא בחוץ לארץ? לדעתי בשאלה זו טמונה התשובה לשאלה הבסיסית: איך לעזור לאורנה להתייחס לרגשותיה? נדמה לי, שפתיחת היריעה, בשאלות על הכאן והעכשיו (כמו בדיקה מהן הפנטזיות בנוגע לנסיעה הנוכחית לחו"ל) וכן בשאלות אודות חייה בעבר, מצויה חלק מהדרך לעזור לה בטיפול.  

ילד חדש?

לפני שעזבה, אורנה שאלה את איתי אם הוא רוצה שהיא תישאר בארץ, ולא תצא לחופשתה בחו"ל. כאשר איתי מתייחס לביטול הטיול כאופציה, אורנה נלחצת, ככל הנראה בצורה מספקת, כדי שאיתי יבין מיד ויסביר לה, שהדבר נאמר רק בצחוק. יש תועלת בהעברת מסרים רציניים בצחוק, מפני שבדרך זאת אפשר לחזור מהם – וכך אורנה יוצאת לחופשה, משוחררת מכל דאגה (ואין היא שואלת את עצמה איך היא יכולה לצאת משוחררת מכל דאגה?). לעומת זאת, כשראובן מנסה להבין מה עובר על איתי סביב כמה נושאים חשובים הקשורים להיותו "ילד חדש", ניכר שהילד יודע שהוא מוזמן להגיד את אשר על ליבו, עם או בלי צחוקים. עם זאת, במפגש עם איתי, לצד עניינו הכן לשמוע את מה שברצונו של איתי לספר, ראובן מתגלה כפעיל עד מאד (יתר על המידה) בניסיון להתחבר אל הרגשות והאירועים בחייו של איתי. הדבר מוביל לכך שההגנות, החופש, ואזורי הפרטיות של המטופל נפגעים, והמרחב של הילד מצטמצם. כבוד להגנות של המטופל מהווה אחד מהעקרונות של הטיפול הפסיכודינמי (ואינו מחייב תפישות אחרות של טיפול), אולם, עיקרון זה מוכתב במידה רבה מהפנומנולוגיה של המטפל, ולא מהגישה התיאורטית המנחה את עבודתו. נראה לי שהטיפול של משפחת נ' לדורותיה, היה יוצא נשכר אם ראובן היה מתמקד יותר ביחסי גומלין בין הדברים ש"גיבורי הטיפול" חפצים בהם, אך מפחדים מהם; באופן בו הם מתקדמים לקראת דברים מסויימים, ובה בעת מתגוננים מפני ההתמודדות עם אותם דברים ממש.

בניסיון להגיע לשיחה משמעותית עם איתי על רגשותיו וחוויותיו, ראובן מעלה כמעט כל מה ששמע מאורנה על השינויים שחלו בהרגלי אכילה, השינה, ובסגנון החיים של איתי. על מנת לדובב אותו סביב נושא האוכל, ראובן משתף את איתי בקשיים שלו עצמו לשמור על דיאטה, ואיתי מסביר לו עד כמה הדבר קל –  בלי להיכנס לשאלה מה כרוך ב"קל" הזה. השיחה על הניסיונות של הוריו להביא ילד נוסף לעולם מעניינת מאוד, גם אם פולשנית, מעצם היותה מבוססת על דיווחי האם. הניסיון של ראובן לקשר את ההפלה לחשש פוטנציאלי של איתי, שאולי יפילו גם אותו, מעלה חיוך וזוכה לתגובה קולעת מאוד של איתי: "שכנראה מאוחר מדי" להפיל גם אותי – ופה גם ראובן מחייך עם איתי ואיתנו. 

עם סיומה של הפגישה, מתברר שאבא מיכאל אינו מגיע, והסיטואציה הטיפולית וגם "הילד החדש" משתנים. איתי נתקף מתח, מנסה להתקשר לשני הוריו, שאינם זמינים בטלפון, ונלחץ מאוד. רגע לפני כן, הוא היה ילד שלא אוכל (בכלל?), ועכשיו הוא מביע תחושת רעב ומתחיל לאכול ללא הפסקה. ראובן מגיש לו אוכל, בית, והחזקה, ומשהו מהקשר האמיתי בין ראובן לאיתי נראה מותאם וקרוב. איתי מעלה מחשבה בנוגע לאפשרות שיישאר לגור בחדר של הבן. כך, בסיום הפרק, אנו עוברים ממשאלות של איתי הנוגעות לאפשרות שעלולים להפיל אותו, אל עבר המשמעות של התפרקות המשפחה, ואל עבר חוויה ממשית בה הוא נשמט ומופל. 

איש חדש:

מיכאל, שלא הגיע לאסוף את איתי כשאנו נפרדים מהמפגש, הספיק להעביר מסר דרך אורנה שהוא "מיצה" (ככל הנראה "מיצה את הטיפול"). האמנם?

ד"ר דורית שיקיירסקי

על הטיפול באפי, יום ג'

על שפנים, טפילים וחיות אחרות

שברי משפטים מדיווח בטלוויזיה על הפיטורים של אפי ברעם לוכדים את תשומת לבו של ראובן; יחד עמו אנו שומעים שבדירקטוריון החברה "ניצלו נסיעה מפתיעה של ברעם למזרח כדי לממש את ההדחה", ולמנות במקומו את סמנכ"ל השיווק, יצחק רכלבסקי. מי שאפי כינה "ילד פלא" ניצל הזדמנות לקחת את מקומו של "המנכ"ל המיתולוגי"; כבדרך אגב מונחת תשתית להתערבות של ראובן, כשאומר שמופתע שכועס, אבל כועס על מה שנעשה וכיצד נעשה מה שנעשה לאפי. חשוב לשים לב שאפי כלל אינו מסוגל לדבר על מה שקורה; אבל הטעינות הרגשית והחשיפה העצמית (self disclosure) שבהתערבות של ראובן – הוא כועס! – מטשטשים את העובדה שבעצם אינו מתבסס על מה שאפי אומר, אלא מתייחס למה שאינו אומר. 

גם הפעם, כמו בכל פעם שראובן מנסה לשמוע את הצד של אפי לגבי המשבר בחברה, אפי אינו אומר דבר מלבד פרץ של בוז, זלזול וזעם כלפי "האנשים האלה", הדירקטוריון. בפתיחה מזכירים לנו שאפי חשש לדבר בישיבה – ידע שאם ידבר, ייקלע שוב למלתעות החרדה. ההתערבות של ראובן מאפשרת לאפי לספר על הזיות הזעם שלו באישון לילה, אז מרסס את כולם בתת-מקלע. אנו לומדים לדעת מה אפי מרגיש, אבל לא מה אפי יודע או חושב שיודע, אפילו שאנו יודעים שהוא חושב שיודע את האמת, זו שאינה כתובה בעיתונים, זו שעליה אינו מסוגל לדבר; כמו ראובן – וכמו הדירקטוריון, כנראה – כל מה שאנו שומעים מנוסח כמו הודעה לעיתונות: "ברעם הכחיש בתוקף בחודשים האחרונים" אחריות לזיהום, "טען שהמפעל עומד בכל התקנים". הפיטורים של אפי נובעים מחוסר היכולת שלו להתמודד עם המשבר, מההימנעות שלו מלדבר עם מי שעליו לדבר איתו – הדירקטוריון והעיתונות; כשהלחצים גוברים, אפי נוסע להודו – ומכחיש שהנסיעה שלו תרמה הזדמנות לפיטורים. אבל ההדחה אינה סתם תעלול נבזי ומכעיס של "ילד פלא", והאחריות של אפי אינה מסתכמת בהזדמנות שמציע לשפנים להדיחו, כפי שראובן מבכר לראות זאת. ההדחה נובעת מהבריחה המתמשכת של אפי ברעם מאחריות – לא רק לזיהום, אלא גם להנהלה, "האנשים האלה" שנושאים באחריות לחברה, האחריות שאפי נמלט ממנה להודו על גבו של שד החרדה שנכנס בו.

החרדה שגורמת לאפי להימנע מלדבר על האמת שיודע – או לפחות, על האמת שחושב שיודע – מסמנת את ההתכחשות של אפי לרגשות האשמה שחש, התכחשות שגורמת להכחשה של האחריות לזיהום. אפי מספר על האירוע שעיצב את דפוס ההתכחשות לאשמה והכחשת האחריות – התרומה הנאיבית שלו למות האח הבכור יהודה, ש"היה כל מה שהיה לי בחיים"; משום שאינו יכול לשאת את רגשות האשמה על הערצת הגיבורים מתוכה הציע לחיילים לחכות ליהודה, הוא מקטין את עצמו בגרסא המשוכתבת של האירועים – טוען שהיה בן עשר, למרות שבפגישה השנייה אמר שהיה אז בן שתים-עשרה, ובפגישה הנוכחית מופיעים נתונים שמצביעים שהיה בן שלוש-עשרה [אם אפי בן 64 כיום, הרי שנולד בשנת 1943, והיה בר מצווה בשנת 1956].

בנימה קלייניאנית אפשר לומר שדווקא משום שמדובר באירוע טראומטי ממשי, אפי אינו יכול לשאת את האשמה הדפרסיבית על הפגיעה באובייקט האהוב. הכאב הנפשי שלו בלתי נסבל, והוא נמנע ממנו באמצעות שימוש בהגנות מאניות של הכחשה, זלזול ושליטה, ובמנגנונים של פיצול והזדהות השלכתית. כדי שיוכל לחיות במציאות החיצונית, אפי מחסל ומסלק כל זכר למציאות הפנימית: הוא נפטר מהכאב הנפשי והחרדה באמצעות פיצול והשלכה לתוך אחרים משמעותיים – המשפחה או הדירקטוריון – של כל מה שמתקשר אסוציאטיבית לאשמה שלו על מות אחיו: חולשה, נזקקות וחרדה. לאחר שנפטר מפגיעתם הרעה, הוא מזהה את האנשים עם החולשה, הנזקקות והחרדה שמושלכות לתוכם. אבל המחיר אינו מבוטל – בסופו של יום, אפי מוצא עצמו ענק בקרב "גמדים", אמיץ במחיצת "שפנים", זה ש"טפילים" ניזונים מעבודתו. כזכור, כאשר גברה החרדה סביב המשבר בחברה, "המטומטמים" בדירקטוריון הפכו "נבלות"; כעת, לאחר הפיטורים שהרגו את אפי, ה"טפילים" שניזונים מעבודתו הופכים ל"אוכלי נבלות" שממשיכים וניזונים ממנו גם במותו, אותם "אנשים שלא יצרו שום דבר בחיים שלהם".

בחיבור טוטם וטאבו (1913) פרויד כתב את הפנטזיה הפילוגנטית, והתעקש שזו עובדה היסטורית – מה שגרם לאנתרופולוג מארט לכנותה "סיפור בדיוק-כך" (just-so story) (גיי 1993: 267). אליבא ד'פרויד, בראשית היה אב קדמון, לו היתה בעלות כל המשאבים וכל הנשים בשבט; הבנים התאחדו נגדו, הרגו אותו ואכלו אותו; המריבות שפרצו בין האחים הובילו לחרטה על רצח האב ולקבלה של האיסור על גילוי עריות. אפי ברעם רואה עצמו "בדיוק-כך" בדמות האב הקדמון, זה אשר פרויד טוען שאינו זקוק לשבט אשר זקוק לו; אולם כאשר הבנים ה"גמדים" וה"טפילים" מורדים בו ומדיחים אותו, מסתבר שאפי ברעם שואב את כוחו מאלה שזקוקים לו, מעצם הנזקקות שלהם. לכן הוא מת, גם אם לא טכנית – כפי שהוא טורח להדגיש – כשמפטרים אותו, וכנראה כבר לא זקוקים לו. הפיטורים חושפים את הנזקקות שאפי מכחיש באמצעות הבוז והזלזול כלפי אנשים עמם עובד.

אפי משתמש באנשים אחרים כקולבים להשלכה של היבטים שנואים, מכאיבים ומאיימים של עצמו; משום שאינו מסוגל לשאת את החזרה של השלכות אלה, עליו לנתק את התקשורת עמם. הוא נמנע מלומר מה שיש לו לומר, משום שחושש מהתקף חרדה עקב התוקפנות שחש כלפיהם. זאת אומרת, כאשר אפי חש חרדה, הוא מרגיש שעלול למות, משום שרוצה להמית – משום שהוא חש בתוכו את הרצחנות, לה מוכרח להתכחש כדי להימלט מאשמה; בגלל שנמנע מלרצוח אותם, אפי נרצח בידם. החרדה נובעת, כמובן, מהאשמה שאפי נושא – אפילו שאחיו יהודה לא היה חייב להתגייס כי השתחרר לא מכבר, לא היה מוכרח ללכת; כשאפי מאשים את עצמו בבחירה של אחיו ללכת, הוא רואה עצמו כמי שגרם למות אחיו. משום שאפי יודע במודע שיהודה בחר להתגייס, כנראה שהאשמה המוכחשת נובעת מהתוקפנות שאינה מודעת כלפי האח האהוב והנערץ. 

הכניסה המינורית של אפי המדוכא נוגעת ללב – אנו צופים בקריסה הטרגית של מי שחשב עצמו כל-יכול וכל-יודע, והוצג ככלי ריק. הוא מרוקן מכל מבפנים כי משליך הכל לתוך האחרים שבחוץ, והוא מזועזע ומושפל כש"האנשים האלה" – שאמורים להיות כלי קיבול להשלכות שלו – פתאום משפיעים על החיים שלו, ו"כל אידיוט שיש לו מה להגיד" מצליח לפגוע בו. משום שאפי יודע הכל, הוא יודע שהאנשים שפוגש שונאים אותו, שמחים לאידו, והכי גרוע – מרחמים עליו. הוא שואל את ראובן מה חשב עליו, אבל בטוח שיודע: "מה אתה חושב עלי? תגיד מה אתה חושב עלי... אני אגיד לך מה... מה חשבת. חשבת שאני חתיכת חרא שמזהם לך את המדינה... חשבת שאני בן אדם אטום, שאני רודף בצע, שאני מהאנשים האלה שבגללם אי אפשר לחיות במדינה הזאת, שאנשים כמוני צריכים לשבת בכלא, זה מה שחשבת". אפי יודע מה כולם חושבים משום שאלה ההשלכות שלו שחוזרות לרדוף אותו – זה, בעצם, מה שאפי חושב על עצמו. לכן הוא אינו מוצא טעם בשום מגע אנושי – הוא בטוח שהיחס אליו יהיה מגנה, מבזה, ומשפיל, בדיוק כמו שמתייחס לאחרים – ולעצמו.

אפי ש"שונא באמת אנשים שמרמים את עצמם", מרמה את עצמו כשמשכנע את עצמו שאינו מרמה את עצמו. היוהרה של אפי מתבטאת בטענה ש"אנשים פשוט משקרים לעצמם", והוא – לא. אפי מרמה את עצמו כשמסרב לחשוב על המציאות הנפשית, ולהכיר שגם הוא אדם פגיע ופוגע, טועה ומטעה – בעל שליטה מוגבלת, יכולת מוגבלת, ידיעה מוגבלת – וככזה, זקוק לאחרים; אפי נאחז בתפיסה השטוחה ש"זה החיים, אין מה לעשות". לא לחינם ראובן חושש שמא יתמכר להקלה הכימית המיידית שמעניקים הכדורים – לאפי אורבת סכנה ממשית של התמכרות משום שהכדורים הם אובייקט אילם, היחיד שנמצא כרגע בשליטתו ומציית לרצונו. מעניין שאפי משיג את הכדורים באמצעות ניצול המצוקה של "זוג עיראקים זקנים" שנתונים במלחמת הישרדות, כמו זוג הורים שמוכנים לתת לו כל מה שדורש, ואינם יכולים לתסכל אותו כדי לשמור עליו; דימוי זה רומז מה קרה ביחסים בין אפי לבין ההורים שלו לאחר שיהודה נהרג. 

החשיפה העצמית של ראובן כשמספר על התביעה, נועדה להוכיח לאפי שהתאום הדמיוני שלו מבין בדיוק מה עובר עליו. אפי מזנק על ההזדמנות לעזור – מזהה הזדמנות לחיות כמו שיודע לחיות, ומייד חש עלוב ועצוב בכמיהה להיות נחוץ. שבוי בהזדהות יתרה עם התאום הדמיוני שלו, ראובן מציע לאפי שהתנהג כפי שהתנהג משום ידיעה סמויה שהמציאות משתנה, ופעל להחרפת המשבר כי רצה הזדמנות למצוא משמעות אחרת לחייו. אפי לא מאמין לראובן, ולדעתי, בצדק – הוא יודע שהיה מוכן לוותר על החיפוש אחר משמעות תמורת הזדמנות להמשיך לחיות כמו שיודע לחיות, וחושד שכמו כולם – גם פסיכולוגים מעדיפים לסבול פחות, ואינם ששים לסבול יותר. אני סבורה שהפרשנות של ראובן מתכחשת למציאות הנפשית של אפי, משום שזו דומה מדי למציאות הנפשית של ראובן עצמו. שהרי לא רק אפי, גם ראובן נמלט בבוז ובזעם מאחרים, שהמגע הנפשי עמם קשור לסבל הנורא של המתים בעודם בחיים, לאשמה האיומה של המתים שנותרו בחיים.  וכמוהם גם אנו – נדמה לי שאלמלא הליהוק של מוני מושונוב לתפקיד זה, ההשתקפות של כולנו במראה שצמד התאומים הדמיוניים מציבים בפנינו היתה בלתי נסבלת לחלוטין. 

ביון, ו. ר. (2003) התאום הדמיוני. בתוך: במחשבה שנייה. תולעת ספרים. עמ' 17-33.

גיי, פ. (1993 [1988])  פרויד:פרשת חיים לזמננו. דביר.

Hinselwood, R. D. (1989) A Dictionary of Kleinian Thought. London: Free Association Books.

Freud, S. (1913) Totem and Taboo. In: The Standard Edition of the Complete Psychological Works of Sigmund Freud. Vol. I-XXIV. Strachy, J. (ed.) London: The Hogarth Press, 1962. Vol. XIII, 1-161.

פרופ' חנוך ירושלמי

על הטיפול באיריס, יום ד'

גוף

בפרק הנוכחי מופיע הגוף בכל הדרו, גופה החלש והקורס של איריס וגופו הדרוך והחרד של ראובן. זהו אותו גוף שאנו לעתים כה קרובות נוטים לשכוח כשאנו מהרהרים במפגשים טיפוליים שהיינו נתונים בהם כמטפלים. אנו זוכרים היטב את המצבים המנטליים  שחווינו ושפגשנו כשניהלנו אינטראקציה מורכבת עם מטופל ואת המצבים המנטליים שלנו שהופיעו ושנחרתו בנו. אנו זוכרים מחשבות ורעיונות מבריקים ומבריקים פחות, אך פעמים כה רבות מתעלמים, מכחישים, שוכחים את המצבים הגופניים שלנו ושל מטופלינו. במקרים רבים עוסקים אנו במשמעויות הסמליות של תופעות, במבנה עומק של רעיונות ובעולם דימויים הממלא את המפגש הטיפולי. ואילו את מקומו של הגוף, של הצרכים המלווים אותו וההשלכות הגופניות של מצבים רגשיים, אנו נוטים להשמיט בהרהרנו על הסיטואציה הטיפולית.

ברור שמקומו של הגוף, כיוצר של מערכת הדחפים המניעים את המערכת הנפשית, נקבע כמרכזי על ידי מייסד הפסיכואנליזה בימים הרחוקים ההם, אלא שמאז הרחקנו מרחק כה רב עד שהעלמנו את תפקידיו הרבים בעיצוב ובביטוי עולמנו הרגשי וגם כאמצעי תקשורת אל האחר. ואילו כאן בפרק זה בסדרה קורה משהו דרמטי שמעורב בו גוף של מטופלת צעירה וחולה. היא קורסת ומאבדת את הכרתה לזמן קצר, וראובן המטפל הוותיק נחרד באמת ובתמים. הוא גוחן מעל איריס וגם נוגע בה בעדינות: גוף נוגע בגוף.

משהו דרמטי קורה בעקבות השימוש הזה בשפת הגוף על ידי שני האנשים הנוכחים במפגש הטיפולי, משהו שככל הנראה מבהיר לנו דבר מה עמוק ומהותי על עצמם ועל הזולת הנמצא בקשר עמם. נראה שראובן מבין באיזה אופן אחר את השבירות, את הקיצוניות הגופנית והנפשית שנתונה בה איריס, את היאוש או הוויתור הנורא על המאבק מצדה על חייה ובריאותה. הוא מציע ללכת אתה באופן ממשי ומיידי לבית החולים לצורך קבלת טיפול שכה נדרש ברגע זה. נראה גם שאיריס מבינה משהו לגבי עצמה ולגבי מחלתה, ואולי גם לגבי הקשר, דבר המאפשר לה ללכת בליווי צמוד של ראובן אל בית החולים. אך מעבר לעובדה זו, ככל הנראה מבוטא משהו דרמטי הקושר ומחבר שני אנשים באיזו ברית באופן שונה מאשר לו היו מתקשרים בצורה מילולית זה אל זו את רגשותיהם או את מצבם המנטלי.

בה בעת שמתרחש הדרמה הזו עולה מרכיב גופני אחר בתקשורת של השניים. מרכיב זה הוא מחלתו של אחיה של איריס דורי, מחלה חמורה ועקשנית,המשבשת את חייה של המשפחה כולה. המחלה הבי-פולרית, ממנה סובל דורי, שבה יש מרכיב תורשתי-גופני ברור, משתלטת ומכתיבה את סדר היום ואת ארגון החיים שלו עצמו ושל סביבתו אוהבת. השתלטות זו יוצרת מצבים איומים בהם איריס נדרשת, שלא לומר נכפית או נאנסת על ידי אמה לעשות את אותה פעולה מכאיבה מעין כמוה של אישפוז דורי. אלו הם מצבים גופניים-ביולוגיים עם השלכות איומות על החיים המנטליים: על ארגון החוויה, על השיפוט, התפישה ועוד. המצבים הגופניים האלה אוכלים בכל פה את יכולותיו ומשאביו האישיים של דורי הסובל ממנה ומציבים עובדות מכאיבות מעין כמותן על מהות ומשמעות החיים עבורו ועבור אלה האוהבים אותו.

פעמים כה רבות רק כשעוברת זירת ההתרחשות בין שני אנשים קרובים או כאלה המנסים להתקרב זה לזה אל המישור הגופני מופיעים רגשות עזים ובולטים. בעיקר ברגעי משבר כאשר אחד מהנוכחים סובל מחוויית התמוטטות רגשית, כשחייו נראים כקורסים באחת. ברגעי משבר כאלה אנו איננו מצליחים לשמוע מאומה כשנאמרים לנו דברים. גם אם אלה הם דברים רכים, מפייסים ומחזקים, אנו שומעים אותם באופן מעומעם, רחוק. ברגעים כאלה רק מגע קרוב, פיזי, מעביר לתודעתנו איזה מסר מרגיע של קיום שאיננו בודד בעולם. כשאנו מוצאים עצמנו במצב משבר, אף אם זה משבר זמני, אנו זקוקים תמיד לצורת תקשורת קדומה של בני אדם שהיתה קיימת בעולמנו הילדותי הרחוק והנשכח. וכשאנו ננגעים ממש, עולים בנו זכרונות גוף של מגע, של חיבור גופני אל אחר משמעותי. המסרים הגופניים יהיו היחידים החודרים לתודעתנו עד שמשהו בנו ירגע ונוכל שוב לשמוע מלים, לחשוב בצורה סמלית ומופשטת.

והגוף זוכר. הוא זוכר את המגע מראשוני החם והמרגיע, וגם זוכר היטב את ההתעללויות הגופניות אם היו כאלה בעבר הרחוק. הוא זוכר את מה שנשכח והורחק: מגע של אדם אחר שפלש לגוף לא לו, שהטיל כאב בזולתו. הגוף זוכר טוב יותר ובאופן בלתי מעובד חוויות שעיצבו אותנו. לפיכך, תחושות גופניות העולות במהלך טיפול הן כה משמעותיות, כה מזמינות חקירה עצמית על מקורם ועל הגירוי שהפעיל אותם דווקא ברגע מסוים ובהקשר טיפולי מסוים. גם בסיפורנו נוכחי שבו משחקים ראובן המטפל ואיריס המטופלת נראה כאילו מצבים גופניים אלה עלו בהם מזכירים להם משהו עמוק על מקומם, על משאלותיהם ועל הפנטזיות שיש להם זה כלפי זו. החיוך שעולה באיריס, משהיא נוכחת בהבעת פניו המופתעת וחרדה של ראובן, גם אם זה חיוך מרושע במקצת, הוא חיוך של "זה עתה הבנת משהו עמוק לגבי, ידידי המטפל".

ד"ר מאיר ברגר

על הטיפול של ראובן אצל גילה, יום ה'

ראובן  עם אביו, פגישה או פרידה?

פרק זה מתחיל בשתי אינטראקציות מתוחות שמצטלבות זו עם זו. אחת טלפונית בין ראובן ואחיו אבינועם, והשנייה עם בתו רונה. אבינועם מספר לו על החמרה במצבו הגופני של האב החולה בדלקת ריאות, אשר הועבר לבית חולים. אבינועם מציע שגם ראובן יבוא לבית החולים. ראובן מסרב בזעם. האינטראקציה השנייה היא, פנים מול פנים,  בין ראובן ובתו רונה שמגיעה לביתו בעודו מדבר עם אחיו. ראובן שמח לקראתה אך מהר מאד מתברר לו שהיא ביקורתית לגבי האופן בו הוא מסרב להתעניין באביו. למעשה היא לא באה כדי להיות אתו, אלא לבקש ממנו את המכונית.

שתי האינטראקציות פגשו את ראובן כאשר הוא  עמד לצאת מהבית למפגש הטיפולי השבועי שלו עם גילה. הן מהדהדות בהמשך המפגש הזה. בפגישות האחרונות עם גילה עולה גם סיפור פגישותיו של ראובן עם תמי, שבזכותן נודעו לנו פרטים חדשים על חייו של ראובן כנער, יחסיו עם אמו, עם אביו והיחסים בין האם והאב. התמונה הדינאמית ההולכת ונפרשת עוזרת לנו להתבונן באינטראקציה שלו עם רונה בראשית הפרק.

כנער היה ראובן צמוד לאמו באופן שניתק אותו מפעילויות בני גילו. הוא לא יצא למחנה הצופים והסתיר זאת מאביו. רונה לעומת זאת נוהגת כמתבגרת רגילה שיש לה חיים: היא אינה רוצה להיות אחראית על מצבו הרגשי ועל בדידותו של אביה. ראובן מחפש קשר איתה והיא מתחמקת ממה שמצטייר לה כהיבט התובעני והשתלטני  של הקשר הזה. בדפוסים המוכרים לראובן מחייו שלו יש דמות כובלת - האם , ודמות מתחמקת - האב. הוא לכוד בין שתי הדמויות הללו ולכן הוא נוטה אולי לשחזר משהו מהמערך הרגשי הזה בצורת של קושי לווסת את המרחק בין קרבה ואינטימיות מחד, לבין תחושת עצמי אוטונומית. עם זאת, כדאי להתרשם שראובן הוא אדם המסוגל להתבונן פנימה לתוך נפשו, לבדוק את עצמו ולפעול לתיקון קלקולים. הוא מתנצל בפני רונה על כך ששאלותיו הלחיצו אותה והיא חשה כאילו היא בחקירה שתלטנית. הם משלימים והוא נותן לה את מפתחות המכונית. את משקעי שתי האינטראקציות, עם אחיו ועם בתו,  מביא ראובן למפגש עם גילה. במפגש זה, כמו בקודם לו, אנחנו רואים אוירה אחרת מזו שהייתה במפגשים הראשונים:  אין יותר התעמתויות לוחמניות. הוא מקשיב לפירושיה של גילה, מגיב מדי פעם ב"אולי". ובודק אותם ולא רק בתוך עצמו. אחרי הפגישה הקודמת הוא הלך לבקר את אביו, לבדוק אם משהו ברגישותו כלפיו השתנה, ומצא לצערו שלא כך הדבר. בביקור זה,  הוא היה עדיין מתוח וכועס. כעסו הסתיר מעיניו את מידת החולי של האב שהיה כבר חולה בדלקת ריאות. ההעמדה של תובנה שנולדה בשעה הטיפולית ב"מבחן השטח" של יחסים עם האב ראויה לתשומת לבנו  כמטפלים, בגלל עוגמת הנפש ותחושת חוסר הישע, שהחליפה תקווה מעומעמת משהו לשינוי שנעורה בלבו של ראובן. מבחינת התהליך הטיפולי אנחנו רואים את הפער שבין ההמשגה הפרשנית של גילה המנסה לקעקע את תמונת האב שראובן סוחב בלבו, לבין התהליך הרגשי שאינו נענה לפירוש. ואמנם ראובן מחזיר לפתחה של גילה את העובדה שהפרשנות לא הביאה לשינוי בעמדתו הרגשית. כאן ברצוני להעיר משהו על הצד הלא מילולי של האינטראקציות ביניהם. ראובן יושב רכון קדימה, פניו מביעים את רגשות המצוקה שלו, מדי פעם הוא מרכין את ראשו ואף נראה מוחה דמעה. לעומת זאת, גילה יושבת נוטה לאחור, מדי פעם משלבת את זרועותיה על החזה, במעין התרחקות או הגנתיות. השינויים בארשת הפנים של גילה ובגוון הקול שלה לאורך הפגישה הם דקים מאד; מדי פעם ניתן להבחין אצלה זיק של השתתפות רגשית אמפתית. ברמת המיקרו מתרחשות כאן דראמות אינטראקטיביות שמשקלן בתהליך הטיפולי תופש יותר ויותר מקום בחשיבה האינטרסובייקטיבית.

 בפגישה עצמה, מתגלה טפח נוסף של מידע על דמויות ההורים ועל היחסים ביניהם. לגילה מתברר, מה שראובן לא הבהיר קודם לכן, שהאמא סבלה מהתקפי דיכאון קשים שנים לפני שהאבא עזב. היא התפטרה מעבודתה, בילתה ימים במיטה ומדי פעם עוררה סצנות של ריב ומדון, בהאשימה את האב בבגידות. היא אף גררה את הילדים לתוך הריבים הללו. פעם, בהיותו בן שמונה, דחפה את ראובן והוא נפצע; היה צורך לתפור את פצעיו בבית חולים, לשם לקח אותו אביו. דבר נוסף שהתגלה לראובן, משיחתו עם תמי, הוא שאביו ריגל אחריו והשביע את  תמי ואת אמה לא לגלות זאת לראובן. ראובן כועס על תמי שלא סיפרה לו על כך. הוא זועם על אביו שבמקום להיאבק על  קשר עם בנו  (כמו שראובן עצמו נאבק על קשר עם בתו) הוא התאמץ לספק רק את צרכי עצמו ולקבל מידע ממרחק. גילה מנסה להשתמש במידע הזה כדי לעורר בראובן עמדה אמפתית כלפי אביו מתוך הישענות על רגשותיו שלו כאב הדואג לבתו. היא שואפת להראות שאביו היה קשור רגשית אליו. ראובן, בצדק, לא מקבל הקבלה זו כפשוטה. יש הבדל בין התנהגות שנאבקת ליצור קשר לזו שמוותרת על המאבק הזה.  לי נראה שגילה , אולי שלא במודע, מושכת לכיוון זיכוי האב כדי לשחרר את  ראובן מכבלי אמו. היא רוצה שהוא שיבין סוף כל סוף שהבעיה שלו איננה שאביו נטש את אימו, אלא שהוא כועס על אביו כי הוא נטש אותו עצמו. לכן בירור אופי הנטישה חשוב כל כך. יש במאמצים האלה של גילה משהו המזכיר את "חליל הקסם" של מוצארט, בו הבן עובר תהליך של הינתקות מהאמא שהיא "מלכת הלילה", ודבק באב "מלך היום". פגישה זו עם גילה משפיעה על ראובן לכיוון של מאמץ נוסף להתחבר לאביו. הוא ממהר לבית החולים .

 בסצנת הסיום, יומיים אחר כך, אנחנו רואים את ראובן הלא מגולח, המותש, חוזר לקליניקה ומתחיל לפנות את סדר היום שלו לשבוע הקרוב, לדחות מטופלים. אנחנו לא יודעים אם אביו נפטר והוא מתכונן להלוויה ולשבעה, או שהוא מפנה לעצמו זמן להיות לצד אביו החולה ולצד אחיו בבית החולים.  נשארנו עם מה שנקרא cliff hanger  , מושג מוכר מסדרות טלוויזיונית, של מתח הנשאר תלוי באוויר עד לפרק הבא . כמו אדם או מכונית, אשר הסצנה הסוגרת משאירה על מצוק על פי תהום,  בלי שנדע בינתיים אם הם יינצלו או יתרסקו.

ואולי בהקשר זה כדאי לומר משהו על אותו צרוף נדיר שהסדרה מייצגת בין דראמה טלוויזיונית לבין דקויות של אינטראקציות טיפוליות –  אינטראקציות כה קרובות למה שאנחנו מכירים כמטפלים. התסריט, המשחק המעולה , ומעברי המצלמה בין פני המשתתפים, הופכים אותנו לרגעים מאמינים, שאנחנו צופים באירוע מוכר מעבודתנו. עם זאת במחזה של שבעה פרקים, מחצית השעה כל אחד, מטבע הדברים, מה שמחזיק את המתח הוא הסיפורים הדרמטיים הנפרשים במהלך הטיפול ואילו התהליכים הדקים, האיטיים, הסמויים והחבויים המביאים לשינוי הרגשי, רק נרמזים כאן.

אשר לראובן, הדברים משתנים אצלו מהר מאד. אותה בדידות של נתק שתוארה  בפרק הראשון מתחלפת במפגש חוזר עם דמויות חשובות מעברו: גילה, תמי, אולי אביו, אחיו, וכמובן התקרבות לרונה שהקשר איתה לא נותק מעולם.  עכשיו נשארנו, עד למפגש הבא, עם השאלה: האם יש לו עוד סיכוי להיפגש עם אביו בעודו בחיים, או שהוא יצטרך להתמודד עם צילו הכבד של האב בינו לבין עצמו בלבד.

מעניין, האם ראובן שם לב שהוא לא החזיר לגילה את העט שביקש ממנה לצורך כתיבת הצ'ק.