בטיפול השבוע - התבוננות על פרקי השבוע הראשון

  . .  

בטיפול השבוע –  התבוננות על פרקי השבוע הראשון

בכתבה זאת, ראשונה מבין שמונה כתבות על "בטיפול", צוות הכותבים מתוודע אל הדמויות, מעלה השערות והרהורים ראשוניים בנוגע לדמויות ולהתפתחויות עתידיות אפשריות, ומעניק לנו דרכי התבוננות חדשות על פרקי השבוע.

פרופ' רבקה אייפרמן

על הטיפול של טליה, יום א'

מה מניע את ראובן?

  הפרק מוקדש לזכרו של ישראל פוליאקוב  ז"ל.  העובדה שפולי משחק את תפקיד אבי-הטייס שנהרג עוררה בי נימים והרהורים רבים.  

ארשום כאן כמה מן התחושות וההרהורים שעלו בי תוך קריאת תסריט הפרק, וצְפייה בפתיחת הסדרה ביום א' בערב. הם צצים ועולים בי כדרכה של זרימה אסוציאטיבית, ללא חיבורים מובנים מאליהם, קופצים לכאורה מעניין לעניין, נעים בין שכנוע פנימי לתהייה, מלוּוים בידיעה עמוקה שמה שאני "רואה" הוא מוגבל מאד, זמני, ויתכן שמוטעה לגמרי.

אני בוחרת להתמקד הפעם, במידה שהדבר אפשרי, בראובן.

ראובן מבקש עזרה מקצועית מטליה, שהיא מטופלת שלו לשעבר; ולא עזרה מקצועית בעלמא.  הוא מבקש שתגן עליו אל מול תביעה על רשלנות מקצועית.  תביעה שהגיש נגדו אביו של מטופל שלו, שנהרג בתאונת מטוס (ואולי התאבד?), על תִפקודו הרשלני כמטפל.  אני משערת שלא תהיה הסכמה בקרבכם, אנשי המקצוע והקהל הרחב, בדבר האתיות (וגם בדבר התבונה) שבפנייה זו של ראובן. 

אני מנסה להקשיב תחילה לְמה שראובן עצמו חושב ומרגיש בקשר לפנייתו לטליה. לי נראה שלא מעט בא לידי ביטוי מפורש, או שנרמז בקווים עבים, בסצנות שהוצגו בפרק הראשון.  כגון, מבוכה, מצוקה, ואף פחד, הניכָּרים  בפניו - הוא זקוק לעזרה.  ועוד, שהוא אומר לטליה שהתלבט הרבה, ובמה שנשמע לי כאנדרסטייטמנט מובהק, הוא מוסיף שמרגיש "לא נוח" בסיטואציה, ושהוא מתאר לעצמו "שגם לך זה קצת – לא נוח, הסיטואציה הזו"; ואף שהוא נזקק לַהצדקה שפנה אליה כי חֶברת הביטוח עמדה על כך, ומבקש את אישורה החוזר של טליה שהיא "בטוחה" ש"זה בסדר" מבחינתה, לקחת על עצמה את התפקיד.  די באלה על-מנת להיווכח שהיו לו ספקות וחששות טרם בואו, אף שלא היה בהם כדי לעוצרו. מאזן הספקות והחששות משתנה ככל שהמפגש ביניהם מתמשך. "טליה...." הוא אומר לה, בעוד השיח נמשך, "אני יודע שאנחנו אמנם נמצאים בפגישת עבודה, עורך דין לקוח, וכל זה, אבל אני גם חושש, וגם קודם חששתי, מאיזו הסתבכות", והוא מוסיף מיד אח"כ, "אני פשוט לא בטוח שכשאת מדברת אתי עכשיו, את מדברת אתי לגמרי כלקוח, שאת יכולה בכלל לדבר אתי ככזה, נקי" (הדגשות שלי).  ולקראת הסוף הוא אומר, "אני חושב ששנינו מבינים כרגע שלא הייתי צריך לבוא היום".  ההדגשה שהוספתי לעיל באה להבליט, שמדבריו של ראובן קשה לדעת עד כמה הוא ער לכך שהוא הכניס עצמו למצב בלתי-אפשרי, שבו הוא נוהג כאילו הדברים הם כפשוטם ותו לו. שכן, למן ההתחלה ראובן נזקק להתעלם ממה שהוא יודע, שהטיפול היה "טעון מאד, אני זוכר את העוצמות שהתעוררו שם. כנראה חשבתי שהזמן שחלף... כנראה שלא חשבתי מספיק".  ועל-כן, כאשר הוא שואל את טליה אם היא "בטוחה" שתוכל לייצג אותו, בתוך-תוכו הוא יודע שאין הוא יכול, כך בפשטות, לקבל את תגובתה ש"זה בסדר" ולהישען עליה, אף שהוא כּמֵהָ לכך מאד. ובאשר לשאלה האתית, לא ברור לי אם לבטיו נובעים גם מפקפוקים במישור האתי או שספקותיו ממוקדים בתבונת הצעד בו נקט

הוא נפרד ב"להתראות".  אני נוטה לשים-לב לפרטים כגון אלה, שהם לכאורה, פשוט, נורמה. קיימת אפשרות שהעובדה שהשניים נפרדו ב"להתראות", ולא ב"שלום", "ביי" או כיוצא בזה, שיקפה איזו התכוונות להתראות עוד, שככל הנראה הייתה לא (לגמרי) מודעת.  (העובדה, כפי שכבר ידוע לי, שהשניים אכן עתידים להתראות, בטיפול, כמובן אינה מהווה כשלעצמה, כל תמיכה בהשערה זאת.)

למלים יש, כידוע לכולנו, מטען אסוציאטיבי-רגשי, הן רבות משמעות. בהקשיבי  לנאמר, מושכת את תשומת לבי לא-פעם דווקא מלה שולית זו או אחרת, במשמעות שלא אליה התכוון הדובר. לא כולכם תסכימו אתי, אך ההנחה שכל מה שאנו אומרים הוא רב-משמעות יותר משאנו מודעים ומתכוונים לו במודע, הוא יסוד מוסד בהקשבה הדינאמית שלי.  כך מהדהדות אצלי תכופות משמעויות אפשרויות נוספות לנאמר, ולעתים משמעויות נוספות אלה נרקמות ונשזרות להקשר(ים) נוספ(ים).  לדוגמה (אף כי מקוצרת ופשטנית), כשראובן אומר לטליה, "הם אמרו לי שאין הרבה סיכוי שתיקחי את זה, שאת בטח תפוסה כבר שנתיים הלאה", ובמקום אחר, "אה...אל תגזימי...שלושים ושש, נכון?  זה עדיין ילדה, לפי הספר שלי": מלים ומשפטים כגון אלה מתחברים אצלי לַתמונה המתגבשת במהלך המפגש בדרמטיות יתרה ואפילו בבוטות, של יחסי בת-אב מורכבים ובעיתיים ב"מציאות" המוצגת (אבי טליה נוכח אף שאינו נראה).  ולא פחות, בהעברה-העברה נגדית של ראובן-טליה, ביחסים המִתחיים ומתקיימים בין השניים בפנטזיה לא-מודעת.

אני מניחה שיש בין קוראיי כאלה שיטענו שההקשבה שלי היא סלקטיבית.  אכן, אני עצמי אף טוענת יותר מזה.  אין, לדעתי, הקשבה שהיא חפה מהנחות, מפורשות או משתמעות, בדבר טבע האדם, מבנהו הנפשי, מניעיו, גורמים מרכזיים המעצבים את התפתחותו, אופי יחסיו עם הזולת וכו'.  "פנטזיה לא-מודעת", לדוגמה, היא מונח תיאורטי שאימוצו משפיע על דרכי ההקשבה שלי, ושביסודו של דבר לא ניתן להפריכו או לתקפו.  המונח הוא נידבך בתיאוריה מקפת, אף אם רופפת ופתוחה, המלווה ומנחה את ההקשבה שלי, וכל שאשער או אפריך במהלך הדברים שאביא בפניכם ישקף תפיסות יסוד המלוות את ההקשבה שלי. 

ועוד ברצוני להעיר כאן, שמבחינתי - ויהיו כאלה שיחלקו עלי - על-אף שהדראמה הטלוויזיונית הנרקמת נראית אולי פשטנית, מופגנת, דראמטית מדי, אין, על פי תפיסתי, מצב אנושי ש"לא יכול להיות".  אותי מעסיקה השאלה, מהי הפסיכודינאמיקה הקיימת, והמִתחיה כאן? ובעצם, זה מה שאותי מרתק!  ולענייננו, מה הניע את ראובן לנהוג כפי שנהג? לְמה לא היה מודע, או לא מודע דיו, או שלא יכול היה לעצור מלפעול כפי שפעל על אף שחש/חשב שנוהג שלא לטובתו/לטובת המטופלת/באופן לא-ראוי מבחינה אתית? באופן הנראה פרדוקסאלי אולי, שאלה זו, כמו גם אחרות המעסיקות אותי אל מול המתרחש, אינה קיימת במרכז תודעתי, מתוך עמדה פעילה של חיפוש.  עמדה כזאת תותיר אותי מחפשת "מתחת לפנס".  ככל שההקשבה שלי צמודה אך רופפת, אסוציאטיבית, דינאמית, כך עולים בי הדהודים לא-צפויים, מפתיעים, תחושות, רגשות ורעיונות, תהיות, השערות פראיות, וסבירות, ומה לא.  אני משערת שהפעלת קשב כזאת מוכרת לרבים; עם זאת אני תוהה באיזו מידה היא מלווה את המעשה הטיפולי דרך קבע.

להלן כמה מן המחשבות/תהיות שהתגבשו דיים לכדי יכולתי לבטאן באופן קוהרנטי.  אלה הן מעין השערות, מהוססות, חלקיות וזמניות, רצופות ב"אולי", פתוחות לביטול, שינוי, הרחבה, תיקון ועוד, לאור הדברים שיובעו ויתרחשו בפרקי הסדרה הבאים. 

 מבוהל, נבוך, נפחד למן תחילת הפגישה (כך נראה לי), ראובן מנסה להיות ידידותי. והוא פוגע.  בולט שהוא לא זוכר פרטים הקשורים בטליה ועליה, פרטים המשמעותיים לה מאד, ואף כאלה שנראה שתפסו מקום ניכר במהלך הטיפול (כגון מוזיקה; [ומדוע, כשהיא יוצאת, הוא ניגש להתבונן בתקליטיה שלה דווקא, המצויה מעבר לשולחן, באזור שלה של המשרד?]).  מהבעותיו, מתנועותיו, מן השאלה שהוא מפנה אליה, נראה שאפילו נשמט מתודעתו, שטליה עשתה הפלה בהיותה בטיפול אצלו. היא כואבת, מאשימה, "שהייתי יכולה היום להיות – לא יודעת – עם משפחה קטנה – עם ילד בן.. 15. לפחות אחד, זה בטוח".  (מהפרומו ברור שזו נעשית האשמה בוטה בפגישה הבאה ביניהם.)

אולי השכחה ארעה משום שהיא משרתת את ההזדקקות של ראובן לעזרה/הצלה דחופה ו"הכי טובה" שניתן לקבל, מבלי שיתעוררו בו ספק ואשמה על מהלך אותו טיפול ומה שהתרחש בו?  אולי זו דרכו לאפשר לעצמו לצָפות שיכול להתקיים בינו לבין טליה מפגש ענייני, התואם את צרכיו? אני נזכרת בכך שאת אביו של ידין לא זיהה, "שכח" את מראהו, כשפתח לו את הדלת, ויהא זה אפילו שעה שבקושי פקח את עיניו; הן זהו אדם שזה מקרוב פגשו בכאבו, בזעמו ובהאשמותיו כלפיו, ועל כן, עוד בטרם הגיש לו את כתב האישום, מהווה עבורו אִיוּם (כשהוא בלאו הכי במצב מעורער ומאוים מבפנים). 

אני נזכרת בקטעים מן הסדרה הקודמת שהוצגו בקטע הרטרוספקטיבי שבפתיח: ידין, המופיע אצל ראובן כשהוא כבר במדי טייס, מודיע שמתכוון לטוס, שואל את ראובן, "אתה חושב שזה מהר מידי? שאני לא צריך לחזור לטוס? נורא חשוב לי לדעת מה שאתה חושב."   ראובן עונה, "אני באמת  לא יודע".  ולאביו של ידין שבא אליו לאחר האסון הוא אומר, "אני לא יודע מה קרה שם . . . גם אחרי התחקיר וה. . . וה . . . [כל הבדיקות האפשריות]—לא נדע.  אף אחד לא יֵדע.  זו עובדה שנצטרך לחיות איתה.  גם אני.  גם אתה".  .  ..  "טוב, אז אני." 

אבל קשה ביותר עם אי-הידיעה, מה גם שבמקרה זה תוצאותיה היו הרות-אסון.  ואולי משום כך עמדת ראובן משתנה בהמשך, והוא אומר לטליה, "במידה מסוימת הוא צודק, אבא שלו – זה נכון שלא עצרתי אותו מלחזור לטוס".  כמי שאמור היה לדעת, יכול היה לדעת. האם לנוכח מגבלות הידיעה, ולנוכח התערערות ערכו כפסיכולוג - אביו של ידין נותן ביטוי עוצמתי לספקות אלה המקננות, כך נראה, גם בו - ראובן נוטה לאמץ עמדה שהיא הגנתית-אומניפוטנטית במידה מסוימת?  והאומנם ברור שראובן יכול היה לעצור בעד ידין מלטוס?  ואולי, לוּ ניסה, היה דווקא דוחף אותו לשמיים?  ידין פונה אל הפסיכולוג אותו עזב, כאל יועץ.  הצורך לקבל עצה - שיהיה מישהו שיודע - היא זו שלעתים מביאה אנשים לטיפול.  לצידה קיים תכופות צורך לא מודע, להחצין קונפליקט פנימי שלא מאפשר החלטה, על-ידי פניה לְזולת, האמור לדעת.  אך משעה שמקבלים את העצה המבוקשת, יש ונעור בפנים הצד השני של הקונפליקט, ובמקום שהמאבק יתרחש בעולם הפנימי הוא הופך להתנגדות לָעצה שניתנה. 

ובהקשר לדברי לעיל על אביו של ידין, נזכרתי שהטיח כלפי ראובן, "אתה הרגת לי את הבן"... טליה, ההפלה... אולי התקשרו בו שלא-במודע לאיזו תחושה/בהלה שהיה "ילד" (עוּבר) נוסף שאותו "הרג"? ו/או שיאשימו אותו שהרג? אולי למרות השכחה הדהד בו (כמו שעלה בדעתו ושאמר ביחס לטייס) "לא עצרתי אותו/אותה"!  ואולי נעורה בו איזו פנטזיה שאת הילד/את טליה ניתן עוד "להציל"; שיוכל לעשות תיקון, לעזור לה, בדרך ישירה או עקיפה, להביא ילד לעולם.

ואולי, אם כך, התעורר בראובן ההכרח לפנות לטליה ולפוגשה בין היתר גם מתוך דחף להיענש על "מעשיו" או אזלת-ידו, להיות מואשם (והפרומו מבשר לנו שיהיה עוד מזה) לתת לטליה להביכו, להתקיפו, ולהשפילו לצד משאלה להחזירה אליו לטיפול, "לתקן". אזלת-יד ולצדה תחושת כל-יכול, המחפה עליה. אף יתכן שפנייתו של ראובן מוּנָעת לא במעט על ידי דחף להרס-עצמי ממש, מתוך רגשות אשם, חרטה, בושה, ומניעים אחרים. הן טליה—עשויה/עלולה לחְבור לאביו של ידין, ולהוכיח שראובן אחראי מבחינה משפטית, ולהביא לשלילת רישיונו!  (זה לא יכול לקרות בסדרה "בטיפול": אי-אפשר לפטר את הגיבור.)

וכעס? על הצפיות והדרישות ממנו. על ההאשמות הנוראות. האם הפגיעה בטליה, בדרכו,  הפסיבית (לא בכוונה: "מצטער, שכחתי...לא זוכר"), קשורה לזעם המתעורר בו? והאם הוא מנסה (שלא במודע), באמצעות טליה כעו"ד שלו, וכמטופלת-לשעבר, להוכיח את חפותו וערכו כמטפל טוב ואחראי? 

  הפרקים הבאים של יום אי יאפשרו בחינה של ההרהורים, ההשערות הטנטטיביות והמהוססות שהעליתי כאן, דחייתן, הכנסת שינויים בהן וכו'.  צפייה בהמשך אף תפתח, כך אני מניחה, כיוונים חדשים שלא נראו או שנעלמו מעיניי הפעם. בין כך ובין כך התמקדתי כאן בראובן, על-חשבון מבט כולל יותר.  על כמה מהשערותיי בהתייחס לטליה ומניעיה הסמויים, אנסה לכתוב בהזדמנות הקרובה.  אך תמונה רחבה יותר (ככל שהיא חלקית!) יכולה להתקבל רק אם אפנה בדבריי גם להתבוננות באינטראקציה הדינאמית המתרחשת בין טליה לראובן, תוך קשב לשיח הלא-מודע המתנהל ביניהם.

פרופ' שמשון רובין

על הטיפול במשפחת נ', יום ב'

החיפוש אחרי קירבה מותאמת, מרחב נפשי, וכבוד לזולת:

המפגש הטיפולי עם איתי, מיכאל, ואורנה נ'

המפגש עם איתי והוריו בחדר הטיפולים של ראובן פותח קשת רחבה של שאלות בפני אלו המגיבים לסדרה. ביניהן: למה להתייחס, לשם מה, ובאיזה טון? ומה לעשות בחלקים שאינם חשופים בפנינו - לאותם מקומות שאין אליהם התייחסות ישירה בשעה המצולמת והערוכה שהגיעה מהמפגש הטיפולי? באיזה מידה ובאיזה אופן לדמיין את מה ש"לא-מובא"? מעבר למה שיש בפרקים, עולה גם שאלה מה לעשות עם הידע שיש לנו מהעונה הראשונה, מהמפגשים עם ההורים מיכאל ואורנה, שהיו בקשר זוגי בעייתי, ושהבן שלהם, אז בן תשע, זכה להתייחסות בעיקר דרך מסגרת ההתייחסות של כל אחד מההורים.

מה שהיה חסר בהתייחסות שלהם אז, כמו שקורה הרבה מאוד בחיים, זו עמדה הורית שיכולה לקחת בחשבון את קיום הזולת ומשמעותו מהפן הלא-מוכר של האחר, עמדה המכבדת את "אחר-יותו". עמדה זו פירושה שהוא/היא אינם "שלנו", וכן שיש לנו נגישות מוגבלת בלבד לאזורי הפרטיות של האחר - בין אם מדובר בבן או בת זוג, בבן או בת, או במטופל/ת. מכאן ניתן לשאול מה אנחנו, בעלי המקצוע, רואים כשאנו צופים בסדרה? באיזה מידה מה שאנו רואים מותאם לצרכים של המטופל הרגיל/הסביר, ובאיזה מידה מה שאנו רואים מותאם לילד הספציפי איתי, ולמשפחתו הספציפית, בעת הנוכחית ובנסיבות הקיימות.

דבר אחד בכל זאת ברור: לא רק הצופה שואל מה ועד כמה לעשות שימוש בידע מבחוץ ומהעבר עם ההורים, זו גם שאלה שמעסיקה את המטפל בסדרה. 

לנוכח שאלות אלה, נושא הגבולות בטיפול נראה דבר חשוב ביותר, ואולי עדיין הלא-מטופל ביותר. בשעה הראשונה בה צפינו, איננו יודעים מה סוכם עם ההורים הפרודים, והאם הילד נשלח לטיפול או להתייעצות. לא ידוע לנו מה יודע הילד על השיחה/טיפול שלו, וגם מה ידוע לו על הטיפול בהוריו בעבר ובהווה. למשפחה היסטוריה ארוכה עם המטפל, שכוללת גם רגשות עזים, וקשה לדמיין שאיתי לא נחשף לחלק מזה.

 מדברים שאיתי אמר, ברור שהוא שמע על "השקרים והבגידה של אמא", והחשיפה לזה היא לא לטובתו. במידה ויוחלט שהוא זקוק לטיפול, עולה שאלה האם מתאים ונכון שראובן יטפל גם בו, או אולי נכון יותר שראובן יעשה טיפול והדרכת הורים למיכאל ואורנה בלבד. במידה ויוחלט שיש צורך בטיפול אינדיבידואלי לאיתי, האם לא יהיה זה נכון שאיתי יופנה למטפל או מטפלת אחרים, מיומנים יותר בעבודה עם ילדים, ועם שליטה בכלים ובטכניקה של טיפול בילדים? כמו כן יתכן, שהמפגשים עכשיו מתקיימים רק במטרה להעריך את ההתאמה או הצורך של הילד בטיפול, ולהבין בעזרתו מהם הפחדים, הקשיים, והרגישויות שהוא חווה בקשר עם הוריו ועם עצמו.

מה שאמור לאזן, להגן, ולהכיל את המורכבות המתוארת לעיל, היא ההקפדה על החוזה הטיפולי, על כללי ה"סטינג" (setting), ועל גבולות ברורים, תוך הגדרת ההבדלים בין עבודה עם איתי לבין עבודה עם הוריו. גם אם מדובר בטיפול בגישה מערכתית, עדיין יש חשיבות לגבולות ברורים תוך התייחסות למשפחה כולה בו זמנית. ההקפדה על כללים ברורים ומובנים יכולה לעזור עם נושא ההגדרה העצמאית

((self-determination של איתי, כפי שנראה בהמשך.  המשותף לגישות הטיפול השונות, הינה החשיבות שמוקנית לסדר ולארגון של המרכיבים הבסיסים: מי נמצא בחדר, למי עוברת איזו אינפורמציה, מתי הזמן בפגישה משותף, מתי הזמן והמרחב הינם של איתי בלבד, וכדומה.  נקווה לשיפור בתחום זה, ושניסיונותיו של ראובן ליצור מרחב עבור איתי מול דרישותיו של אביו מיכאל ישאו פרי. 

אולם, גם לאחר שענייני המסגרת הטיפולית יוסדרו, נרצה ונצטרך לעבור לשאלת השאלות - מי זה איתי, ואיך ניתן לעזור לו. ראשית, יש מקום לשקול מסגרת טיפולית לשם מתן עזרה לאיתי, והייתי מוסיף למטרה גם מתן כבוד לאיתי. חיוני לילד שיהיה לו מקום בשביל עצמו, בכל המובנים – והדבר חייב להעסיק את כל המעורבים. מבחינה משפטית ומוסרית, הוריו הם אלו שיכולים, ויותר מכל, חייבים, להתעניין ולקבוע הרבה דברים בנוגע לחייו של בנם - כולל לבקש פרטים על הטיפול. אולם, חלק מהעזרה הטיפולית יתבטא בדאגה למרחב של פרטיות ועצמאות עבור איתי. רצוי מאד לגייס את הוריו להעניק לו תנאים של אלה - בראש ובראשונה בחדר הטיפולים. עם הסכמתם של ההורים לכך, יהיה אפשר להתחיל לשחררו ממעורבות יתר במאבקים בין הוריו.

במידה ויווצרו התנאים שיאפשרו להתחיל להסתכל ולהכיר את איתי, נוכל לשאול את השאלה: מי הוא? כשמתבוננים באיתי, עולות תגובות והשערות רבות עליו ועל חייו. אנו קולטים את המראה הגדול והשמן שלו, את הדיבור הלגלגני על המטפל שאינו מספיק גברי, ומשערים שהתייחסות זו נובעת מסדרה של השלכות הקשורות לדימויו העצמי ולמחשבותיו על עצמו, לאינטראקציות עם עמיתיו, ולמשמעות השומן והגבריות בעיני אביו ובעיני אמו. העובדה שאמא אורנה הייתה שמנה בתור ילדה מעניקה משמעות בין-דורית לעובדת היותו שמן, והופכת משהו שיתכן ונובע מסיבות גנטיות–פיזיות, לדבר שיכול להקשות או לקרב בין איתי לבין כל אחד מהוריו. גם כאן, ראוי לתת מקום למשמעויות של ההשמנה בעיניו של איתי  - ובכך למתן את דרישות אביו ואמו, המבלבלות ומלחיצות אותו - אבל גם יהיה נבון להתייחס לזה בהדרכת הורים כחלק חשוב של העבודה עמם.

מצדו של איתי, ביחסים עם אמא ואבא נשזרים מספר נושאים משמעותיים הכוללים:   א) ההתייחסות לאוכל שאבא מכין ולשינה בביתו, ב) התמודדות המעורבים עם ההשמנה, ג)  השינה במיטה בגיל אחת עשרה עם אמא, וד), הרצון שלו לא לפגוע באבא או באמא. כל אלו נכנסים לשאלה אצל מי יישן ומה תהיה משמעות המשמורת המשותפת, איך יחלק את זמנו בין ההורים, מי יותר צריך אותו (דהיינו על מי הוא צריך להגן בהיותם שניהם פגועים וכואבים), וכדומה. הבלבול סביב השאלה מי צריך להגן על מי, ולאיזה דרגה של חופש ושיתוף ניתן ורצוי להגיע, עובר דרך החדר הטיפולי. במסגרת הטיפול הנוכחי, הישענות על דיבורים גלויים וישירים עם איתי, והתייחסות ישירה ובעיקר מילולית, מביאה לצמצום המרחב, ותורמת להזנחת אותו עולם מרתק ומופלא של תרפיה במשחק. הדגש שיש לשיח המילולי, פועל בעיני כנגד מתן מרחב וחופש לאיתי. אמנם "שש-בש" הוא משחק, וניתן לעשות הרבה גם איתו, אבל העובדה שבחדר אין את המשחקים הבסיסיים השייכים לתחום זה (צבעים ונייר, בובות, ופלסטלינה, להזכיר רק כמה מביניהם), גורמת לצמצום קשת האפשרויות הטיפוליות ב- .play therapy

לסיכום, ההתרשמות שלי מן הצפייה במפגש הראשון עם איתי היא, שאנו פוגשים ילד הלכוד בתוך משפחה של הורים פרודים, חרדים, ולוחמים. תפקידי הילד בתוך המשפחה, כמו גם יכולתו להשפיע, אינם ידועים לו ואינם מדוברים עדיין בשום רמה –  גלויה או סימבולית. נוכל להיות בטוחים שיש לו רגשות, שהוא מבולבל בנוגע למתרחש, ושהמצב מעיק עליו. בנוסף לכל זאת, ההתמודדות שלו עם מבנה גופו, מגבירה במידה ניכרת (תרתי משמע) את הקושי בחייו. אי-הודאות איפה יישן, אי-הודאות סביב המשמעות של המילה "פרידה" ביחסים המשפחתיים, ותפקידו כגשר שמחבר בין ההורים מובילים לשאלה – איפה העצמאות, החופש, המרחב ההתפתחותי, והאינדיבידואליות של איתי? האם נוכל לגייס את הוריו לעזור לאיתי לפתח אזורים עם משמעות עבורו כאיתי, ללא קשר לשאלה מה זה עושה לאבא או לאמא או לזוגיות שלהם?  איך נעזור להורים לתרום להתפתחות הרצויה הזאת? פניה לטיפול אצל המטפל של ההורים, מגלמת אפשרות לעזור כמו גם להכביד על הדיפרנציאציה של איתי separation individuation) - בעגה המקומית). האם יתגברו התנאים שיאפשרו לו להיות אדם בפני עצמו, או האם תגבר דווקא המשמעות שיש לאיתי במאזן הרגשי של היחסים בין מיכאל ואורנה?

יש כאן הזדמנות לעזור, אך המעורבות של איתי במערך הטיפולי הנוכחי מזמנת קשיים שקרוב לודאי שיעסיקו אותנו בשבועות הקרובים.

ד"ר דורית שיקיירסקי

על הטיפול באפי, יום ג'

אפי ברעם מפחד למות

בפרק השלישי בעונה השניה הצופים פוגשים את אפי ברעם, שמגיע לטיפול עקב התקפי חרדה. המפגש הראשון עם אפי ברעם אינו כאשר נפתחת דלת חדר העבודה של ראובן דגן, אלא באמצעות תחקיר שמשודר בטלוויזיה. יחד עם ראובן אנו צופים בטלוויזיה, ושומעים מאילנה דיין ש"כבר חצי שנה שבאזור חיפה מתים אלפים מדי חודש. בינתיים רק דגי נחלים, סרטנים וציפורי מים, אבל הזיהום הגדול לא רק משפיע על הזיהום האקולוגי, אלא עשוי לסכן בהדרגה את כל תושבי מישור החוף הצפוני". מסתבר שאפי ברעם הוא "המנכ"ל המיתולוגי" של ספיר כימיקלים, וזיהום הנחלים הגיע כבר עד הוועדה לאיכות הסביבה של הכנסת, והוביל להפגנות סוערות. "אבל רק השבוע, לראשונה, מישהו שם אולי מתחיל לקחת אחריות"; מי שמתחיל לקחת אחריות אינו המנכ"ל ברעם, אלא סמנכ"ל השיווק רכלבסקי.

אני מתעכבת על 'הפתיחה הקרה' (cold open), הקטע שטרם כותרות הפרק, משום שזו מכוננת את הדילמה שאפי ברעם מייצג בסדרה – לא רק כמניע לטיפול עם ראובן, אלא גם כעמדה בשיח הפוליטי. השימוש בתחקיר של אילנה דיין בטלוויזיה רומז שההגדרה "המנכ"ל המיתולוגי" מסמנת קשת עלילה (arc) שאינה עוסקת רק בבעיה פסיכולוגית של פרט, אלא נוגעת גם במשמעות הפוליטית של מנהיגות עסקית וגם במשמעות אחרת, שעולה מפנטזיות לא-מודעות אשר מופיעות בתרבות בצורה מודעת כמיתוס. צומת זו – בה מצטלבים השיח הפסיכולוגי והשיח הפוליטי – מציבה את אפי ברעם במרכז הכובד של העונה הנוכחית.

היחס בין אפי ברעם לבין ראובן דגן הוא יחס של השתקפות הדדית – שני גברים שנמצאים בצמרת המקצועית, אבל במשבר חמור, שמהדהד גם בחיים המקצועיים וגם בחיים האישיים של שניהם. השתקפות זו מופיעה בדיאלוג ביניהם בהתייחסויות חוזרות ונשנות של אפי, שמציבות את שניהם כ"אנחנו" – בכירים במקצועם שחולקים אותו חוג של מכרים, ביניהם פרופ' יוסי קליין ש"אתה בטח מכיר אותו"; ששרדו את מלחמת יום כיפור, "אלה שהתגברו והמשיכו הלאה... אתה יצאת מזה, בנית קריירה..."; שהקימו משפחות – אבות לבנים, ובעיקר לבנות, אשר כואבים את הריחוק מהילדים. כשראובן מפרש את השימוש של אפי ב"אנחנו" כבדיקה, כביטוי של החרדה של אפי שמא אינו יכול לסמוך על השיפוט של ראובן, פירוש זה מוחמץ באותה מידה שפירוש דומה לאיריס ביום רביעי הוא מוצלח; ראובן מחמיץ את ניסיונו של אפי ליצור ביניהם זהות כדי לקבל ממנו אישור מרגיע ותו לא, טיפול בסימפטומים, שלא ייאלץ אותו להתעמת עם המשמעות של התקפי החרדה. אפשר לומר, שמשום שהוא חש מתפורר לרסיסים, אפי מחפש בראובן השתקפות מרגיעה של עצמו כסובייקט שלם, שאינו מפוצל ומשוסע (Lacan, 1977).

מעבר לניסיונו של אפי ברעם להתחבא מפני החרדה בחיק ה"אנחנו", נרמז כאן שהבעיה אינה רק בעיה של פרט, אלא בעיה של "אנחנו" – מבחינה פסיכולוגית זו הגבריות הקורסת של דור האבות, ומבחינה פוליטית זו המנהיגות המעורערת של האליטות השליטות; לפיכך זו בעצם בעיה של כולנו. שני גברים אלה, כאילו דומים במאפיינים חברתיים ותרבותיים, כאילו שונים באישיותם, במסלולי חיים שנראים כמעט מקוטבים, מלמדים כיצד הפסיכולוג המהורהר והמרגיש אינו אלא השתקפות של המנכ"ל המיתולוגי שעושה. מבחינה זו, גם הבעיות של ראובן – שנתפסות בדרך כלל כבעיות אישיות שמובילות לחריגות אתיות – מוצבות כאן בהקשר הפוליטי הכולל של השבר העמוק בחברה הישראלית. הזיהום של הסביבה מסמן את התוצאות הקטלניות של הפיצול בו משתמשים ראובן, אפי ו"אנחנו", פיצול בין הכוונות הטובות לבין המעשים הרעים. שאלת האחריות המקצועית של ראובן – למותו של ידין, לחיסול הטיפול של נעמה, לפירוק הזוגיות של אורנה ומיכאל – מוצבת במפורש על סדר היום של העונה השניה, ומועצמת באמצעות התביעה המשפטית של מנחם (אבא של ידין), שמובילה למפגש מחודש עם טליה בפרק הראשון; ואם עוד לא הבנו – גם איריס משליכה לתוך ראובן את האחריות לחייה ולמותה, נוכח סירובה לטפל בסרטן בו חלתה.

שאלת האחריות של אפי ברעם לזיהום הנחלים אינה אלא השתקפות נוספת של הפיצול בין האב הטוב והמיטיב לבין האב הרע והמגונה. הפיצול בין היבטים אלה של דמות האב מעלה באוב את זכר אביו של אדיפוס, לאיוס. בשנים האחרונות כותבים שונים בפסיכואנליזה החזירו את המודחק, והזכירו שראשית הסיפור בנבואת האוראקל, בעקבותיה ניקב לאיוס את קרסוליו של אדיפוס בסיכה ארוכה, ונתן אותו ביד הרועה, כדי שזה יפקירו למות; לאיוס האב הטראומטי חוזר ומופיע בצומת תביי לעימות הסופי עם אדיפוס. להפתעתי, גיליתי בקריאה חוזרת את לאיוס בדמות האב הרע והמגונה, עוד לפני הפעולה הטראומטית שמכוננת את הדרמה של אדיפוס: לאיוס יצא לגלות ומצא מחסה בביתו של פלופס; "יום אחד לקח לאיוס את כריסיפוס, בנו של מארחו, לשיעור בנהיגת מרכבה, ובמהלך השיעור אנס את הנער. בעקבות המעשה הנורא קילל פלופס את לאיוס וביתו..." (שבתאי, 2000, 115). אין פלא שלאיוס נוסע במרכבה ומוצא את מותו מידי צעיר זר בצומת תביי. האב המגונה במיתוס רומז על משמעות הפיצול של האבות בפרק – מי שחי בעולם של "כרישים" ש"מחפשים איך לנגוס", כפי שמתאר זאת אפי, אל לו להתכחש לחמדנות ולרצחנות שטמונות בתוכו, לתאוות האסורות שמניעות אותו. כאשר המעטה של האב הטוב והמיטיב קורס, מגיח מתוכו האב הרע והמגונה; מי שמתכחש לטבעו מעומת עם חזרת המוכחש בדמות חיות מתות.

גם ראובן דגן מזהה באפי ברעם את "התאום הדימיוני" שלו, לפי ביון (2003) – זה שבדיוק כמוהו, אבל קצת יותר – קצת יותר כסף, קצת יותר הצלחה, קצת יותר ילדים; אם חושבים רגע, אפילו התקפי חרדה יש לאפי קצת יותר מאשר לראובן. אפי מציע לראובן קצת יותר כסף תמורת טיפולים קצת יותר ארוכים, כדי לפתור את הבעיה. נדמה שהפירוש של ראובן את ה"אנחנו" כבדיקה, נובע בעצם מהספקות המתעוררים בתוכו לגבי השיפוט שלו, היכולת שלו – בקיצור, הפוטנטיות שלו. פרץ התחרות והקנאה בתחילת הפגישה עם גילה חושף את תחושות הסירוס והמוות; משום תחושות אלה, ראובן מזהה את אפי כתאום דמיוני, דמות שמסמלת עבורו את הכמיהה לדומות ואת כאב השונות גם יחד.

ראובן אינו מתקשה לזהות את פחד המוות שלופת את התאום הדמיוני שלו – כשם שאפי גורר לתוך החדר ערימה של חיות מתות וילדים מנוכרים, הנדוניה שמביא ראובן אינה פחות מורבידית; אפי נבהל כשסמנכ"ל השיווק רכלבסקי עוקף אותו, חושף אותו לתקשורת – ובעצם, מאיים לחסל אותו מקצועית; זו גם המטרה של מנחם כשחושף את ראובן לשיפוט חיצוני באמצעות התביעה. שאלת האחריות למוות אינה זרה לראובן – אולם לא רק באשמה ובאחריות למוות אנו עוסקים כאן, אלא בשאלת המוות הפנימי של האב הטוב והמיטיב, שמאבד את ילדיו, יצירי כפיו. האב הטוב והמיטיב מגלה שאינו כל-יכול, שאינו כל-יודע – אפילו מנכ"ל מיתולוגי ניצב חסר אונים נוכח ילדיו המפוזרים, ורק בדיחה קלושה לו כמגן – "עד להודו נסעה כדי לברוח מאבא שלה". נגד חוסר האונים אפי מנסה לגייס את ראובן באמצעות שותפות הגורל של הדור האבוד של מלחמת יום כיפור: "כל הדור שלנו... זה דור שנמחק". מעטה הקשיחות הגברית שמכסה בקושי על אישיות פגועה, פוסט-טראומטית, נסדק אצל אפי, שצריך להתאמץ כדי לאהוב, כמו גם אצל מנחם, שעיצב את בנו בצלמו ובדמותו; שניהם מתעמתים עם מחיר הדמים שגובה הפיצול בין הכוונות הטובות לבין המעשים הרעים באמצעות ההתעלמות מהעולם הפנימי. מנחם אינו יכול לשאת את אשמת השורדים שרוויה בחוסר אונים, ומוצא בראובן כתובת להשלכה אלימה. מבחינה זו, מותו של ידין נובע מהאשמה שזה חש על רצחנותו בשירות ה"אנחנו", כפי שגורלו המר של אדיפוס נגזר מהיותו בן לאב מגונה וטראומטי.

בניגוד ברור לקשיחות הגברית המתפוררת, מופיעה החולשה הנשית – אצל טליה, אצל אורנה, אצל איריס – הנשים שמשועבדות לגברים, שמאשימות גברים; מעניינת במיוחד "אשתי" של אפי, האשה היחידה שאין לה שם או שניים בפרקים של השבוע הראשון, מה שמסמן אותה כמי שאין לה קיום אלא ביחס לבעלה. הזיהוי של חולשה עם נשיות בולט במיוחד בהשלכות של אפי על בִּתו רני – שכינוי החיבה שלה מהדהד את שם האב; לכן הקונפליקט הפנימי של אפי מכריע אותו, כאשר ראובן מציע אפשרות שהחרדה של אפי מהתפרקות ומוות מושלכת על רני "הבת של אבא". לא רק הכרישים רואים בטיפול חולשה ומחפשים איך לנגוס – גם אפי אינו יכול לסבול את החולשה שברגשות עזים, או לייתר דיוק את העוצמה המבולבלת והמבלבלת של אהבה ועצב בדוא"ל של בתו; הוא מעדיף לתאר אותה כמי ש"בטח תשמח לשמוע את זה" [שסובל מחרדה בגלל לחץ] – זאת אפשר לראות כהשלכה של "הכריש הפנימי" של אפי על רני. גם הבקשה המודגשת לסודיות השיחות ולחשאיות עצם הטיפול אינה במישור המובן מאליו של העולם הממשי בו מתנהל אפי, אלא ביטוי של חוסר רצונו לדעת מה קורה בעולם הפנימי – אפי מעוור עצמו באמצעות שליפה של פנקס צ'קים; התקף החרדה מאותת על הסכנות שבהתעלמות מהעולם הפנימי.

ההצעה של ראובן שאפי ישכב לנוח בחדר, מקבלת את מלוא משמעותה רק בדיעבד, לאחר שאנו צופים בראובן משוחח עם גילה על טשטוש הגבולות בין החיים האישיים לבין החיים המקצועיים שלו, שמתבטא – כך גילה בפירוש עבש במיוחד – בדירה בה ראובן גם מתגורר וגם עובד. ראובן בעצם מזמין את אפי לנוח במיטה שלו, וחציית הגבולות כאן מסקרנת במיוחד – מי יורש את נעמה בעונה הנוכחית? טליה או אפי?    

ביון, ו. ר. (2003) התאום הדמיוני. בתוך: במחשבה שנייה. תולעת ספרים. עמ' 17-33.

שבתאי, א. (2000) אדיפוס. בתוך:  המיתולוגיה היוונית. ספרי תל-אביב. עמ' 118-115.

Lacan, J. (1977) The mirror stage as formative of the function of the I. In: Ecrits, A Selection. New York & London: W. W. Norton & Co. pp. 1-8.

פרופ' חנוך ירושלמי 

על הטיפול באיריס, יום ד'

הבהלה לטיפול

האירועים התפתחו במהירות בטיפול באיריס: ראינו אישה-ילדה, שמבוהלת עד מוות מגילוי מחלה שאם לא תטופל תביא למוות ודאי, פוגשת גבר המבוהל עד מוות ממה שאולי מזכיר לו את מותו שלו ומהאחריות הנוראה שהוא חש מגילויה. היא כה מבוהלת עד שאיננה יכולה להיות מחוברת אל המציאות הנוראה הזו ו"בוחרת" להתנתק ממנה, לעסוק בהגשות סוף השנה בבצלאל או להיזכר באזעקת השווא של האירוע הגופני של אביה. ואילו ראובן, המטפל המנוסה, מתוך בהלתו אינו מצליח לבחון ממש את חווייתה מתוך עיניה או רגשותיה שלה. הוא אינו מצליח לגלות כלפיה אמפתיה אמיתית, אף שהעניין נוגע לעמקי נשמתו שלו, ואולי בגלל כך. מרגע גילוי הסוד הנורא, הוא אינו מסוגל ולו לרגע קל ליצור מרחב טיפולי שבו ניתן לבחון תפישות, משמעויות או רגשות מוסווים או מנותקים. הוא אינו מצליח, לאחר הגילוי המזעזע, לנסות ולהתחבר עם רגשותיה של איריס עצמה ביחס לאירועים שרדפו זה את זה. כך למשל, מהי עבורה של איריס משמעות העובדה שלאורך כל האשפוז והבדיקות ובמשך כל המפגשים המצמררים עם הרופאים הבודקים, לא היה איתה איש?

מה שקורה למעשה, כך נראה, הוא בעצם שראובן המטפל זקוק להרגעת חרדותיו שלו שהתעוררו בעקבות מפגש טיפולי זה ו'הופעלו' (enacted) על ידי איריס המטופלת. הוא מנסה לגרום לה לנהוג באופן שירגיע את האימה שהתעוררה בו. ואילו היא, כך חשתי אולי שלא בצדק, רווה במובן מסוים נחת מ"הקפצתו" או מ'הפעלתו'. אולי היתה זו עבורה, לא יכולתי להימנע מלחשוב כך, דרך להיפרע, לנקום באותם מבוגרים רגישים הממוקדים בעצמם שאולי מגלמים הוריה, שאינם מצליחים אי פעם לגלות אמפתיה אמיתית אליה? השערה זו עלתה בי כשחשתי חרדה מתגברת והולכת למשמע תיאוריה על גילוי המחלה. ככל שתיארה איריס בפרטי פרטים את השתלשלות העניינים המזוויעה של הבדיקות הרפואיות ושל תגובות הרופאים אליה, את מבוכתם ואת ההכרה הגוברת בה שמדובר במחלה קטלנית, כך התגבשה בי התפישה שהיא מלאת עוינות וזעם. חשתי שיש בתיאוריה מן הרצון הסדיסטי לגרום לשומע תחושות זוועה ואימה.

יתכן שניתן לנסות ולהבין גם על מה הזעם שאיריס חשה. אנו נרמזים על כך שאין גבולות ברורים בינה לבין אמה כשהיא מסבירה שעליה להיות עצובה מפני שאמה תהיה עצובה, כשנעשה פתאום בלתי ברור מי בעצם עצוב ועל שום מה. יתכן שחוסר גבולות זה לא אפשר לה מעולם לחוות אמפתיה אמתית מצד מי שהיה אמור לראות אותה כפי שהיא, ולהשתתף ברגשותיה שלה בלי להשליך עליה מרגשותיו שלו. ואולי כעס חבוי זה מצטרף לעוול מתמשך נוסף שחוותה: יתכן שסבלה לאורך כל מהלך חייה מחסך עמוק גם בשל הטיפול של אמה באחיה החולה, ולא קבלה מעולם את אותו מבט, או אותה "נראות" בעיניו של הזולת, דבר שהביאה לזעום על המטפל הקודם? ואולי בשל כל הסיבות הללו גם יחד היא מלאת כעס ועוינות כלפי ראובן המטפל, ו'מפעילה' אותו הפעלה רגשית עמוקה ומזעזעת כזו.   

כפסיכולוג קליני אינני יכול שלא להשתאות ולהניע בראשי בחוסר אמון מהתפתחות היחסים ביניהם בסרט. כל כך הייתי רוצה שכזה יהיה גם מהלך העניינים עם מטופלי, ואינני מתכוון לשמיעה של בשורות איוב כאלה. אני מתכוון לאופן בו מציגה איריס המטופלת את התנגדותה לטיפול ולקשר הטיפולי. אף שהמטפל זוכה לביקורת נוקבת וכעס מיידי וגולמי על התערבויותיו, הרי בכך היא מסגירה לידיו את רגישויותיה ואת מה שגורר את התנגדויותיה. והאם אין זהו לב לבו של הטיפול הדינמי: זיהוי ובירור ההתנגדות העולה מן המטופל? ניתוח התנגדויות המטופל הוא לב הטכניקה האנליטית מאותם ימים רחוקים כשהופסקה ההיפנוזה כשיטת טיפול והוחל לבחון את התהליכים המנטאליים המארגנים את תפישותיו ועולמו של המטופל. ובכן, ההתנגדות העולה מהמטופלת, המפגישה את ראובן עם קשיים בלתי צפויים ובלתי נעימים בעליל, היא גם המפתח הניתן בידיו להמשך התפתחות מוצלחת של הטיפול. מדוע בחיים המקצועיים האמיתיים לוקח לנו, המטפלים, שבועות ופעמים גם חודשים עד שאנו מזהים את אופי התנגדות המטופל? אולי כי החיים אינם סרט שניתן לעצב אותו על פי צרכינו ומידותינו, וחבל.

ד"ר מאיר ברגר

על הטיפול של ראובן אצל גילה, יום ה'

                                                                   התחדשות והתכנסות בעולמם של מטפלים

ראובן וגילה נפגשים שוב. עברה שנה מאז פגישתם האחרונה. חיי שניהם השתנו, אך נראה שבכיוונים הפוכים. בעונה שעברה, גילה שהתאלמנה זמן מה קודם לכן, הפסיקה לעבוד במקצוע וחשבה לכתוב ספר. ראובן היה איש משפחה, עבד בקליניקה בביתו, והאמין שיש לו עולם יציב של קשרים משפחתיים. הוא פנה אז להתייעצות לגילה (שהייתה בעבר מורתו ומדריכתו במכון הפסיכואנליטי)  מפני שהרגיש מודאג  בגלל קוצר רוחו והיותו על סף התפרצות במגעיו עם מטופלים. לאורך העונה הקודמת נחשפו היחסים רבי הערוצים והשכבות שביניהם.

בפגישתם בעונה הנוכחית השתנו דברים בעולמה של גילה. הספר שכתבה זכה להצלחה, היו אליה פניות ובקשות לטיפול והיא חזרה לטפל. היא חשה שהיא עוברת התחדשות. לעומתה, השינויים בחיי ראובן הם לרעה. הוא נראה ונשמע תשוש ושחוק. הוא מגדיר את מצבו כהתכנסות. הוא גרוש, מנותק מילדיו, חי בדירת סטודיו.  את מטופליו הוא רואה בסלון הדירה.  הסיבה המיידית לפנייתו לגילה היא איום בתביעה משפטית, המלווה בפנייה לוועדת האתיקה של הסתדרות הפסיכולוגים הדורשת את השעייתו מעבודתו המקצועית כפסיכולוג. התביעה הוגשה על ידי מנחם ירושלמי, אביו ניצול השואה של ידין, טייס חיל האויר (שהטיל פצצת טונה על שכונה ערבית). ידין היה במשך זמן קצר מטופל של ראובן ונהרג בהתרסקות מטוסו. האב רואה את ראובן כאשם בכך שערער את דפוסי ההתמודדות של בנו ופגע ביכולת התפקוד שלו ובנוסף לכך לא מנע ממנו לחזור ולטוס. ראובן בא לבקש מגילה מדריכתו לכתוב חוות דעת לועדת האתיקה, המגבה את התנהגותו המקצועית בטיפול עם ידין.

 לראובן ולגילה היסטוריה ארוכה של יחסים מורכבים. ביחסים אלה בולטת מעורבותו הרגשית החזקה של ראובן. הוא מחובר אליה  במעין עבותות היקשרות: תקופות של  אידאליזציה כלפיה  מתחלפות ברגשות של תסכול ואכזבה.  הוא מלא טענות כלפיה ובכל פעם שהם נפגשים הוא מתווכח איתה מאשים אותה האשמות שונות ולעיתים אף עולב בה. גילה מצדה מתעמתת עם ראובן לעיתים קרובות באופנים שמשאירים אותו פגוע. הסיפור הטראגי של יחסי ראובן עם ידין הצטלב עם סיפור מרכזי אחר, התאהבותו של ראובן במטופלת שלו נעמה. ארוס וטנטוס נפגשים במשולש רומנטי. ככל שהעלילה מתפתחת, וראובן מתייסר בקונפליקט בין  אחריותו כמטפל לבין תשוקתו העזה לשבור את המסגרת הטיפולית ולהיסחף ברומן אהבה, מופיע גורם מציאותי חדש: יעל אשתו הודיעה לו שיש לה מאהב. גילה הציעה להפוך את ההדרכה לטיפול זוגי. במסגרת החדשה גילה אילצה את ראובן להודות בפני יעל שהוא מאוהב במטופלת שלו ובכך הצביעה על קשר אפשרי בין התאהבותו של ראובן בנעמה לבגידתה של יעל. כך הפך נושא המתח הארוטי בין ראובן לנעמה, שנדון קודם לכן בהדרכה במושגים של העברה והעברה נגדית לגורם שווה ערך לבגידה של בני הזוג ראובן ויעל זה בזו. כאנשי טיפול אנחנו יכולים להרים גבה בקשר להתערבות מהסוג הזה. אולם עלינו לזכור שמדובר בד ולא  רק  בהצגת טיפול "אמיתי" . המחזה  עוסק בקשר בין מסגרות הטיפול למסגרות החיים של המטפלים והמטופלים גם יחד. הבגידה ופרטים שלמד ראובן על הבת שלו ערערו לחלוטין את הסדרים  בחייו עליהם שמר די בנוקשות. מבחינה פסיכודינמית נראה לי שראובן הפעיל מנגנון התמודדות דיסוציאטיבי בו שררה הפרדה מוחלטת בין עולמו המשפחתי (הדירה שמאחורי קירות הקליניקה) לבין עבודתו. הוא חשב שהוא מכיר את בתו ואת אשתו ולפתע נגלו לו דברים שלא ידע על שתיהן. הכל קרס בבת אחת וחידד את הפרדוקס של הפער בין מיומנותו כמטפל באחרים למיומנותו לטפל בעצמו ובקרובים לו.

 בפגישה הנוכחית מנהלים  ראובן וגילה ויכוח שחלקו מקבל צביון פילוסופי מוסרי על מהות המעורבות והאחריות האנושית של מטפל כלפי מטופליו, ועל גבולותיה. ראובן, שהיה מטפל די שמרן על אף תהיותיו וספקותיו בנושאים אלה, מדבר בלהט על חשיבות האומץ ללכת אחרי משאלות הלב ולחיות חיים אמיתיים ונועזים גם אם מדובר בשבירת מוסכמות ומסגרות. הוא חש אשם שהוא לא נקט עמדה ברורה ולא מנע מידין לחזור לטוס.  הוא בז לעצמו על שבחר לסגת לעמדת  המטפל המסתתר מאחורי כורסתו ובכך איבד את הסיכוי לחיוניות ושמחת חיים.  ראובן נשמע כמו איש שעבר טראומה.  הוא מתאר את עצמו כמי שנזהר עכשיו בצורה מוגזמת ביחסיו עם מטופליו. לדעתו הריסון והאיפוק שהטיל על יצריותו הופך אותו למטפל פחות טוב. בעיניו גילה מייצגת את אותו ריסון מקצועי וריחוק אנושי שחוסם אותו. קשה לו מאד לראות אותה באור אחר אפילו שפה ושם היא חשפה באוזניו בכנות משהו ממאבקיה הפנימיים. בפגישה שלפנינו עולות במיוחד שאלות האחריות שמתמקדות במצבים הנוגעים להצלת חיים. מה אחריותו של המטפל מחוץ לחדר הטיפולים. גילה שואלת: מה עושה אותך כה מחויב ללקיחת אחריות על חיי אחרים? נראה שהיא רוצה לחקור זאת דרך השורשים הביוגראפיים שלו. ראובן ברוב זעם ומחאה נאבק על כך שרגשות באינטראקציה בין בני האדם חורגים מהגדרות מרוחקות של התבוננות מבחוץ. הוא מגן בחירוף נפש על כך שאהבתו לנעמה הייתה אמיתית, מכל הלב. שאהבה זו טמנה בחובה אולי את גאולתו שלו מהשיממון והבדידות אליהם התגלגלו חייו הנוכחיים. הוא מרגיש שהוא נכשל להישאר נאמן להבטחת החיוניות שעוררה אהבתו. הוא חושב שדווקא כשלון זה נתפש על ידי גילה כניצחון המטפל שבו. ראובן חש שהמטפל שבו הפסיד. הוא מרגיש מת בפנים. נושאי הצלת חיים ונושאי מניעת מוות (ידין שמת ואיריס המטופלת חולת הסרטן שהיא בסכנת מוות) מתערבבים זה בזה.  הדיבור על החרום של הצלת האדם, בו לא רוצה ראובן להיכשל שוב, נראה קשור בחוויה עמוקה יותר של חיים שמרגישים אותם כלא-חיים.

חזרתו של ראובן לטיפול הפעם, מתחילה במפגש על סף דלתה של גילה, עם תמי אהבת נעוריו,  אולי זה רמז לסיכוי להתחדשות גם עבורו. נראה שהאקלים שנוצר הפעם ביחסיו עם גילה הוא יותר נוח לכך. יש להניח שגילה לא תוותר על הבדיקה הפסיכואנליטית הביוגרפית עם דגש על מרכזיות הקונפליקטים האדיפאליים בחיי ראובן, ואילו הוא ימשיך לדבוק בתפישתו הערכית האקזיסטנציאליסטית של האינטראקציה בין מטפל למטופל.  אני מקווה שהם יצליחו לבדוק במשותף, טוב יותר, את מה שקורה ביניהם.