יואל קוביץ : חזיונות לילה / מריזה קדר

על   ספרו של יואל קוביץ :  חזיונות לילה  / מריזה קדר ©

מחקר על פרוש החלומות ביהדות (1)

יואל  קוביץ היה רב צבאי בצבא האמריקאי בגרמניה המערבית במלחמת העולם השנייה.

כרב היה מתוסכל מחוסר הסובלנות של המורים בסמינר הרבנים כלפי אינדיבידואליות ונונקומפורמיסם.

דרך קולגה פסיכיאטר יונגיאני הוא הגיע לציריך בכוונה ללמוד אנליזה יונגיאנית.

כאשר התחיל להתעניין בגישה היהודית לחלומות, הוא גילה את ספרו של שלמה אלמולי " פתרון חלומות" והתפעם מן התובנות המודרניות של מחבר זה מן המאה השש עשרי לספירה. תובנות אלה בלטו לעומת האמביוולנציה  של היהדות לגבי הנושא. ואמנם מצד אחד בולטים ומפורסמים בתנ"ך החלומות של יעקוב, של יוסף, של פרעו, של שלומה, של דניאל , של נבוכדנצר ושל אחרים, חלומות אשר משמשים קשר מקודש ומקור להכוונה בין אלוהים לאדם כמו שאומר אליהו בספר איוב, ואפילו בתלמוד צוין שהחלומות עשויים לייצג את אחלק השישים של הנבואה- אך מצד שני קיימת הזהרה חמורה כלפי חלומות בספר דברים (13, 12-16 ) שם מזהיר אדוניי את עמו בפני נביאים המטיפים לסגוד לאלוהים אחרים והמנבאים נבואות שאפילו תתבררנה כנכונות. זאת לדעת קוביץ היא ההזהרה החמורה של היהדות בפני פרושים חדשים של המסורת המקובלת.

על פי התלמוד הנבואה חדלה להתקיים מאז חורבן הבית. ואפילו אם יוחלמו חלומות בעלי משמעות נבואית בתקופת הגלות והחורבן, משמעותם אינה יכולה להיות חשובה. ובכל זאת במסכת ברכות ובמדרשים מדברים הרבה על חלומות. וכן בתלמוד מזכירים את נוכחותם של עשרים וארבע פוטרי חלומות מקצועיים בירושלים.

שלמה אלמולי, דקדקן, רופא ודיין בקושטא, במאה השש עשרי לספירה, ממקור ספרדי, החליט ללקט כל מה שנאמר ביהדות על חלומות. כמו פרויד גם הוא חשב שהוא הראשון בהיסטוריה  שטיפל באופן שיטתי בנושא. בנוסף לעיסוקיו המקצועיים, אלמולי התעניין בפילוסופיה, בקבלה ובמיסטיקה. כאדם החי בתקופת הרנסנס, הוא רצה לכתוב אנציקלופדיה הכוללת את כל החכמה היהודית, אך חכמי הקהילה היהודית בקושטא התנגדו לכך, כי הם ידעו שאלמולי התכוון להדגיש כל חידוש אינדיבידואלי  שחכמים יהודים הוסיפו לאוצר החכמה היהודית  בגישתם המיוחדת. את ספרו על החלומות הוא קרא בשם " מפשר חלמין"  אך מאוחר יותר ב1518 וב1551 בקושטא וכן בקרקוב ב1576 הספר פורסם שוב בשם "פתרון חלומות"  וכך הוא פורסם שוב ושוב ולאחרונה הוא תורגם לאידיש ב1902 בניו יורק.

סגנון הספר עממי ומיועד גם לנשים. הספר כולל שלושה חלקים:

1)      תיאורית אלמולי על חלומות ועל עקרונות פירושיהם על פי מקורות של טקסטים שונים.

2)      מילון של סימבולים ופירושיהם.

3)      הלכות דתיות בקשר לחלומות בכוונה לשבור את כישופיהם של "חלומות רעים" ע"י פולחן דתי.

בספרו זה באנגלית מביא קוביץ את החלק הראשון, קצת מקוצר, של ספרו של אלמולי. כן הוא מביא בחמישה פרקים את המחקר שלו עצמו על פירוש החלומות ביהדות.   

בהקדמתו הפילוסופית לספרו, מביא אלמולי את האמונה היהודית הדתית שכל דבר בעולם נקבע מראש. האדם שואף להבין את מהות הדברים, אך עקב מגבלות אנושיותו אינו מסוגל להגיע לכך בעצמו. לכן האלוהים בא לעזרתו ע"י הנבואה והחלום. כך כתוב ב"זוהר" שם צוטט הנביא עמוס (7,3) שמתאר את אדוני אלוהים כמוסר את כוונותיו למשרתיו הנביאים ואחרי ששוב לא היו נביאים, אז באו החכמים ואחרי החכמים העתיד מתבשר בחלומות, או דרך "ציפורי השמיים".   אבל החלומות, אומר אלמולי, הם מלאי ייצוגים סימבוליים שצורתם מוזרה ומיוחדת, כמו דימויים אשר דומים לדברים שונים בד בבד. ותכני החלומות הם בלתי סופיים, כך שאפשר לדבר עליהם רק באופן שטחי וכללי, כאשר הפרטים הקטנים נסתרים מעיני מפרשיהם. לכן הבנת החלום יכולה לבוא רק דרך אינטואיציה וספקולציה והטעויות שכיחות.     לדעתו של אלמולי, מדגיש אליהו בספר יואב את חוסר ההבנה של בני האדם כלפי "חזיון לילה בנפול תרדמה על אנשים בתמונות עלי משכב, אז יגלה אוזן אנשים", לכן, כותב אלמולי, אנו זקוקים לאנשים חזקים וחכמים באופן מיוחד שילמדו איך לפרש את החלומות.   לאור זה כתב אלמולי את ספרו הכולל כל מה שנכתב על הנושא יחד עם הבנתו שלו, כדי שנוכל להבין את המסרים מן האלוהים.

החלק הראשון של ספרו של אלמולי שעליו מדובר, מחולק לשמונה "שערים"(פרקים).

בשער הראשון המטרה היא להבדיל בין הסוגים השונים של החלומות.

המקורות מבדילים בין שלושה סוגים:

1)      החלומות ה"מנבאים" כמו חלומות יעקוב, שלמה ודניאל. אלה נחלמים ע"י צדיקים וחכמים. אלוהים אינו תמיד נוכח בהם, והם נשלחים על ידו דרך "אדון החלומות" המלאך גבריאל.

2)      החלומות ה"רגילים" כמו חלומות יוסף, פרעו, עבדי פרעו, אבימלך, לבן ועוד.

3)      "חלומות שאו" של המכשפים, שהנביא ירמיהו מזהיר מפניהם. אלה הם חלומות שאינם נשלחים ע"י אלוהים, אלא הם נחלמים על פי רצונו של החולם הרוצה לעסוק במאגיה. 

בחלומות הרגילים יש לפעמים דברים פחות חשובים. בחלומות הנבואיים הכול חשוב. לדוגמא החלום של אדם שסיפר לרבי יוסי בן חלפתה "נאמר לי בחלום: לך תביא ירושתך מאביך מקאפאדוכיה" הרבי שאל האים היה האב של החולם בקאפאדוכיה. התשובה הייתה שלילית. אז אמר הרב לחולם: תספור עשרים קרשים ברצפת החדר שלך, ומתחת לקרש העשרים תמצא את ירושתך. ואם אין עשרים קרשים, תחזור חזרה עד הקרש העשרים ושם תמצא אותה. וכך התגלה שהירושה הייתה בביתו של החולם. (ואמנם ביוונית   המילה "קאפא" פרושה "עשרים" והמילה "דוכיה" פרושה "קרש").                

השער השני יעסוק בשאלה האים זה נכון לסמוך על החלומות ה"רגילים".

מסתבר שיש דעות שונות על הנושא: חלומותיו של יוסף הוגשמו כולם, וכך גם חלומות שנחלמו ע"י רשעים כמו נבוכדנצר ופרעו. במדרש נאמר שהחלומות הם החלק הששים של הנבואה ובמדרש רבא נאמר " החלום הוא פרי הבוסר של הנבואה".

 החכמים רשמו את חלומותיהם בקפידה, כך רבי פאפא שירש את מקומו של רבא המהולל. הוא שם לב ששלושת תלמידיו היו קורצים עין זה לזה כאשר מה שהוא לימד אותם לא היה נראה להם, כאילו אינם לוקחים אותו ברצינות. אחרי זה הוא חלם שהוא אומר: "תקטע את שלושת הרועים" אז למחרת, כאשר תלמידים אלה נפרדו ממנו, אמר להם: "תלכו לשלום". ביטוי שבא לרמוז: "תלכו עד מוות".

לדבריו של אלמולי התלמוד מלא דוגמאות כאלה ובמסכת "ברכות" כתוב: " אם לאדם יש חלום סיוטי, הוא צריך ללכת ולהפוך אותו לטוב". אחת הדרכים לעשות זאת, על פי התלמוד, היא לצום, אפילו בשבת.

ואם כך, אומר אלמולי, איך יכול להיות שהחלומות הם חסרי משמעות, אם כל כך הרבה חכמים התעסקו בהם?  עם זאת קיימות דעות בכתובים המבטלות את ערך החלומות, כמו ב"זכריה" (2,10) נאמר שחולמים מספרים חלומות שאו ונותנים נחמה ריקה. וגם על פי הניסיון של המומחים, יש פרושים שאינם מתגשמים. רבי שמואל למשל היה אומר שהיה לו חלום שאו כאשר היה חולם חלום רע, אך אם היה לו חלום טוב, היה שואל: "איך ישקרו החלומות, אם כתוב ב"במדבר" (6,12): אתוודע בחלום אדבר בו" ?"

הפרק השני של השער השני בא להוכיח שאכן החלומות ה"רגילים" שייכים לתחום הנבואה.

אלמולי מתפלמס עם הפילוסוף בן סיני שטוען שהחלומות אינם בהשראת האלוהים, כי גם הכלבים חולמים על פי אריסטו, וכן התינוקות שעושים תנועות יניקה בשנתם. לגבי הכלבים, טוען אלמולי, נביחתם בשינה אינה אלא המשך של פעילותם בהקיץ, ולגבי התינוקות כולם יודעים שהם אינם חולמים.

לעומת בן סיני,טוען אלמולי, המלומדים הגויים מדגישים חזיונות בהקיץ המבשרים את העתיד. חזיונות אלה שייכים לתחום הפאראפסיכולוגיה, לדוגמא: הנשר בחצר של המלך פיליפ, אביו של אלקסנדר הגדול, ביום היוולדו של אלקסנדר, שבישר את כיבושיו בארבע פינות העולם. וכך מספרים שלהקת דבורים נחתה על שפתיו של אפלטון התינוק ובשרו את חכמתו הגדולה, כי כמו שהדבורים אוספים את החומרים, כך המלומד טורח לגלות את התבניות הנסתרות של הדברים כדי להבינן ולהעביר את הבנתו לאחרים. וכך מספרים שביום מותו של יוליוס קיסר הוא ראה ציפור הנרדפת ע"י המון ציידים שהרגו אותה לפני עיניו.

החלק השני של אותו פרק בא להסביר מדוע חלומות באים כאשר אנחנו ישנים.

כבר אריסטו, בספרו "די אנימה" ציין שכאשר העצמי הגופני אינו ער, הכוחות האינטלקטואליים מתעצמים. אלמולי מתאר את הגוף והנפש כהפכים עוינים זה לזה, כמו שהיה כתוב בספרי האתיקה של זמנו שהגוף והנפש מתנהגים זה לזו כמו שתי נשים של אותו גבר המתחרות זו בזו.

 מן הזווית התלמודית מזכיר אלמולי את מסכת "שבת" ומסכת "פסחים", שם נאמר שהנבואה לא תבוא לאדם הבוכה ולא למצחקק, כמו שכתוב ב"מלכים ב'" (15,3) שהנבואה באה כאשר הופיע הזמר המשורר. כך מסופר בתלמוד שהמורה המהולל רבא היה מתחיל את הרצאותיו בהערות מלאות הומור, וכך יצחק מבקש מעשיו להביא לו ארוחה טעימה כדי שיקבל השראה לברכתו. כל הדברים האלה מעידים אליבא דאלמולי שמקומה של השמחה היא בנפש: "תהילים" (31,104) ו(2,100).  אומנם סיגוף הגוף מעורר את השכל, אך לא את הנבואה, כי הנבואה באה מכושר הדמיון המשודר דרך הגוף. בשינה אנו חולמים כשהגוף מנוטרל והנפש מתבטאה באופן ברור. הנבואה תוכל לבוא בהקיץ, לדעתו, כאשר הנפש מתכוננת לעזוב את הגוף לפני המוות.

השער השלישי ינסה להראות כיצד להבחין בין החלומות האמיתיים  ובין אלה השקריים.

1)      הבחנה המבוססת על מחשבות החולם.

רוב החלומות מבוססים על מחשבות שהחולם חושב במציאות היום יומית. לפי המקורות, מפרש החלומות חייב להבחין את החלקים המשמעותיים של החלום, אלה שאינם באים מתוך הדמיונות המודעים של החולם, אלא הם באים מ" אדון החלומות", מן השמיים, והם מנבאים את מה שיקרה באמת ואת משמעותו. רוב החלומות, אומר אלמולי המסתמך על מקורות רבים מן התלמוד ומן התנ"ך, מוטווים ע"י "טווה החלומות" (ולא ע"י אדון החלומות), והם משחזרים את חיי היום יום בתוספת מן הדמיון הפורה של החולם. לכן במסכת "ברכות" מבחינים ביו התבן ובין הקש בחלומות. שם מספרים סיפור על קיסר רומי שביקש מרבי יושוע בן חנניה להגיד לו מה יחלום בלילה הבא. זאת באופן פרובוקטיבי, על סמך התיחכום הידוע של היהודים. הרבי ענה: " תחלום שהפרסים ייקחו אותך לעבדות ויכריחו אותך להאכיל חיות טריפה כשאתה נושא מטה מזהב." הקיסר חשב על נבואה זו כל היום וכמובן חלם על כך בלילה. כמובן שחלומות אלה אינם מתגשמים, אומר אלמולי, ולו כל חלום היה מתגשם, האנשים היו שוקעים בwishful thinking  כדי לחלום על זה בלילה וכך להגשים את כל רצונותיהם. אלמולי מצטט בנושא זה גם את הערת ההקדמה לחלום הראשון של דניאל "הוא כתב את החלום וכתב את סיכום העניין", כי דניאל היה מפרש אותנטי וידע להבדיל בין המזון ובין הזבל.

2)      הבחנה המבוססת על מידת ההתרגשות של החולם בחלום.  

על פי המקורות מדת ההתרגשות של החולם מעידה על פעילות נפשית בעלת עצמה יתרה שמוכנה במיוחד לקבל השראה אלוהית.

השער הרביעי מבהיר מה הם הדברים ה"רגילים" ומה ה"בלתי רגילים" המופיעים בחלום.

הפרק הראשון יבהיר האים אפשר שחלום לא יבשר דברים טובים ולא דברים רעים.

רבי ארונדי טען שחלום המשחזר מה שכבר קרה, אינו מבשר דבר, לא דבר טוב ולא דבר רע. לעומתו טוען אלמולי שמפרשים מומחים יודעים שחלום בא תמיד לבשר משהו: או טוב או רע. וזאת כי חלום מתבטא בתכנים שיש לפרשם לא מילולית, אלא ע"י אנאלוגיות אלגוריות. כמו שכותב רבי לוי בן גרשון בספרו "מלחמות אלוהים": חלומות באים מן ההשגחה העליונה. כי הרי אדם חונן ברצון חפשי מצד אחד, אך מצד שני אינו יכול לדעת מה טוב ומה רע שיבוא, לכן הוא זקוק להכוונה מאלוהים כדי לבחור את דרכו ולהימנע מן הרע, או אף כדי לכפר על הרע שעשע. ואם הוא מקבל בשורה טובה מחלום, עליו לעשות הכול כדי להגשימה למעשה. רבי ארונדי פסל את הפן התכליתי של החלום. הוא התבסס על העובדה שחלומות המלכים הרשעים כמו פרעו ונבוכדנצר לא באו להציל אותם מן הצרה הגדולה. כנגד השקפותיו של רבי ארונדי, טוען אלמולי שאם מסתכלים על החלומות האלה ביחד עם פירושיהם של יוסף ושל דניאל, אזי מבינים שחלומות המלכים האלה באו לעזור למעמד המפרש שיהיה יועץ טוב למלך בעת צרה. כי הרי לכל בעיה יש פתרונות שונים. זאת ועוד, טוען אלמולי, ההשגחה העליונה מביאה חלומות לכולם, גם לצדיקים וגם לרשעים, וכל אדם במצב של נכונות חולם חלומות נכונים; אם החלום מבשר רעות, החולם חייב לנסות למנוע זאת, ואם טובות, הוא חייב להגשימן. אמנם לפעמים הדבר בלתי אפשרי על פי הנסיבות, או בגלל חוסר הבנת החלום. כך כתוב ב"זוהר" שיש לזכור את החלום כמו שכתוב ב"בראשית" (9,42) שיוסף זכר את חלומותיו. אם החלום נשכח, הוא לא יתגשם ולא יבואו חלומות אחרים, כי אלוהים יראה שהאדם אינו מעריך אותם.

הפרק השני ינסה להבהיר האים אפשר שחלומות ישדרו חכמה פילוסופית.

רבי לוי בן גרשון עוסק בסוגיה זו בספרו "מלחמות אלוהים". הוא טוען שבעקרון אפשר להוכיח אמינותם של רעיונות פילוסופיים רק על פי ההנחות הקודמות להם, אך לא כך בחלומות. לעתים הוא עצמו מהרהר על נושאים פילוסופיים ומנסה לדון בהם, והתשובה מופיעה לו בחלום, ואז היא נכונה ללא ספק ללא צורך להוכיח אותה. זה מתקבל על הדעת כי אלוהים אינו אדם ואין אפשרות שישקר!

הפרק השלישי מראה שחכמינו הבינו שהחלום למעשה מבטא את הרהוריו של החולם עצמו, כמו שאמר דניאל למלך שמחשבותיו באו אל מיטתו (29,2). לדעתו של אלמולי כוונתו של החלום היא להראות דברים שעלולים לקרות ושעליהם עלול החולם להתלבט במשך היום. לדעתו חלומות ביזאריים נחלמים ע"י אנשים המוטרדים במחשבות ביזאריות בערותם, אך תופעות אלה נדירות , לכן אין טעם להתייחס אליהן.

מן השער החמישי ועד השער השמיני ועד בכלל, מביא הסופר את העקרונות החשובים של טבעו של החלום, עקרונות שכל מפרש חלומות חייב לדעת כדי שפירושיו יהיו מדויקים.      

מדהים להיווכח עד כמה תפישתם של חכמנו את טבעו של החלום,  דומה ומקבילה לזו של יונג.

השער החמישי – כולל שלוש אקסיומות:

א.      לחלום החוזר על עצמו יש פירוש אחד שחוזר על עצמו, כדי שהחולם אכן יבין היטב את הדימויים שבו. וזאת גם כאשר אותו מסר מופיע בדימויים מטאפוריים שונים.

ב.       תכני החלום מיוחדים לחולם כפרט כפי שאומר אריסטו. וזה כולל את נסיבות חייו המיוחדות ואת תרבותו. עם זאת החלומות הגדולים של המלכים מתייחסים לעולם כולו בגלל תפקידם החברתי הקולקטיבי. (מדרש רבא ומקורות אחרים כמו "הזוהר".)

ג.        פירוש החלום אינו ברור ישירות כי החלום מתבטא במטאפורות ואליגוריות וכך הופיעו גם כל הנבואות והחלומות המובאים במקרא.

השער השישי – מדגיש שפירוש החלום מיוחד לכל חולם, לכן אותו חלום מתפרש אחרת כאשר הוא נחלם ע"י אנשים שונים. לדוגמא אם גנב חולם שהוא מוצא להורג בתליה מעץ תמר, אפשר לשער שהוא ייתפס ויובא לעונשו. אך אם אותו חלום נחלם על ידי חכם, אפשר לשער שהוא יועלה לדרגה סמכותית גבוהה.

השער השביעי – דן בשאלה המורכבת: מהו הפירוש הנכון של חלום? בתלמוד נאמר שחלום שלא פורש הוא כמו מכתב שלא נקרא. וגם נאמר:"כל החלומות עוקבים אחרי הפה". כאילו שהיפרוש עצמו משפיע על מימוש החלום כמו שכתבו בבראשית (13.41 )"ויהי כאשר פתר לנו יוסף כן היה".

לכן נשאלת השאלה מתי פירושי החלומות על ידי החכמים מומשו? האם פירוש שלא יסתמך על המקורות גם כן נכון? והאם ימומש? ואם הפירוש משפיע על מימוש החלום, האם לא כדאי לפרש את החלום תמיד מן הצד החיובי? על פי אלמולי, התשובה של חכמינו הייתה שהפירושים הנכונים והמרפאים באו מן המפרשים המעולים כמו שמודגש ב"דניאל" למשל, אך אלה היו צריכים להיות מחוננים גם באינטואיציה לגבי הנסיבות והאופי של החולם וגם בשכל כדי להבין את הדימויים המטפוריים של החלום. זאת ועוד: הם הדגישו שהחלום מאד מורכב ואפשר לפרש אותו מאספקטים שונים, לכן היו צריכים להיות עשרים וארבע מפרשים שונים בירושלים, וכל אחד יכול היה להוסיף פירוש של פן אחר לחולם. ועוד חשבו חכמינו שעיתוי הפירוש ונימת הפירוש חיובית או שלילית צריכים להיות מתאימים לצורכי החולם כדי שהוא יפיק מן החלום את הכוחות הדרושים להתמודדות מול נסיבות חייו. כן הם חשבו שגם המפרשים הכי טובים עלולים לטעות בפירושיהם. אך בכך אינם יכולים לבטל את המסר של החלום. לכן גם דעתו של החולם חיונית להבנת החלום. בקשר לכך יש אזהרה ב"משלי" פן לא נהיה כל כך חכמים בעיני עצמנו. זאת אומרת, טוען אלמולי, אל תפרש חלום כפי שנוח לך. מכאן נובע שגם חלום שלא פורש, בכל זאת ימומש, אלא שהוא ימומש ללא המודעות של החולם, וכאן מסתמך אלמולי על ה"זוהר" והוא מוסיף שהדבר דומה למכתב שלא נקרא, ובכל זאת נשלח.

גם רבא במסכת ברכות מדגיש שהאמרה ש"כל החלומות עוקבים אחרי הפה" נכונה רק אם הפרוש מתאים לתוכן החלום. מסופר בעניין זה שבר הדייה היה מפרש חלומות מעולה, אך הוא פירש את הצדדים החיוביים של החלומות רק לאלה ששילמו לו את שכרו. ואת הצדדים השליליים היה מביא לאלה שלא שילמו. על כך הוא גרם סבל לרבא והעניש את עצמו בהלכו לגלות.

השער השמיני – נותן סימנים להשערות על עיתוי מימוש החלום: אם החלום נזכר בברור ונחלם לפנות בוקר, הוא ימומש בהקדם. אם הוא נשאר מעורפל ונחלם בתחילת הלילה, הוא ימומש בעיתוי שינבע ממידת בירור החלום. בסופו של דבר אליבא דאלמולי, עיתוי מימוש החלום נובע מנסיבות חייו של החולם ובירורו ינבע מן האינטואיציה של המפרש המכיר אותו היטב.

הפרק השלישי של סיפרו של קוביץ – החלום כנבואה אישית –

הוא קומנטר של קוביץ על טקסט של אלמולי ועל גישתה של היהדות לחלום ולגורל האנושי. לדעתו של קוביץ הגישה של היהדות שהחלום הוא מסר מן האל קרובה יותר לדעתו של יונג מאשר לדעותיו של פרויד.

האמונה ביהדות ביצר הטוב מול היצר הרע הביאה את החשש ביהדות פן חלום יכול לבוא ממקורות שטניים ולא מאלוהים, ומכאן הזהירות והאמביוולנציה בגישת היהדות לחלומות.

הדיון של קוביץ על המלאך גבריאל כ"אדון החלומות" הוא מרתק:

במדרשים הוא מופיע כמדריך הנשמה: הוא מדריך את הנשמה לפני ההיוולדות.  הוא מלמד את העובר את כל התורה והשפות בעולם ומורה עליו לשכוח את הכול בהיוולדותו. כך הוא מופיע ב"זוהר" ובקבלה כמתבונן ושופט. בעיני יצחק לוריא הוא נראה כנושא עט הסופרים קשור לחזה, ואת רשימותיו על מה שראה בעולם יביא לאלוהים. כך השורש של שמו גבריאל מתקשר לספירת הגבורה בעץ החיים של הקבלה.

קוביץ מוצא הקבלה בין דמות גבריאל לדמותו של הרמס וזאת על פי כל האגדות עליו ביהדות העתיקה. בספר "דניאל" גבריאל מופיע בפני דניאל ומביא לו "בינה" בהבנת החלום (דניאל 9, 20-25 ), שהיא תכונה נשית בספירות  הקבלה.

קוביץ מדגיש את החשיבות של הגורל האישי בספרו של אלמולי, ליד גורל הקולקטיב. אלמולי האמין שכל פרט תורם משהו משלו לקהילה, כן האמין בתהליך המימוש האישי בחיים ובחשיבות החלום העשוי להדריך את הפרט בתהליך זה. כך, אומר קוביץ, שלבי החיים של הפרט מוזכרים במדרש והיהדות נתנה חשיבות גדולה ל"רשות הנתונה". קוביץ מציין חכמים אחרים כמו רבי מנדלה מקונט החסידי למשל, שהדגישו את חשיבותו של שמירת האינדיבידואליות אצל כל אחד מאתנו. בפרק זה קוביץ מרחיב את היריעה על נושא החלום במחשבה היהודית כפי שהיא מתבטאת באגדות, במדרש, ב"זוהר" ובספרי ההגות בדורות השונים. הוא מציין נושאים כמו האחריות של הפרט על גורלו בקשר לחשיבות האינטרפרטציה (חיובית עד כמה שאפשר) של החלום, כי האלוהים ציווה עלינו להעדיף את החיים על המוות (דברים 19.30) הוא מציין את המוסריות האנושית האינסטינקטיבית שמופיעה בחלום, כמו בחלום של אלימלך. כן הוא כותב על השפה הסימבולית של החלומות ביהדות.

גם בפרקים הבאים של סיפרו, קוביץ מראה איך גישת היהדות לחלום חושפת את העקרונות ואת טבעה של התרבות היהודית.

                                                                               מריזה קדר     אביב 2007