דברי חלומות - היחיד והחלום, השבט והמיתוס / ד"ר מיכה אנקורי

 המאמר נשלח למערכת "תורת החלומות והחלימה" ע"י המחבר

דברי חלומות - היחיד והחלום,  השבט והמיתוס 

ד"ר מיכה אנקורי                 ©

חלומות גדולים 

האם גם חלומותינו מושכים חוטים ממקורות סמויים? האם התקשורת המתרחשת בחלום עשויה להפיג את בדידותנו?

על המציאות האחרת בתרבות השמאנית

אני חואן בטיסטה. ריפאתי רבים בהרים הללו. עליי לעצור את הערפל. עלי לשמור על איזון הכוחות. הגשם בא ועמו הערפל הכבד. ואז החלו הילדים למות. גם בבני פגע הערפל. הוא חולה ועליי לרפאו.

כמו תמיד אני לוקח את נוצות הנץ האדום ומלטף בהן את הבטן. גם את בני אני מרפא כך. אני שואב אל פי את המחלה מגופו, אך הפעם זה לא עוזר.

מדוע מתים הילדים?

האלים שולחים מחלות כשהם כועסים. רק כשהאלים מפויסים, נעצרת המחלה. אולי לא היה שלום בכפר? אולי מנהיגי השבט כעסו זה על זה?

בשעת השינה באה אליי החכמה. חלומי אמר לי שנתנו יותר מדי לאבא שמש במזרח, ולא נתנו מספיק לאימא אוקיינוס במערב. לכן שלח האוקיינוס את הערפל שפוגע בילדים. עליי להשיב את ההרמוניה.

אני מדבר עם בני ומספר לו על הצער ועל הכאב. כאן, במערת הזאבים, אני מרגיש מוגן. אבותיי קפואים באבן ומסתכלים בנו. אני מכיר את רחש העשבים, אני מכיר את צווחת העלים. כל גביש, כל גרגר חול. כל עץ...

את המונולוג הזה נשא ה"מארא קאמי", השמאן של שבט הוויצ'ול שבהרי הסיירה מאד'רה. בני שבטו קוראים לעצמם "הווירה ריקה" – המרפאים. הם בטוחים שנמסרה בידם שליחות, שנועדה לעזור להם ולעולם כולו. המחלה פגעה בילדים, והילדים מתים, אך מחלת הילדים היא מחלת השבט, מחלת הטבע, העולם, היקום, היא הפרת ההרמוניה בעולם האלים.

בני שבט הוויצ'ול אינם מתנכרים להישגי הרפואה המודרנית. אין להם כל קושי לקבל את הרופא שבא מאטלנטה כחלק ממאמץ הריפוי; אך לדעתם, אין לצמצם את המחלה לאיבר מסוים, לאיש מסוים, שכן העולם כולו מקושר בחוטים סמויים – אין מציאות מבודדת. לפיכך אם גופו של הילד מגלה סימנים של הפרת ההרמוניה, יש לחפש את הסיבה בכל רובדי הקיום והיקום – ההרמוניה הכוללת הופרה.

יש אומרים שהמאפיין של תקופתנו, שבעתיד אולי ייחשב למאפיין התרבות של המאה-העשרים, הוא הבדידות. אם תיזכר תקופתנו כ"תקופת הבדידות", לא יהיה זה בגלל חוסר תקשורת. לא הייתה עוד תקופה שבה כל אדם יכול להגיע בקלות כזו אל כל אדם ולהתקשר כהרף עין אל חברו שנמצא מעבר לאוקיינוס. אך תקשורת זו לא הפיגה את הבדידות. נראה שמקור הבדידות במאפיינים מסוימים של תרבותנו. איבדנו את החוטים הסמויים המקשרים את האדם עם עצמו, עם תרבותו, עם עולמו. בתקופתנו כשאדם מגלה בעת ויכוח סימני התרגשות, אנו מציעים לו: "אל תיקח את זה באופן אישי". המארא קאמי חי בעולם שבו הכול אישי. כל העולם שרוי ביחסי סימפתיה.

כשאנו מתבוננים בעולמם של בני תרבויות קמאיות, אנו נשבים בכבלי קסם. אנו מוצאים אצלם נינוחות שחסרה לנו ושקשה לנו מאוד להגדירה. איננו מוצאים אצלם את הצורך האין-סופי בהכרה של הסובבים ובהתייחסותם. אך כדי להפיק תועלת מהתבוננות בתרבותם, עלינו להכיר בהבדלים העצומים הקיימים בינינו ובינם. גם אם אנו חשים קרבה נפשית רבה אליהם, תהום מפרידה בינינו ובינם. תהום זו לא נוצרה על-ידי התפתחות ביולוגית או גנטית; האבולוציה התרבותית היא שיצרה מרחק שקשה לגשר עליו. לא נרצה לשוב אל עולם שבו כאב שיניים מסתיים במוות, לא נרצה לשוב אל עולם רדוף שדים, אל עולם שבו מכשף יכול לחולל מגפה. אך נוכל ללמוד מהם הרבה. התבונה השבטית מגלה לנו דברים של טעם על עצמנו ועל עולמנו. המארא קאמי זוכה במתת תבונה בחלומותיו. הוא מבין את הפרת האיזון. חלומותיו מקשרים אותו אל השמש, אל האוקיינוס, אל האלים. הוא יודע שאלה סמלים גדולים, שבאמצעותם מדבר אליו העולם, והם גם שפת חלומותיו. וחלומותינו אינם כה רחוקים מחלומותיו. גם ללא אלים וחיקוייהם יוכל הפסיכולוג לראות בחלום כלי אבחוני למצבים נפשיים ובין-אישיים. להלן כמה דוגמאות.

בחלומות שבתחילת טיפול לעתים קרובות מופיעות תמונות המתארות מצבים שונים על שפת הים. לעתים המוטיב הבולט הוא הניגוד המרשים שבין הים ליבשה. לעתים זו הקרבה המפחידה. שפת הים היא תחום הקשר שבין הגלוי, המוצק, הידוע – המודע – ובין הנעלם הגדול, העמוק, הבלתי צפוי – הלא-מודע.

אדם שבא לטיפול הצהיר שכל כוונתו היא להרחיב את ידיעותיו על בני אדם, והוא מאמין שהטיפול הוא הדרך לכך. בפגישה השנייה תיאר חלום:

אני עומד על הצוקים שעל שפת הים וצופה בים. אני רואה את הים מלחך את הצוקים. סלעי החוף והחול נמוגים בים. יש הרגשה ששום דבר לא יעצור את הים. הים כמו ממס את הצוקים.

תכניו של החלום וסמליו המאיימים ניצבים בניגוד גמור לתיאורו האובייקטיבי והשקול של המטופל את ציפיותיו מן הטיפול. כאן הכוח הפרוע של הלא-מודע מתגלה כמסוכן ביותר. ה"אוקיינוס", בלשונו של המארא קאמי, קיבל יותר מדי, ועתה יש לתת ל"שמש" – לחזק את האני המודע. המטפל צריך לראות בחלום כזה אות אזהרה, ועליו לשקול אם טיפול המכוון לתוכני הלא-מודע אפשרי בשלב זה.

אישה שעבדה שנים אחדות במקצוע טיפולי והרגישה שהעבודה מתישה אותה, החליטה לפנות לטיפול. היא חלמה את החלום הבא:

אני נמצאת על שפת הים, ופתאום הים גואה ומתקרב. אנשים נוטלים את חפציהם ורצים אל החוף. הים מגיע אליי. כדי להגיע למכוניתי שחונה מאחורי הצוקים, עליי ללכת כמה עשרות מטרים צפונה לאורך החוף ולעלות, אך הים כבר הציף את החוף, ואין לי ברֵרה אלא להיכנס למים תחילה. גבר שנמצא בקרבתי מציע לי עזרה. הוא לוקח מידי את התיק ומרים אותו בידו כדי שלא יירטב. אנחנו שוחים לים כדי לעקוף ולעלות על החוף. אני חושבת שהגבר דמה לך.

חלום זה מתאר מצב יחסים תקין בין האני ללא-מודע ואף מדריך את הטיפול: על המטופלת "להירטב" – אין ברֵרה. שנים רבות היא נחשפה ל"ים" מטופליה, וההתגוננות המתמדת בפני ריגושי עבודתה יצרה את התשישות. היא חששה שהיחשפות לתוכני עולמה הפנימי עלולה לערער את זהותה העצמית. החלום מצביע על אפשרות להיכנס פנימה בסיוע הפן הגברי שבנפשה, מתוך שמירה על זהות האני ועל קביעותו – המסומלת בתיק שלה, המכיל פריטים אינטימיים, תעודות מזהות וכו'.

מטפלת שהייתה בטיפול במשך שנים התלבטה אם להמשיך בטיפול. הנימוק להמשך היה רצונה להשתלם בפסיכולוגיה, והיא ראתה בטיפול חלק חשוב בהכשרתה. באותה עת הופיע החלום הבא:

אני מציעה לנכדתי ללכת לבית השכנים. יש שם דשא ירוק ונדנדות. כשאנו מגיעות לחצר השכנים, אני פונה לאחור ורואה להפתעתי שבחצר שלי חרשו והכשירו את הקרקע, ואף צמח דשא רענן וירוק.

הבנו יחד שהחלום מודיע על סיום הטיפול: "הדשא של השכן" רק נראה ירוק יותר. למעשה, אומר לה החלום, כבר חרשת וזרעת בעצמך יותר משאת יודעת, וכוחות הצמיחה פועלים בך כראוי.

האם כחלומותיו של השמאן גם חלומותינו מושכים חוטים ממקורות סמויים? האם התקשרות המתרחשת בחלום עשויה להפיג את בדידותנו? המארא קאמי זוכה בשמירת האבות הקפואים בסלע. גם הורינו באים אלינו בחלומותינו, גם אנחנו שומעים אותם. כדי להעניק משמעות להורים שבאים בחלומות, איננו צריכים להאמין בגלגול נשמות או לייחס כוחות קסם לרופא או לפסיכולוג. החלומות מעידים על נוכחות זיכרונות עבר בנפשנו, וזיכרונות אלה אינם מצומצמים לזיכרון האישי. כל דמות מן העבר ה"שבטי" עשויה להופיע בחלומנו ולייצג ממשות חיה ופועלת, גם אם אין היא ממשות חומרית עכשווית. המחקר מעלה שגם בתרבויות הקדומות לא ייחסו לזיכרון האבות דווקא ממשות מוחשית. הם ראו בו את חוויית הקשר אל רצף הדורות. הם ביטאו בכך את האמונה שחיי אדם מקבלים משמעות בהיותם חלק ברצף אין-סופי של מרחב ושל זמן. גם אנו יכולים ליטול חלק בחוויה זו, אשר אחד הגשרים אליה הוא עולם החלומות.

החכמה השבטית מלמדת אותנו שאין להתייחס לתסמין נפרד כאילו הוא המחלה. כשאדם לוקה בחרדה ממקומות סגורים ("קלסטרופוביה") הוא מוכן לשלם כל מחיר כדי להיפטר מהתסמין המטריד. אך תסמין זה אינו המחלה. הוא אחד מביטוייה. ייתכן שהאיש פוחד "להיות בתוך", ולסמל זה יש משמעויות נרחבות, שהפוביה היא ביטוין. מי שאינו מוכן ליטול אחריות, להתקשר רגשית ו"להיכנס לנושא" כל-כולו עלול ללקות בחרדה שאינה מאפשרת לו לנסוע באוטובוס. מאחר שכך הדבר, גם כאשר קיימות שיטות ישירות להקלת חרדתו באוטובוס, אין לראות בכך הישג טיפולי. להימנעות העקבית ממצבים אנושיים שסמלם המשותף הוא "להיות בתוך" יש מחיר כבד, והתסמין הקלסטרופובי הוא רק חלק קטן ממנו.

תפישתו של השמאן בשבט הוויצ'ול יכולה לשרת אותנו בהבנה עמוקה של אותו אדם בן זמננו חרף אלפי שנות התפתחות המפרידות בינינו ובין תרבות הוויצ'ול. בתרבויות הקמאיות המציאות והדמיון אינם נחשבים כניגודים שיש לבחור ביניהם, ואילו התרבות המערבית גורסת שהמציאות הפיזית היא ממשות והדמיון איננו ממשי. אצלם הדמיון הוא "המציאות האחרת", ובין שתי המציאויות מתקיים דו-שיח מתמיד. ביחסו ליצירי דמיונו מאבד לכאורה בן השבט הפרימיטיבי את בוחן המציאות התקין, אך בדרך-כלל לא כך הדבר.

נכון שהקרבה הרבה בין מציאות לדמיון גובה מחיר שאנחנו בתודעתנו המפותחת נסרב לשלמו. חוקרים מספרים על בן שבט זולו שקם בבוקר ושם פעמיו אל בקתת שכנו כדי לבקש ממנו סליחה ומחילה על... מעשים שעשה עם אשת השכן בחלומות הלילה. חוקר אחר סיפר שאחד ממלוויו המקומיים התנהג בצורה מוזרה, והבעות כעס ותוקפנות לא סרו מפניו יום שלם, לאחר שבחלומו נפגע מהתנהגות החוקר. הוא סירב בעקשנות להחזיר את אירועי החלום למקומם; בחברות רבות רואים את השינה כמצב שבו הנפש יוצאת מן הגוף ומשוטטת בעולם (אלה החלומות) ואת ההתעוררות כמצב שבו הנפש שבה ומשתכנת בגוף. לפיכך מצבי התעוררות נחשבים למסוכנים, מכיוון שהנפש עלולה לטעות ולא לחזור למקומה כראוי. התפתחות התודעה, שהיא הפן האישי של האבולוציה התרבותית, יצרה מרחק בין ה"מציאויות". זה היה, בין השאר, תנאי ליצירת המדע. אך הרחקנו לכת מאוד בהפרדה זו. נפרדנו מפחדים רבים, ושילמנו את המחיר בבדידות.

לפני שנים רבות הגיעה אליי לטיפול אישה שפחדה ממקומות פתוחים ("אגורפוביה"). חרדתה הייתה כה רבה, עד שהיא כמעט הסתגרה בביתה לתקופות ממושכות. אישה זו הגיעה להישגים רבים בתחומי ביטוי שונים. היא ציינה שידידיה הכירו אותה כמי שמחזיקה מיקרופון בידה ומארגנת מופעים, ועתה אינה מסוגלת לעשות כמעט דבר מכל הדברים הללו שכל-כך אהבה.

חלומותיה תיארו מצבים אינטימיים שונים, והדבר הבולט היה מספרן המועט של הדמויות שהופיעו ברוב החלומות. ברבים מן החלומות היה פער בין המצבים שתיארה כאהובים עליה ובין מצבי החלום. היא כנראה הייתה טיפוס אינטרוברטי, שמפיק את עיקר סיפוקו מעולמו הפנימי, אך בחרה בדרך חיים אקסטרוורטית מובהקת, שנגדה את טבעה הפנימי. התסמין האגורפובי אמר את הכול: "יותר לא מסתובבים בחוץ".

אין ספק שאישה זו מייצגת בעיה אופיינית לתקופתנו. תרבותנו מתגמלת מוחצנות. כשילד מסרב לעמוד ליד הלוח בכיתה ולהסביר את התרגיל לחבריו, נאמר לו שאינו תורם לשיעור. האישה שבחרה באקסטרוורטיות על תגמוליה השונים מצד החברה ואשר ויתרה על קשר עם עולמה הפנימי, שילמה את המחיר בתחושת בדידות עמוקה.

הקשר בין המודע ללא-מודע הוא מקור חיותה של הנפש ובריאותה, והנתק בין המודע ללא-מודע הוא אבי הבדידות. יש מידה רבה של אמת בדימוי הפסיכולוג כ"ידיד מקצועי". המובן העמוק של דימוי זה הוא שעל הפסיכולוג מוטל לאחות קרעים בנפשו של המטופל, לחולל "ידידות" ביניהם. הציפיות שיש מן המטפל כידיד מעניקות לטיפול כוח רב שיכול לחולל שינוי, אך חשוב לשים לב לעובדה שציפיות אלו צומחות על רקע של רגשות עדינים ומורכבים הנחשפים במצב הטיפולי, וכל אלה טומנים בחובם גם סכנות רבות. לעתים החלום הוא כמעט הכלי היחיד שיכול לנווט במצבים רגישים אלו. כאשר רגשות כמוסים מוצאים את דרכם אל התודעה במהלך הטיפול, טבעי הדבר שהם מבקשים את סיפוקם במקום שבו נחשפו, והמטפל הופך לאחת הכתובות המידיות לרגשות אלו. המטפל הופך מושא לאהבה ולשנאה, לקנאה, לביקורת ולהערצה.

מטופלת שעשתה דרך יפה של היפתחות לעולמה הפנימי, שיצרה קשר יציב עם גבר ושהחלה ליצור בתחום מקצועה, הביעה שביעות רצון רבה מן הטיפול ומן המטפל, ואף ביקשה להפנות אליי את אחותה ואת אביה. כמעט התפתיתי להסכים, אך אז חלמה את החלום הבא:

אני באה אליך לטיפול. הפגישה נערכת בסלון ביתך. אתה עסוק בתיקונים ובשיפוצים בסלון. אתה מורח טיח על הקיר. אתה מזמין אותי להצטרף ואני מצטרפת אליך. אנחנו מטייחים ומסיידים את הקירות.

לכאורה מציג החלום שיתוף פעולה ידידותי ונחמד בין המטפל למטופלת, אך סמלי החלום אינם מותירים ספק באשר לסכנות הטיפול. קודם כול סלון אינו מקום לטיפול – לשם כך יש חדר עבודה, ושנית, שיתוף הפעולה שנראה נחמד ממבט ראשון אינו עונה על צורכי המטופלת, אלא על אלו של המטפל. יש כאן "מריחה" ו"טיוח" במקום עבודה טיפולית. מערכות היחסים שנוצרות בין מטופלים למטפלים הן מערכות אנושיות מורכבות וטעונות רגש, אשר נקודת המוצא שלהן מאוד לא שוויונית: אדם בחולשתו פונה לאדם אפוף הילה של יכולות הקשורות לתחומי החולשה של הפונה. ללא ערנות מתמדת של המטפל יוצר מצב זה כמעט בהכרח ניצול רגשי, גם כשאיש מן השותפים למצב אינו רוצה בכך. כאן לחלומות, הן של המטופל והן של המטפל, יש תפקיד חשוב ביותר. במקרה הנדון קשה להעלות על הדעת מה חוץ מחלום היה יכול לחשוף בחדות כזו את מצב הניצול הרגשי שאליו נקלע הטיפול.

בשנות השלושים התגלה במלאיה שבט בעל תרבות ייחודית – שבט הסֶנוי. החוקר סטיוארט קילטון התוודע לתרבות השבט ולמנהגיו והתרשם במיוחד מהיעדר תוקפנות ואלימות בין בני השבט (זקני השבט סיפרו שכבר יותר משלוש מאות שנה לא בוצע שם פשע). השבט מונהג על-ידי זקנים, ותואר הכבוד הנעלה הוענק לטוהאט – המרפאים והמחנכים. אנתרופולוגים רואים בהם חברה דמוקרטית משוכללת ביותר, שסדרי חייה מבוססים על הבנה, ולא על מוסדות ועל שררה.

ארוחת הבוקר המשפחתית בשבט הסנוי נראית כמו סדנת חלומות. אב המשפחה והבנים הבוגרים מקשיבים לחלומות שאר בני המשפחה, ולאחר מכן מתכנסים הגברים, מנתחים את החלומות ודנים בהם. את השקפתם הפסיכולוגית של הסנוי מסכם החוקר כך: מאורעות היום הופכים בנפש האדם לתסריטי העולם החיצון ולדימוייו כחלק מתהליך ההסתגלות. כמה מתמונות מופנמות אלו נמצאות בעימות עם המציאות. כאשר עימותים אלה אינם מעובדים, הם מַפנים את האדם נגד עצמו ונגד סביבתו. בחלומות יכול אדם לראות עובדות נפשיות אלה כשהן עטויות דימויים טעוני פחדים, המסכנים את בריאותו הנפשית והגופנית של היחיד. עיבודם של דימויי החלום מאפשר איחוד מחודש של התכנים שהם נושאים, וכך עוברת האישיות כילול (אינטגרציה) בונה. אמונתם של הסנוי היא שכל אדם יכול להיעשות אדון הכוחות והישויות הפועלים בו, וכך לפעול בהרמוניה עם סביבתו הפנימית והחיצונית.

בשיחות הבוקר מגלים המבוגרים אמפתיה לתוכני החלום של הילדים ומעודדים אותם להעניק משמעות לכל אירוע בחלום. כאשר הילד יספר על חלום נפילה מפחיד, הוא יזכה להערכה ולעידוד לגלות את מקורות הנפילה ולהתיידד עמם. עם הזמן יהפכו חלומות פחדי הנפילה לחלומות שמחת התעופה. כאשר דמויות קרובות (אחים, חברים) מופיעות בחלום בצורות שונות, יעודדו את הילד לשוחח עם אותן דמויות כדי לברר את מקורות העימות עמן. הסנוי מספרים על דמויות חשובות, שחלומותיהן סחפו את כל בני השבט בריקוד שחולל שינוי חיובי בהרגלי כל בני הסביבה.

האם מצאה תרבותנו תחליף למה שמעניק פשר החלום לבני הסנוי?