החלום הפרוידיאיני / רוני אלפנדרי

השיחה הקצרה הזו תתמקד בכמה דברים שפרוייד כתב לגבי החלום. לאחר מכן אעשה ניסיון להציג בפניכם חלום מסויים שאולי דרך הדיון בו נוכל להבין משהו נוסף על החלום על פי פרוייד.

פרוייד החל לכתוב על החלום בתחילת המאה וביסס את החלום כאחד מצירי המחשבה המרכזיים של הפסיכואנליזה. התעניינותם של המדעים הנורולוגיים למיניהם בחלום החלה מאוחר הרבה יותר, בשנות החמישים, והתמקדה בעיקר בגילויים שנחשבו אז כבלתי ניתנים לערעור במה שקרוי rem sleep or rapid eye movement שלכאורה רק במהלכה נחלמים חלומות. מה שידע המדע להגיד באותה עת הוא שלשינה ישנם דפוסים גליים חוזרים המתאפיינים בפעילות מוחית שונה. על פי הממצאים אז, ניתן היה לחוות חלום רק במהלך פרקי הזמן הקצרים בהם התרחשה פעילות rem. בפרקי זמן אחרים במהלך הלילה, לא נחוותה פעילות מוחית שאפיינה את הדפוס הזה ומכך הסיקו שישנה חלימה אך ורק בפרקי זמן אלו.

אחד מנקודות המחלוקת העיקריות בין פסיכואנליטיקאים למדעני המוח למיניהם היתה לגבי עד כמה נכון לייחס משמעות נפשית ורגשית לתוכן ומבנה החלום. טענתם העיקרית של מדעני המוח כנגד משמעות החלום היתה שכיוון שנראה שאיזור במוח שאחראי על הפעילות במהלך rem sleep אינו שואב מידע ממאגרי זיכרון או חוויות אלא מספק להם גירוי, הרי בהכרח תוכן ומבנה החלום הוא אקראי לגמרי.

כיום, גם הנורולוגים גילו שקיימת חלימה בזמנים אחרים מלבד שינת rem אשר לה אופי שונה מהחלימה בזמן rem. . מחקרים עכשווים גם מצביעים בהחלטיות גוברת שהאיזורים במוח האחראים לחלימה בכל עת אכן קשורים לחוויות הסובייקטיביות של החולם. פחות ופחות נשמעת הטענה שחלומות הינם אקראיים.

זו היתה למעשה נקודת המוצא של פרוייד שהחל לכתוב כחמישים שנה לפני שהנורולגיה הראתה עניין בחלום. ב1899- פרסם פרויד מאמר בשם "זכרונות חיפוי" screen memories שלמעשה מניח את הבסיס הראשון להנחות שהוא פיתח לאורך כל חייו. שנה לאחר מכן, פרסם את "פשר החלומות" שאותו חזר וניסח במשך בעשור הבא. פרוייד ראה בחלום את המרכיב החשוב ביותר בנפש האנושית – החלום היווה לדידו את הכלי העיקרי דרכו יכול האנליסט לחדור לגנזי הנפש האנושית.

החלום התקשר אצל פרוייד לכל אורך הדרך עם זכרונות ילדות מוקדמים. פרוייד הניח שחוויות הילדות המוקדמות שלנו מעצבות את מבנה הנפש. אם כך, אם חוויות אלו אכן כה חשובות, מדוע אין אנו זוכרים אותם כמעט בכלל, תמה פרוייד? פרוייד השווה שכחה זו לשכחה המוצגת על ידי פציינטים היסטריים מבוגרים השוכחים כאילו במתכוון את אותם מאורעות טראומטיים מסויימים שגרמו להם לאותה עוגמת נפש שהביאה בעקבותיה את הסימפטום ההיסטרי אולם זוכרים בפרוטרוט פרטים אחרים שלכאורה אין להם כל חשיבות לגבי אותו אירוע. כך גם אצל ילדים, הזוכרים פרטים שוליים לכאורה ומתעלמים מהמאורעות המשמעותיים כגון לידת אח וכדומה. הגורם הפיסיולוגי-קוגנטיבי נשלל כגורם לשכחה זו שהרי ילדים צעירים בני שלוש וארבע כבר מפותחים דיים כדי לזכור מאורעות אך אינם מייחסים להם בדרך כלל את המשמעות שמבוגרים עושים ולכאורה מניחים להם לשקוע לא מעובדים. מדוע? התשובה לשאלה זו היא כמובן מורכבת ומתייחסת למושגי ההגנות וההדחקה כפי שניגע בהם קצת בהמשך. אפשר לתמצת ולומר שאם נבדוק את זכרונותיהם המוקדמים ביותר של ילדים, כפי שפרוייד עשה ואחרים מאז עשו, נראה שכמעט תמיד מדובר בזכרונות בעלי מטען רגשי מסויים – פחד, התרגשות, בושה, כאב וכדומה.

פרוייד הגדיר את החלום סיפוק הזייתי של משאלה ילדית מודחקת. ‘hallucinatory satisfaction of a repressed infantile wish’ . כאשר פרוייד מדבר על הדחקה הוא למעשה מתאר את סופו של תהליך נפשי שאם נעקוב אחריו נוכל לראות כיצד הוא מיפה את הנפש. כולנו חווים חוויות סובייקטיביות ברמה עצבית וחושית המתרגמות לחוויות רגשיות. דחף החיים מניע אותנו לספק את כל משאלותינו ולכאורה אין דבר שיכול להפריע לנו מבחינה נפשית לעשות כן. דבר מלבד עקרון המציאות שהא אותה מערכת ערכים עליה אנו לומדים חוויתית בהדרגה בעצם שהותנו בעולם. אבל למרות שאנחנו לומדים לאט לאט לקבל שלא הכל אפשרי, הדחף ממשיך להניע אותנו. אותו דחף אינו בר השפעה ואינו משתנה עם חינוך. אז מה קורה לכל אותם משאלות שאנחנו לא מספקים בין אם בגלל שאנחנו לומדים שלא לבקשם או שאנחנו מדחיקים כיוון שסיפוקן מתחיל להחווה כמסוכן עבור המערכת הנפשית שלנו?

מדוע מסוכן? צריך להתבונן בפסיכוטי כדי לראות מה קורה לאדם שלא למד להדחיק. זהו אדם שגבולות הנפש שלו נפרצו, שמנגנוני ההגנה שלו אינם יעילים יותר ושהוא חי בעולם מוצף וחסר גבולות. חשוב להדגיש שלא מדובר פה באיזשהי אמירה שיפוטית, להפך, גם מבלי לעשות רומנטיזציה של השגעון, אין ספק שפסיכוטים לעתים קרובות מדברים את האמת הצרופה. אבל אנחנו יודעים הרי שהאמת הצרופה היא מאד בעייתית ולעתים רחוקות ניתן לדברה.

פרוייד חשב שמקומן של המשאלות המודחקות הוא בתת מודע, אותו מקום שבו רוחשים כל דחפינו המחפשים מקום לצאת לאור. מכיוון שגורלן של משאלות הוא לחפש ביטוי, בדיוק כמו זרם תת קרקעי, הם יחפשו ויחפשו עד אשר ימצא מקום. כיוון שהמשאלה הודחקה, בגלל שעברה על חוקי המוסר הסובייקטיבים ו/או התרבותיים, היא תחכה לרגע מתאים ותצוץ בתור חלום, זיכרון מעיק או בתור סימפטום ועד אז תשכון בתת מודע שם תמשיך לעשות שימוש באנרגיה נפשית. כידוע איננו יכולים להיזכר ולחוות באותו הזמן. מדובר בשתי מערכות המשתמשות באותו מקור אנרגיה, או אפילו מתחרות על אותו מקור אנרגיה. זו דרך אגב הסיבה שאנחנו מגיעים לטיפול, כיוון שאיננו יכולים יותר לחוות בדרך משביעת רצון כיוון שאנו עסוקים יותר מדי בזכירה ובתכנים לא מודעים עד כדי כך שחיינו מופרעים ממהלכם התקין.

מהו המנגנון המאפשר את ההדחקה? על פי פרוייד, חוויות מסוימות עשויות להיות טראומטיות עבורנו ולכן אנו מתגוננים מפניהן. כפי שאור חזק מדי גורם לנו לצמצם את עיננו, כך גם חוויות נפשיות מסוימות נחוות כחזקות מדי עבורנו בשלב בו אנו נמצאים. חשוב להדגיש את היחסיות ההתפתחותית של החוויות. מה שנחווה כחזק מדי בגיל שנה יכול להיות טריאווילי בגיל חמש. החוויה שעלולה להיות טראומטית עשוייה לבוא מבפנים או מבחוץ. לגבי החוויות שבאות מבחוץ, מנגנוני הפחד עוזרים לנו להתמודד. החוויות הפנימיות הן מורכבות יותר. וכמובן שיש קשר של יחסי גומלין בין מה שבא מבחוץ לבין מה שבא מבפנים. ברמה הבסיסית ביותר, תינוק שבוכה מרעב לא יבכה לנצח. בשלב מסויים, למרות שישאר רעב, הוא יפסיק לבכות. קיימות אפשרויות רבות למה הוא יעשה, החל ממציצת אגודל ועד הרדמות אבל בכל המקרים האלו ניתן להניח שהתינוק הצליח איכשהו לשים את הרעב שלו, כלומר המשאלה למזון, במקום בו היא אינה פעילה יותר, כלומר מודחקת. הדרך בה משאלות חוזרות ומופעלות על ידי גירוי חיצוני תובן כאשר יופיע מישהו מול התינוק שהוא יחשוב שעשוי לתת לו סיפוק ואז המשאלה תשוב ותמצא ביטוי והוא יתחיל שוב לאותת את רעבו, כלומר לבכות. אפשר להגיד שהתינוק למד להתמודד עם עקרון המציאות והדחיק את המשאלה עד לרגע שבו ניתן היה לתת לה ביטוי שוב. כמובן שבמקרה פתולוגי אם מצב כזה חוזר ונמנה, התינוק יפתח סימפטום שקשור לרעב.

כיוון שהמשאלה אינה יכולה להופיע בלבושה המקורי, כלומר במלוא מערומיה, היא מחפשת לה מסיכות. לכך התכוון פרוייד במונח של זיכרון חיפוי. במילים פשוטות – מה שאנו רואים או חווים בחלום לעולם אינו מה שהוא באמת אפילו אם מדובר בחלום שנחווה כסיפור הכי פשוט וברור, על פי פרוייד, תמיד מדובר בזיכרון חיפוי. אפילו אם אנו חולמים על כסא, אן כל אובייקט אחר, אין התת מודע שלנו מתכוון לכסא. הכסא הוא רק החלק הקדמי של הזיכרון שאותו מנסה התת מודע להוציא לאור. מנסה להוציא לאור לא מתוך כוונה זדונית לביישנו אלא בגלל שאי אפשר אחרת. כמו שמים תמיד שואפים להתכנס במקום הנמוך ביותר, כך גם המשאלות תמיד שאופות להופיע, מכוסות. כלומר, מה שמופיע בחלומנו, אם יעבור עיבוד בחלום, יעזור לנו להתמודד למול אותן הדחקות שהוזכרו קודם, ההדחקות שבאות להגן עלינו מפני האמת הצרופה, האמת האדיפלית, שמאיימת על שלמות העצמי שלנו. ולראייה, הזכרו באדם פסיכוטי שראיתם אולי ושימו לב עד כמה לא שלם נחווה העצמי שלו, עד כמה מורכב ומפורר.

על פי פרוייד, חשיבות החלום היא בעיקרה כלי בתוך המערכת הטיפולית וכשימוש במסגרת ההעברה. אם ניקח בחשבון את תרומתה של תיאוריית יחסי האובייקט אזי החלום יכול לשמש לנו ככלי נוסף דרכו ניתן יהיה להבחין בהתפחותה של ההעברה. תיאורית יחסי האובייקט, בקצרה, אומרת שהחל מגיל אפס אנו מפנימים ייצוגים וחלקי ייצוגים של הדמויות והחוויות המשמעותיות בחיינו. הפנמות של ייצוגים אלו מתקיימות כמבנה מסועף של מערכות יחסים פנימיות שדרך המסננים שלהן אנו חווים את המציאות כפי שהיא מתרחשת. כאילו שיש לנו תבנית פנימית שעליה אנו מלבישים את החוויות המציאותיות. אם התבנית הפנימית כל כך שונה ובסתירה למה שקורה בחוץ, והתגובות שלנו לאירועים בחוץ נראים קשורים פחות ופחות למה שבאמת קורה, ניתן יהיה להגיד שמשהו לא בסדר. שוב, הדוגמה הברורה ביותר היא של הפסיכוטי המתנהג כלפי העולם כאילו הוא כולו בתוכו ומגיב על פי איזשהו קוד פנימי שלא קל לפענחו.

החלום בטיפול מהווה מידע לגבי המצב של יחסי האובייקט. צריך להזכיר כמובן שגם כאשר מדובר ביחסי אובייקט הרי אנו מדברים במונחים מאטפסיכולוגיים ולא מוחשיים. אין הרי מקום בתוכנו בו ישנו מבנה של הנפש, לפחות לא במובן שיש בתוכנו לב. כיוון שהנחת היסוד שלנו היא שבעצם המצאו של המטופל בטיפול מייד תתחיל להתרחש ההעברה, ואותה העברה תהיה מבוססת על יחסי האובייקט המושלכים של המטופל, הרי שדרך החלום, שהוא בבועת החלק הלא מודע של יחסי האובייקט המופנמים בתת מודע, נוכל לקבל מידע לגבי יחסי האובייקט כפי שהם רשומים בתת מודע.

אולי רק כדי לחבר בין שני מושגי מרכזיים שהזכרתי, משאלות ויחסי אובייקט. מדובר למעשה בשני מושגים שלקוחים משתי תאוריות פסיכואנליטיות שונות. המושג של משאלות מתייחס לתורת הדחף שאומרת שאנו מונעים על ידי דחפים המחפשים דרך למצוא סיפוק על ידי הצמדות לאובייקטים שונים שיכולים לספק אותם. מהזווית הזו אין חשיבות מרכזית לאובייקט אלא רק להמצאו שם בנקודה בה הוא יכול לספק את המשאלה המבוטאת על ידי הדחף. לעומת זאת, תאוריית יחסי האובייקט, וכאן החיבור, אומרת שהתהליך כולו הוא זה שנרשם. גם המשאלה של הדחף, גם מציאת האובייקט וגם היחס הנוצר בין השנים.

אם כך, החלום בטיפול הוא דרך תקשורת מאד חשובה. הוא דרך עבור המטופל לדעת משהו על עולמו הפנימי שלא ניתן לגלות באף דרך אחרת. פרוייד השתמש בדימוי של עיתון תחת משטר דיקטטורי שבו אי אפשר לפרסם את הידיעות האמיתיות בגלל עינו הבוחנת של הצנזור ועל הקורא החתרן לחפש בין השורות כדי לגלות את האמת הנחבאה. הפונקציה של המטפל היא אכן חתרנית במובן שהוא במקום בו עליו לסייע למטופל לגלות להבין משהו על עצמו שהמטופל עצמו היה אמביוולנטי לגביו. הרי האמת כולה כבר נמצאת אצל המטופל אבל נדרשת התערבותו של המטפל בכלים האנליטיים כדי לסייע למטופל לעשות שימוש כזה בהגנות שיאפשר הבנה.

לעתים יכול החלום להוות דרך בה מידע אבוד חוזר ונעשה נגיש עבור המטופל. זכרונות מודחקים יופיעו בדרך מעוותת ומוסתרת דרך החלום. הופעתם של זכרונות אלו לא תתאפשר כאמור בדרך אחרת כיוון שהם מודחקים והשפעתם או חשיבותם ניכרת רק דרך התנהגות לא מודעת אחרת כמו סימפטומים או פליטות לשון וכדומה. פירוש החלום במסגרת הספציפית של היחסים הטיפוליים יאפשר לזכרונות אלו לתפוס מקום במודעות המטופל. היזכרות מחודשת זו מאפשרת לנו להתמודד בדרך אחרת עם חוויות טראומטיות. הזיכרון שהודחק כיוון שהיה טראומטי, מקבל ערך רגשי שונה בהתקיימו כאינפורמציה בתוך המסגרת הטיפולית ביחסים בין המטפל למטופל ומהווה גורם מגשר בין חוויות העבר לחוויות ההווה ומאחה תחושות עצמי מפורקות.

דרכו של החלום בביטוי המשאלה היא שונה מדרכנו המודעת בביטוי מילולי שגרתי. בחלום, בניגוד לדיבור, אין סתירות. החלום, כמו התת מודע, אינו נענה לחוקי ההגיון. אין בחלום את המושג של לא. אין סתירות. דבר והיפוכו מתקיימים בחלום ללא כל בעיה. אותו סמל יכול להיות בחלום אין ספור דברים. זו אבחנה חשובה כיוון שבחלום היונגיאני למשל, לסמלים יש פירושים קבועים ובתיאוריה אפשר לפרש חלום רק על פי הטקסט שלו. בחלום הפרוידיאיני הפירוש תמיד יעשה בתוך הקשר העברה מתוך ההבנה שפירטתי קודם שהחלום שנחלם במהלך הטיפול מתייחס גם להעברה.

החלום מדבר בשפה סימבולית עשירה וניתן להמשילו למשחק סימבולי של ילדים המערב דימיון במציאות בדרך פרדוקסלית שרק אם מקבלים את הפרדוקס ההכרחי לו ניתן להבינו. הפרדוקס הוא שהמשחק הינו רציני כאילו שהוא אמיתי אבל עדיין אינו אמיתי. כאשר אנו באים להבין חלום של פציינט, אל לנו לחפש את ההגיוני שבחלום. להפך. אם מופיע חלום שכולו נשמע לנו כסיפור פשוט לכאורה, יהיה עלינו דווקא לשים לב לאותו פרט שיראה כלא שייך, לפרט שמופיע כמעין קו תפר על רקמת החלום, לפרט שלמעשה מוצנע בתוך אריג החלום. דווקא לשם עלינו לכוון את כל תשומת לבנו. אותו הפרט הוא אשר יתן לנו את אותו קצה חוט לתהליך הבנת החלום. ושוב, מדובר רק בתהליך. אין אפשרות, אפילו לא תאורטית, להבנה מושלמת ומוחלטת של חלום. המשמעות של החלום היא דינמית, תלויית העברה, וכיוון שגם ההעברה משתנת הרי שגם משמעות החלום משתנת תלוי בנקודה ממנה אנו מביטים בו.

ניתן לומר, בקיצור, שישנם שני עקרונות מבניים על פיהם ניתן להתקרב להבנה למה שקורה בתוך תוכן החלום. הראשון הוא עיבוי condensation והשני הוא התקה displacemement. כדי להדגים באופן הפשטני ביותר את משמעות המונח עיבוי, זכרו שפרוייד טען שכל חוויה נרשמת אצלנו כזיכרון בתת מודע. נוצרים מבנים על גבי מבנים של זכרונות המאורגנים בסדרים ואופנים שונים ומגוונים. חלק מסדרים אלו מאורגן לאורך ציר הזמן, חלקם מאורגן על פי החושים, כלומר ריח, שמיעה, וחלקם מאורגן על פי תחושות רגשיות. כמובן שישנן סדרות רבות כאלו והקשרים ביניהם הם כמו בקורי עכביש. עכשיו, כאשר בא החלום ולוקח לו משאלה ומנסה להגשים אותה, למשל משאלה אדיפלית, הוא משתמש בכל אותו חומר הגלם של הזכרונות הנמצא בתת מודע ומרכיב ממנו סיפור. דמיינו מספר רב למדי של תשלילים, נגטיבים, המונחים זה על גבי זה, superimposed. ועכשיו דמיינו מקרן חזק מאד המצליח להקרין דרך כולם ולהראות את כל הפרטים, ועכשיו תקבלו את התמונה של החלום. זה עקרון העיבוי. ובאופן לא מפתיע, התשליל הראשון שיהיה מונח ומוצג לעיננו יהיה אירועי היום הקודם, הטריים ביותר. בהם ישתמש התת מודע כדי להציג בפנינו חומרים אחרים, נוספים, טעונים יותר, כך. וגם זו הרי דרכו להתמודד עם אותו גוף, סופר אגו, המנסה לשמור על האגו מאותם זכרונות ותחושות הרוחשות בתת מודע. מעין הולכת שולל. שהרי מה יכול להיות מסוכן ומאיים לאגו בתיאור אירוע שגרתי ויומיומי? ולשם כך אפשר להציג את העקרון הנוסף של ההתקה displacement המאפשר תנועה של חומרים בין שכבות התשלילים, וטוען את הפרטים השוליים וחסרי המשמעות לכאורה, בעוצמה ליבדינלית גדולה, שאותה ניתן יהיה לחשוף דרך האסוציאציות של המטופל. וקיימים עקרונות נוספים כמו העיוות distortion שגם הוא בא כדי לאפשר למשאלה להופיע בתוך החלום מוסוות. וכמובן ההתנגדות.

לדוגמה יש סיפור על מטופלת אחת שכה נמאס לה שמהאמירה של פרוייד לגבי כך שבבסיס כל חלום נמצאת משאלה, עד שיום אחד היא באה אליו ואמרה לו הנה עכשיו אני מביאה לך חלום שבאמת חלמתי שבו מתוארת משאלה שאני לא רוצה שתוגשם. ואז היא סיפרה לו את החלום הבא: רציתי לארח אנשים לארוחת ערב. אבל לא היה לי שום דבר בבית מלבד קצת אילתית מעושנת. חשבתי שאצא ואקנה משהו, אבל אז נזכרתי שהיום יום ראשון וכל החנויות יהיו סגורות. אז ניסיתי להתקשר לכל מיני מסעדות אבל הטלפון לא עבד. אז הייתי צריכה לוותר על המשאלה שלי לקיים ארוחת ערב לאורחים.ואז היא פונה לפרוייד ומתריסה נגדו – נו, תוכיח שפה יש הגשמה של משאלה. הרי פה יש בדיוק ההפך. המשאלה שלי לא הוגשמה. זה מה שחלמתי.

פרוייד כמובן לא התרגש יותר מדי וביקש ממנה להתחיל להגיד לו מה היא חושבת. והיא התחילה לספר לו שבעלה הקצב התלונן באוזניה אתמול שהוא משמין וצריך לאכול פחות. הוא התחייב לקום מוקדם, לעשות התעמלות ובשום אופן לא לאכול בחוץ. היא הוסיפה שבעלה פגש לאחרונה צייר במסעדה שביקש לצייר אותו אבל בעלה הגיב ואמר לו שעדיף שיצייר תחת של בחורה צעירה במקום זה. היא הוסיפה שהיא מאד אוהבת את בעלה והתחננה בפניו שלא יתן לה יותר לאכול קוויאר. כאשר פרוייד תמה למה היא מתכוונת, היא סיפרה שהרבה זמן היא חולמת על כריך כוויאר לארוחת בוקר, ואין ספק שבעלה היה מסדר לה כזה אם היתה מבקשת, אבל היא דווקא ביקשה ממנו לא לעשות לה את זה כדי שתוכל להמשיך לרדת עליו. פרוייד המשיך ללחוץ על המטופלת להגיד עוד ואחרי מעט התנגדות היא סיפרה לו ששלשום היא פגשה חברה שלה שבה היא קינאה קצת כי בעלה כל הזמן אמר דברים טובים עליה. למזלה, האישה הזו רזה מאד, ובעלה מעדיף נשים מלאות. פרוייד שאלה אותה על מה הן דיברו, והיא סיפרה שכמובן הן דיברו על רצונה של החברה להשמין קצת. ואז החברה הוסיפה: נו ומתי תזמיני אותי לארוחה? את תמיד מאכילה אותי כל כך טוב! ואז פרוייד אמר אה אה גדול לעצמו, ואולי גם למטופלת, שהרי החלום נעשה ברור עבורו. המשאלה של האשה היתה שלא לעזור לחברתה להשמין, שהרי כך היא תהיה אטרטקטיבית יותר בעיני בעלה. מה פתאום היא תזמין אורחים לארוחת ערב, כולל חברתה, אם זה יוביל את בעלה לבגוד בה? המשאלה היתה שלא למצוא את עצמה בתוך משולש בוגדני. אבל עדיין פרוייד לא מסתפק בכך ושואל לגבי האילתית המעושנת ומייד מתברר לו שזה המאכל האהוב על חברתה של המטופלת. פרוייד גם מציע פירוש נוסף. שהרי המטופלת רצתה להביא דוגמה למשאלה לא ממומשת. משאלתה היתה שמשאלת חברתה להשמין לא תמומש. אם כך, הרי הדמות המופיעה בחלום היא אינה היא עצמה, אלא חברתה. כלומר, היא שמה עצמה במקומה של חברתה, כלומר הזדהתה איתה. היא אכן הציגה חלום של משאלה לא ממומשת, קרי זיכרון חיפוי, כאשר מאחוריו, עמדה משאלתה התמימה פחות הנוגעת לקנאתה לבעלה.