יחסי צעירים-הורים בהתבגרות המאוחרת ובבגרות המוקדמת/ ד"ר עמרי כהן

רקע תיאורטי

א. יחסי צעירים-הורים בהתבגרות המאוחרת ובבגרות המוקדמת

הספרות התיאורטית ההתפתחותית והפסיכודינאמית מצביעה על התפקיד המכריע שממלאים שני ההורים בדרמה, שבסופה ייעשו הצעירים למבוגרים. מתעוררת השאלה, כיצד יושפעו המטלות ההתפתחותיות של גברים צעירים בבגרות המוקדמת, במשפחה בה תחת הטריאדה הקלאסית של אם - אב - ילד, חובקת מערכת היחסים אם וילד בלבד. קונסטלציה משפחתית מעין זו, מתהווה בכורח הנסיבות המשפחתיות במשפחות גרושות, בהן חיים הילדים בחזקה אימהית. עבודה זו מנסה לעמוד על ההבדלים האיכותיים בין מערכות היחסים של בנים מבוגרים צעירים ממשפחות גרושות והוריהם לבין כאלו ממשפחות שלמות. כמו כן, עבודה זו בודקת את יחסי הגומלין שבין מאפייני הקשרים עם שני ההורים לבין תפקודם של הבנים. למרות שמטרת המחקר הנה הבנת מערך הגורמים הקשורים לתפקוד אדפטיבי ולזה המעוכב בקונסטלציה המשפחתית החד-הורית, ההנחה המונחת ביסוד עבודה זו היא כי פסיכופתולוגיה ניתנת להבנה טובה יתר כתוצר התפתחותי, בעיקר בשלבי חיים המערבים שינויים, דהיינו, כביטוי להסתגלות, או לאי-הסתגלות במהלך ההתפתחות הנורמלית (Sroufe, 1997). מתוך פרספקטיבה זו, סקירה התחלתית של המטלות ההתפתחותיות הנורמטיביות בתקופת הבגרות המוקדמת, בקונטקסט של הקשר עם ההורים, נראית חיונית. בהמשך, יפורטו נושאים ספציפיים הרלוונטיים, לפי השערות המחקר, להתפתחות במסגרת המשפחתית החד-הורית.



הכניסה לתקופת הבגרות המוקדמת, מציבה אתגרים משמעותיים עבור הצעירים שעד לא מכבר לא נחשבו כבוגרים. המטלות הרבות העומדות לפניהם כוללות גיבוש זהות מבוגר מובחנת ואוטונומית דייה, יציאה מבית משפחת המקור לחיים עצמאיים והתחייבות בין-אישית ותעסוקתית בעולם המבוגרים החוץ-משפחתי. עבור Carter & McGoldrick (1989), המטלה ההתפתחותית העיקרית בבגרות המוקדמת, דורשת דיפרנציאציה של המבוגר הצעיר מהוריו ויצירת יחסים אינטימיים ומובחנים עם בני הגיל. כל אלו מחייבים את כינונה מחדש של מערכת היחסים עם ההורים, בה הצעיר, או הצעירה יכולים להיות אינדיבידואלים נפרדים, בעודם מצויים בקשר. עבודה זו מתמקדת בנושא זה.






א. 1. התפתחות יחסי אוטונומיה וקרבה
התמורות ההתפתחותיות במהלך גיל ההתבגרות, בואכה הכניסה לבגרות המוקדמת, זכו להתעניינות מועטת יחסית בספרות הפסיכואנליטית הקלאסית. במובן זה, ולעניין בו עוסק המחקר הנוכחי, מהווה המסגרת התיאורטית של Blos (1962; 1967; 1979), חשיבה חלוצית, באשר לדרך אותה עושים המתבגרים מהילדות לחיים העצמאיים בתקופת הבגרות. בפרפרזה ל- Mahler, מכנה Blos (1967)את התהליך בו מושקעים מאמצים מצד המתבגרים להשגת אוטונומיה הולכת וגוברת ותחושת זהות מובחנת, "האינדיבידואציה השניה". לשם השגתה, מטרת המתבגר היא זניחת הקטקסיס מן האובייקטים האינפנטיליים. במילים אחרות, התנתקות מן הייצוגים ההוריים המופנמים, אשר התהוו בינקות ובילדות המוקדמת. על ידי כך, מתאפשרים ייסודו של עצמי מובחן ונפרד, והפחתת התלות הנפשית באינטרוייקטים ההוריים לצורך קבלה, ויסות ערך העצמי ומימושן של הפונקציות של האגו והסופר-אגו. בפועל, תהליך פנימי זה מלווה בהתרחקות ממשית מן ההורים המציאותיים. מתרחש תהליך דיאלקטי של "רגרסיה פרוגרסיבית", פרדוקס, שמשמעותו נסיגה אדפטיבית וייחודית, לצורך התפתחות והבשלת העצמי. הקונפליקטים התכופים בין המתבגרים להוריהם, הנם ביטוי מציאותי והכרחי של הרגרסיה מקדמת הגדילה. מתוך פרספקטיבה עקבית לעיל, לפי Josselson (1980), המשך התפתחות האישיות במהלך גיל ההתבגרות מותנית במילוי מטלות האינדיבידואציה. אלה כוללות, ספרציה פסיכולוגית מההורים המציאותיים ובד בבד, פרידה מן ההפנמות ההוריות.

מספר ביקורות לגישתו של Blos מצוטטות אצל Hill & Holmbeck (1986). ממצאים אמפיריים מעידים הן על המוגבלות האקטואלית של רמת העימותים בין המתבגרים והוריהם והן על כך שאלו מאפיינים בעיקר את תקופת ההתבגרות המוקדמת ולא את השלבים המאוחרים יותר במהלך גיל ההתבגרות. חשוב מכך, בניגוד לתיאור של Blos, נראה שרוב מערכות היחסים של מתבגרים והוריהם נשארות חיוביות למדי. הילדים מושפעים מהוריהם ושותפים לרבות מעמדותיהם, מתקשרים עמם ופונים אליהם לצורך תמיכה והדרכה (Rutter, 1980). רווחתם הנפשית והסתגלותם של צעירים בתקופת ההתבגרות המאוחרת, מושפעת מהדרך בה הם תופסים ומשיגים ספרציה. אפקט שלילי נוצר כאשר תהליך הספרציה נחווה ומערב בפועל התרחקות, או ניתוק רגשי, בעוד שאיחוד של אוטונומיה ושימור קשר אמוציונלי חיובי עם ההורים מנבא תוצאות חיוביות עבור הצעירים (Moore, 1987). לפי Van Wel (1994), אמנם מדווחים מתבגרים על ירידה בהיקף האינטראקציות ובקרבה להורים, לאורך שנות גיל ההתבגרות, אך במקביל, לרוב, משתמרת תפיסה חיובית שלהם, גם בתקופות קונפליקטואליות יותר. Ryan & Lynch (1989) יצאו נגד מושג האוטונומיה הרגשית (Steinberg & Silverberg, 1986) המתייחס לגיל ההתבגרות, והאופרציונליזציה שלו בשאלון ה-EA (emotional autonomy), המושפעים מ-Blos. לטענתם, המונח מבטא רק אלמנטים של ניתוק (detachment), בעוד שתהליך האינדיבידואציה מסתייע גם בהתקשרות להורים. לראיה, מדד "האוטונומיה הרגשית" נמצא קשור לפחות ביטחון ביחסים עם ההורים בגיל ההתבגרות המוקדם ולחוויה של דחייה הורית בהתבגרות האמצעית. ציונים גבוהים בסולם בקרב מתבגרים מאוחרים ומבוגרים צעירים, היו קשורים דווקא לציונים נמוכים בסולם אחר האומד את רמת האינדיבידואציה. Fuhrman & Holmbeck, (1995) מצאו שאוטונומיה רגשית, או מרחק אמוציונלי, היו אדפטיביים רק בסביבות משפחתיות יותר קונפליקטואליות וכאלה אשר סיפקו תמיכה נמוכה לילדים המתבגרים. במידה והמתבגר, או המתבגרת זכו לחום אימהי ולמסגרת משפחתית מגובשת, מרחק רגשי ניבא הסתגלות נמוכה יותר.

עדויות אלה ואחרות מחייבות בסיס קונספטואלי שונה לתיאור התהליכים ההתפתחותיים, מקדמי האינדיבידואציה של העצמי, במהלך ההתבגרות ובבגרות המוקדמת. Grotevant & Cooper (1985) תיארו, בהתאם, את האינדיבידואציה כמורכבת משני קומפוננטים: אינדיבידואליות וקרבה (connectedness). המרכיב הראשון, מאופיין בנפרדות ובאסרטיביות והשני בהדדיות ופתיחות בקשר עם ההורים. ראיית תקופת ההתבגרות והכניסה לבגרות כרצף התפתחותי, המאגד הן מאמץ להשגת ספרציה והן ביסוס יחסי קרבה מותאמים עמם, מוצאת ביטוי מעניין בהקבלתה הכרונולוגית לשלבי הספרציה-אינדיבידואציה של תקופת הינקות. לפי Josselson (1988), שלב ה- rapprochement, בילדות המוקדמת והדהודו בהתבגרות המאוחרת (Late adolescence), כולל בתוכו אינטגרציה של ספרציה וקרבה. במהלך שלב ה- practicing המוקדם יותר, בינקות ובהתבגרות, עסוקים התינוק והמתבגר ביצירת מרחק הולך וגובר מן ההורים. השלב הבא, המתקדם יותר (rapprochement) מתאפיין בהתקרבות מחודשת אל ההורים. כך שלאחר העיסוק ברכישת עצמאות, מביעים המתבגרים המאוחרים צורך בקשר קרוב יותר עם ההורים, תוך גילוי אכפתיות לדעותיהם ועניין בתמיכתם. Van Wel (1994), מתאר, כאמור, התרחקות מסוימת מן ההורים בגיל ההתבגרות, עם זאת, קיימות עדויות רבות באשר להתקרבות רגשית מחודשת וביסוסו של קשר חיובי יותר על סף הכניסה לתקופת הבגרות המוקדמת

( Aquilino, 1997 Orbuch, & Axinn, 1995; Rossi & Rossi, 1990; Thornton,).



תקופת השירות הצבאי בישראל, המקבילה מבחינת הגיל לתקופת הקולג' בארה"ב, ייחודית בחברה המערבית בשל משכה הארוך, הקשרה החברתי-תרבותי והחוויתי. פרק זמן משמעותי זה, מהווה למעשה את תקופת המעבר מגיל ההתבגרות לבגרות. במחקר איכותני שערכה ליבליך (1990), תיארו חיילים את עצמם כעוברים מסטטוס של נערים, למעמד גברים בחברה, זאת, על אף שחסרו בתיאוריהם תימות מערביות שכיחות ומקבילות מבחינת הגיל, כמו השגת זהות מקצועית וביסוס יחסים הטרו-סקסואליים יציבים. באשר ליחסים המשפחתיים, נוצר הרושם של עיכוב מסוים ברכישת האוטונומיה מן ההורים. למרות ההתרחקות הפיזית מבית המשפחה, תיארו עצמם החיילים כקרובים מאוד אמוציונלית להוריהם. הם שאבו עידוד ותמיכה רבים מההורים וזכו לרוב ליחס מפנק מאוד ומתחשב במיוחד. תנאי שירות קרביים, בעיקר, היו קשורים להתערבות ועזרה קונקרטיים ופיזיים של האבות והאמהות. כל אלו נראים לעיתים כאינקובציה, או אף כנסיגה ליחסי הורה-ילד, אם כי ההורים מצדם ערים לכך שעל ילדיהם מוטלות חובות של מבוגרים. ליבליך (1990) רואה את המוקד ההתפתחותי, בתקופת השירות הצבאי, ביצירת האינדיבידואציה התלויה יותר בחוויות החוץ-משפחתיות, ופחות בספרציה הנדחית, לאור הנסיבות המיוחדות, למועד מאוחר יותר. בהתייחסות ספציפית לצעירים הישראלים, טוענים Mayseless, Wiseman, & Hai (1998) שרמות הקרבה הגבוהות יחסית עם ההורים, הנפרשות להתבגרות המאוחרת ולבגרות המוקדמת, מקורן בשירות הצבאי הישראלי הממושך ובבסיס הבטוח שמספקת המשפחה בתקופה זו.



לאור האתגרים העומדים בפתחה של תקופת הבגרות המוקדמת, עם כניסת הצעירים לעשור השלישי לחייהם (בישראל, בערך סביב תום השירות הצבאי), נראה כי קיים צורך ממשי בהתגברות מגמות האוטונומיה והקרבה, אשר החלו בתקופה ההתפתחותית המוקדמת יותר. זאת, בשל הצעדים הדרמטיים הצפויים להתחולל, כגון, עזיבת בית המשפחה לחיים עצמאיים, רכישת הכשרה ותעסוקה והתחייבות לקשר אינטימי ארוך טווח, המלווה במוטיבציה לכונן דור חדש. הסתייעותם של כל אלו מקודמת על ידי שימורו והתפתחותו של הבסיס ההתקשרותי החיובי והתומך עם ההורים ובמקביל, על ידי הגברת המובחנות ותחושת העצמאות של הצעירים. ברם, לפי Lapsley, Rice, & Shadid (1989) גם במהלך הכניסה לתקופת הבגרות המוקדמת, קיימים אלמנטים הגורמים לעיכוב פתרון תהליך האינדיבידואציה. נושאים כתלות הכלכלית של סטודנטים בהוריהם, למשל, עלולים להסב אשמה ותרעומת ולהגביר דווקא את התלות הקונפליקטואלית של הצעירים בהוריהם. בהכללה, ניתן לומר שתחנות התפתחותיות שונות יוצרות משברים פרוגרסיביים, אשר פתרונם עוזר, בסופו של דבר, להתקדמות בביסוס זהות המבוגר המובחן והאוטונומי.

Grotevant & Cooper (1986) סבורים שעל היחסים המשפחתיים, בהם מעורבים מבוגרים צעירים (young adults), ללבוש צביון של המשכיות ושינוי. המעורבות בין הילדים להוריהם נמשכת, אלא שאופי הקשר נידון ומותאם מחדש לפי צורכיהם של בני המשפחה. אם כן, ההיערכות המחודשת בקשר עם ההורים, מאפשרת רמות גבוהות יותר של אינדיבידואציה ואוטונומיה. גישה זו מתבססת על ראייתם הקלאסית של Murphy, Silber, Coelho, Hamburg & Grcenberg (1963), אשר בדומה למוזכרים קודם, תופסים את ההתפתחות בתקופת ההתבגרות המאוחרת כמורכבת משני ממדים, האחד של אוטונומיות והשני של קרבה (Relatedness / Connectedness). אוטונומיה הוגדרה על ידי Murphy et al. (1963), כיכולת לבחור באופן עצמאי, להיות אחראי לבחירות אלו ולראות את העצמי כנפרד מההורים. קרבה, הינה סיפוק מהיחסים החיוביים לרוב עם ההורים. Frank, Avery, & Laman (1988) הרחיבו את הממדים הללו למונחים אופרציונליים. קרבה, מתורגמת לתחושת קרבה ((Closeness, תקשורת, דאגה, אמפטיה וכבוד הדדיים, בהתייחס למערכת היחסים שבין הצעיר להוריו. אוטונומיות מבטאת - (א) תחושת קומפטנטיות, המתורגמת למידת העצמאות וליכולת קבלת ההחלטות. (ב) אוטונומיות רגשית, היעדר קונפליקטים של תלות, המתורגמים לעמידה על צרכי העצמי ושליטה עצמית. (ג) תחושת נפרדות המתורגמת לאחריות ביחס לזולת. לדעת Levinson, Darrow, Klein, Levinson & Mckee (1978), נגזרת שני הממדים הללו היא שמירת המעורבות עם ההורים ושינוי האספקטים הלא אדפטיביים שביחסים ההדדיים, כך שאפיונים שאינם בוגרים מוחלפים ברמות גבוהות של כבוד הדדי ומודעות גוברת לזהות האישית של האינדיבידואל. מערכת היחסים לובשת אופי סימטרי יותר והצעירים מעריכים את הוריהם באופן ריאליסטי ואמפטי יותר, תוך שהם מקבלים את מגבלותיהם (McGoldrick, 1982). הקשר הרגשי ספונטני ואינו נובע מתוך תחושת מחויבות.



א. 2. תימות משפחתיות קשורות לקרבה ואוטונומיה: קוהסיביות

ודיפרנציאציה

הריאקציה התיאורטית לגישות, אשר הדגישו באופן מוגזם ובלעדי את תהליך הספרציה בבגרות ובבגרות המאוחרת, עמדה על חשיבות קיום יחסי הקרבה במשפחה. עם זאת, מונח הקרבה הנו כוללני ומקפל בתוכו קשת רחבה של סוגים אינטראקטיביים וטרנסאקציוניים תוך משפחתיים. על מנת להימנע מחוסר העקביות הקיים לעיתים במחקר, עולה הצורך לסווג את המופעים השונים של יחסי הקרבה ובנוסף להתייחס אליהם בפרספקטיבה התפתחותית, הן ביחס לצעירים במשפחה והן למשפחה, כמערכת דינאמית הנתונה לשינויים הדורשים הסתגלות.

קוהסיביות משפחתית, המתבטאת בקרבה האמוציונלית שבין חברי המשפחה ובתמיכה שהם מעניקים זה לזה, נתפסת לרוב בהקשרים חיוביים. למשל, רמת גיבוש משפחתית גבוהה נמצאת בקשר חיובי לקומפטנטיות גבוהה של מתבגרים (Fuhrman & Holmbeck, 1995) ולהסתגלותם החברתית, הרגשית והתעסוקתית של הילדים המבוגרים במשפחה (Solomon, 2000). כך, גם מבוגרים צעירים, אשר סיגלו לעצמם סגנונות התמודדות אדפטיביים וגיבשו זהות עצמי מוצלחת, באים מרקע משפחתי קוהסיבי ותומך. היכולת לבטא ולפתור נושאים קונפליקטואליים במסגרת המשפחתית, מנבאת אף היא תוצאה דומה. מה שמעיד על חשיבות היכולת לדון באי-הסכמות, ולבטא עמדה אישית מובחנת המאפשרת לחברי המשפחה לחוש שונים, אך גם מקובלים ומשתייכים לאחרים (Perosa & Perosa, 1993). דגם משפחתי זה, מעלה את הצורך בהבחנה נוספת. באילו תנאים, קרבה אמוציונלית, או קוהסיביות, אדפטיבית ומאפשרת אינדיבידואציה, והיכן היא עשויה דווקא לעמוד לרועץ למילוי מטלה התפתחותית זו. בהתייחסות לאיכות אדפטיבית של גיבוש משפחתי, מתוארת על ידי Constantine (1987), הפרדיגמה המשפחתית "פתוחה/משתפת פעולה". סוג משפחתי כזה מצליח למזג בין צרכי הפרטים וכל המשפחה כקבוצה. נטיות אלה, המנוגדות לעיתים, מלובנות בדין ודברים המלווה בשיתוף פעולה וחתירה לקונצנזוס. התקשורת בין החברים במשפחה מפותחת. יציבות ושינוי חשובים שניהם, כל עוד הם מגבירים את יכולת ההסתגלות וההתמודדות של המשפחה. הילדים עשויים להיות מעורבים בתהליכי פתרון בעיות משפחתיים. הם נתפסים כפרטנרים במשפחה, תוך עידוד לפיתוח הייחודיות האינדיבידואלית שלהם.

תיאור זה מדגיש הן את הקרבה והן את המובחנות שבין חברי המשפחה. לפי Bowen (1976), דיפרנציאציה – מובחנות, מוערכת כנחלת מערכות משפחתיות המעורבות בתהליכים טרנסאקציוניים וסתגלניים. כל המערכות המשפחתיות נעות על הרצף שבין מובחנות נמוכה, למובחנות גבוהה. כלומר, הן נבדלות במידה שהן ופרטיהן פועלים באופן אוטונומי, עצמאי ומכוון-לעצמי. משפחות גמישות ואדפטיביות מסוגלות לאפשר את מובחנות הפרטים, וכך גם לשמר את האיזון שבין קרבה ואוטונומיה בקרב חבריהן (Sabatelli & Mazor, 1985). בן המשפחה המובחן (differentieted) מצליח לתפקד באופן מוצלח במסגרת סביבתו הקרובה, ללא שהוא חש אחראי, נשלט, או נפגע על ידי האחרים. לדעת Kog, Vandereyken, & Vertommen (1985) מושג הסביכות (enmeshment) מגולם במונח הדיפרנציאציה של Bowen. בעצם, מדובר ברצף המבטא את מידת החוזק של הגבולות הפנים-משפחתיים, או, עד כמה אינדיבידואלים במסגרת המשפחתית מתנהגים, חושבים ומרגישים באופן דומה. Bowen (1976) תיאר את מצב ה-enmeshment כאגו משפחתי משותף. באשר לניסיונות להיפרד מן המשפחה, תהליך ספרציה של אחד מחברי המשפחה (הבת, או הבן המתבגרים) יוצרת מתח בלתי נסבל במערכת הסבוכה. כנגד סכנת ההתפרקות, הורים עלולים ליצור את התחושה שילדיהם חייבים להם חוב כבד וכך, מסבים להם אשמה עם כל ניסיון ה"כופר" בחוב זה (Boszormenyi-Nagy & Spark, 1973). תמיכה אמפירית מתקבלת מממצאי Lopez, Campbell, & Watkins (1988). תלמידי קולג' אשר מערכות יחסיהם עם ההורים היו מעורבות מדי, הפגינו רמת תלות קונפליקטואלית גבוהה (תחושות אשמה מופרזת, מחאה וכעס ביחס לאופי היחסים עם ההורים (Hofman, 1984)).

בעקביות עם הויכוח התיאורטי בדבר המטלות ההתפתחותיות של המתבגר, והמתבגר המאוחר (late adolescent), התרחקות מצדם של הילדים אינה תנאי מספיק לקיום תהליך האינדיבידואציה. Bowen (1976) טוען, שדווקא המאמצים הכבירים המושקעים לשם עיכוב האינדיבידואציה של הפרטים, מצד המשפחה בעלת המובחנות הנמוכה, עלולים לגרום לניתוק הצעיר, או הצעירה, מן המשפחה. לרוב, ניכור, או ניתוק כזה אינם תורמים לתהליך האינדיבידואציה של הצעירים, אשר מצויים עדיין בפרה-אוקיופציה ביחס לתימות של מאבק לספרציה. למרות שקשר ממשי עשוי כמעט שלא להתקיים, המעורבות הפסיכולוגית עם המשפחה נותרת אינטנסיבית. Frank, Avery, & Laman (1988) מתארים פרופיל של מבוגרים צעירים "פסאודו-אוטונומיים": אלו, מתחזים לאדישים לקונפליקטים ביחסים עם הוריהם ומעדיפים ניתוק על קונפרונטציה גלויה. הנפרדות המדומה מהאב, מתורצת בחוסר עניין משותף, ומהאם, מוסברת כריאקציה, או כמאמץ להימנע מיחס חודרני. הצעירים הללו עומדים על כך שהם יכולים לדאוג לעצמם ודוחים כל ניסיון הורי לעזרה. תחת הצהרות אלה, קיימים פחדים מנחיתות וכעס מול חוסר היכולת של ההורים לקבלם כפי שהם.

קיומה של רמת דיפרנציאציה אופטימלית, במקביל לשימור קרבה רגשית ותמיכה במסגרת המשפחתית, סוללת את הדרך לאינדיבידואציה של המבוגר הצעיר. כפי שהוזכר קודם לכן, המשפחה המסתגלת, מגיבה לשינויים ההתפתחותיים ללא זעזועים מיוחדים. גם תימות של דיפרנציאציה וספרציה חוזרות מספר פעמים במעגל החיים של המשפחה. Combrinck-Graham, (1985) מתאר שני כוחות עיקריים ב"ספירלת חיי המשפחה". בתקופות הצנטריפטליות המשפחה מתכנסת, מוחזקת יחד, תוך קרבה הדדית רבה. דינמיקה זו מאפיינת משפחות לאחר הולדת תינוק ובעת תקופת הילדות של הצאצאים. הגבולות הבין-אישיים מיטשטשים והאינטימיות הפנים משפחתית גוברת. בתקופות מאוחרות יותר בחיי המשפחה, עולה כוחה של המערכת הצנטריפוגלית. בפרט, עם כניסת דור הילדים לתקופת ההתבגרות ולאחר מכן, לבגרות, שולטים כוחות המושכים את המערכת המשפחתית לכיוונים שונים והחוצה. למשל, בהתפתחות מגיל התבגרות המוקדם ועד למאוחר, תפיסת הקוהסיביות המשפחתית מצדם של המתבגרים יורדת (Feldman & Gehring, 1988). עם זאת, לפי Combrinck-Graham, (1985), היכולת המשפחתית להתפרק ועם זאת לשמור על ביטחון שמבנים חדשים יוכלו להיווסד, תלויה באינטימיות שבוססה בתקופה הצנטריפטלית.

לסיכום, קוהסיביות משפחתית אדפטיבית ומסייעת בתהליך האינדיבידואציה של הדור הצעיר במידה והיא אינה חורגת לרמות אשר יטשטשו את המובחנות שבין חברי המשפחה השונים. מגמות הספרציה של צעירים ממשפחות אשר חבריהן חשים מובחנים זה מזה, וקרובים זה לזה, יתאפשרו ללא קשיים חריגים. בניגוד, עבור צעירים משפחות סבוכות, בעלות רמת קוהסיביות מופרזת, מימוש תהליכי האינדיבידואציה בהתבגרות ובבגרות המוקדמת, עלול להיתקל בקשיים, וזאת עקב המתח הרב שהוא מסב למערכת המשפחתית. למרות העדר החומר באשר לרמות הדיפרנציאציה במשפחות חד-הוריות, מפאת תהליכים שיפורטו בהמשך, פועלים לעיתים כוחות צנטריפטליים פנים-משפחתיים חזקים. אלו, עלולים לעכב את יצירת הדיפרנציאציה של הצעירים, גם בתקופות ההתפתחותיות בהן הם אמורים להיפרד מן המשפחה. ניתן לשער שבנים ממשפחות חד-הוריות עם רמת מובחנות נמוכה, יתקשו בפיתוח האינדיבידואציה וביציאתם ממשפחת המקור לחיים בוגרים ועצמאיים.





א. 3. כינון יחסי אוטונומיה וקרבה עם ההורים: תנאי לגיבוש זהות העצמי

Erikson (1982), רואה בכינונה של מערכת יחסים הטרוסקסואלית, אינטימית והדדית, מטלה התפתחותית ראשונית, המתחילה בהתבגרות המאוחרת וממשיכה בבגרות המוקדמת. איכות קשר זה מאגדת לתוכה את הנכונות להתפשר ולהקריב למען בן או בת הזוג. אלא, שיכולת ההתחייבות לקשר אינטימי כרוכה ואף תלויה במשא ומתן המחודש עם ההורים אשר החל בגיל ההתבגרות, באופן שמרחק מווסת מן ההורים מאפשר השקעה רבה יותר באובייקט אהבה חוץ משפחתי (Hauser & Greene, 1991). אי לכך, ניתן לעמוד על החשיבות הרבה של השינויים במערכת היחסים המשפחתית ככזו שמאפשרת אוטונומיות, אשר בתורה תומכת בגיבוש הזהות של האינדיבידואל. כל אלו מאפשרים את ההשקעה באובייקט חוץ משפחתי ופרספקטיבה עתידית בכל הנוגע להתפתחות העצמי והקשרים האינטימיים.

בהתבסס על האופרציונליזציה של מושג גיבוש זהות העצמי (Marcia, 1966) מצאו Campbell, Adams, & Dobson (1984) שצעירים בתקופת הכניסה לבגרות, נבדלו זה מזה בסטטוס של גיבוש העצמי, וזאת, בתלות ברמות העצמאות וההתקשרות הרגשית שחשו בקשר עם הוריהם. באופן ספציפי יותר, צעירים אשר תרו וחקרו נושאי זהות עצמית באופן פעיל (moratorium) וכאלו אשר השיגו תחושה של זהות עצמי מגובשת (identity achivers), תיארו חוויה של עצמאות גבוהה מהוריהם ומשפחותיהם, בד בבד עם שימור קשר רגשי קרוב עם הוריהם. בניגוד, צעירים אשר טרם חקרו תימות של זהות עצמי (diffused) גילו את הרמות הנמוכות ביותר של התקשרות רגשית להוריהם. לבסוף, אלו שקיבלו את עמדות וערכי ההורים בלא שחקרו ופיתחו עמדות עצמאיות מובחנות (foreclosure) הפגינו שילוב של קשר רגשי עז להוריהם ורמה מופחתת של עצמאות. ממצאים דומים התקבלו בשימוש במערכת מושגית שונה (dimensions of personality). ייצוגים הוריים אשר מאופיינים בעידוד וקבלת אוטונומיה, נמצאו קשורים יותר לרמות גבוהות של פתיחות לחוויות, ופחות לתחושות מחויבות ותלות (Pincus & Ruiz, 1997). מודל סיבתי של השפעות משפחתיות וחברתיות על התפתחות הזהות בהתבגרות המאוחרת (Kamptner, 1988), מצביע על הקשר שבין ביטחון משפחתי, לבין קיומו של תהליך התפתחות זהות עצמי. הביטחון המשפחתי, המשפיע על גיבוש הזהות באופן ישיר ועקיף, על ידי הגברת המעורבות והיכולת החברתית של הצעירים, מועצם בתורו על ידי אוטונומיה הורית. על פניו, באופן מפתיע, התגלתה קורלציה הפוכה בין חום הורי וביטחון משפחתי. פרשנות אפשרית שהוצעה על ידי המחברת, הנה שמתבגרים מתקשים לגלות אוטונומיה, או עצמאות מהורים "חמים" באופן מופרז. נקודה זו, משיבה את הדיון לעיסוק בהשפעות של רמת הדיפרנציאציה המשפחתית, על התפתחות האינדיבידואציה וגיבוש הזהות העצמית הבוגרת והמובחנת.

כאמור, בקרב משפחות ממוזגות (fused), או הלוקות ברמת הדיפרנציאציה של חבריהן, אנרגיה רבה עשויה להיות מושקעת ביחסים הפנים-משפחתיים, בעיקר אלו הנוגעים לחיפוש אהבה וקבלה הדדית (Bowen, 1978). כתוצאה, משאבים מועטים נותרים זמינים עבור פעילות מכוונת מטרה לעצמי, ולמטלות אישיות אחרות המהוות נדבך לשם גיבוש זהות עצמי בוגרת ומובחנת. מעורבות צעירים ביחסי מיזוג וטריאנגולציה עם הוריהם, קשורה לקושי בפתרון השלבים האריקסוניאניים המוקדמים לשלב משבר הזהות ופתרונו. לדעת Erikson (1968) אלו הם שלבים הכרחיים, הסוללים את הדרך לגיבוש זהות העצמי. בניגוד, מתבגרים מאוחרים, אשר חוו אינדיבידואציה וחשו מובחנים ממשפחותיהם, מבטאים רמות גבוהות יותר של עצמאות וביטחון עצמי, ומעזים להתנסות בחוויות, אשר יחשפו ויפתחו את יכולותיהם הפנימיות ויאפשרו חתירה לעבר מטרות עתידיות (Anderson & Fleming, 1986).

Sabatelli & Mazor (1985) מיפו את יחסי הגומלין שבין מושגי הדיפרנציאציה, האינדיבידואציה וגיבוש הזהות. הצרכים ההתפתחותיים של המתבגר דורשים שינוי מהותי בויסות המרחק הפסיכולוגי שבינו לבין הוריו, וזאת על מנת שמשימות הזהות יתממשו. רמת הדיפרנציאציה של המערכת המשפחתית קובעת את רמת הקושי בהן נתקלים צרכים אלו. המשפחה המובחנת, הרגישה לשינויים ההתפתחותיים של האינדיבידואלים במשפחה, מסגלת לעצמה מחדש אופנים בהם המרחקים הפסיכולוגיים הבין-אישיים מתווסתים. אי לכך, תהליך האינדיבידואציה מתרחש ללא לחץ מערכתי מיוחד. לעומת זאת, המשפחה בעלת המובחנות הנמוכה, מעכבת את השינויים הנחוצים להגשמת צרכי השגת זהות העצמי של המתבגר. מאמצים ליצור מרחק נפשי רב יותר מצד הבן, או הבת, נחסמים מפאת היותם יוצרי מתח במערכת המשפחתית. תהליכי גיבוש הזהות נחסמים בתורם וזאת מפני שהעצמאות והאוטונומיה הנחוצות לשם עיצוב הזהות, מוקעים ונאסרים. ממצאי Perosa, Perosa & Tam (1996) תומכים במארג הקשרים דלעיל. יחסים מעורבים וסבוכים בין אמהות ובנותיהן, בעת שהאחרונות היו בתקופת המעבר לבגרות, היו קשורים לסטטוס זהות של foreclosure. בעוד שנשים צעירות, ממשפחות עם גבולות ברורים וגמישות מספקת לביטוי וקבלת שוני ודרישות אוטונומיות, נטו יותר להשגת זהות עצמית.



א. 4. דה-אידיאליזציה: ראיית ההורים באופן ריאלי, אינטגרטיבי ושוויוני

גיל ההתבגרות המאוחר, בואכה הבגרות המוקדמת, מהווה מקור לשינוי פונדמנטלי בעמדת הנער, או הנערה ביחס לעולם הסובב אותם. התמורות וההתפתחויות בראיית העצמי, מצויות ביחסי גומלין מורכבים הן עם העיצוב ההולך ומתחדש של הקשר עם ההורים ובני הגיל, והן עם השינויים בטיב הדמויות ההוריות המופנמות.

מתוך פרספקטיבה פסיכואנליטית תיאר Blos (1962) את הגלגולים הליבידינאליים של האגו האדיפלי. עם הכניסה להתבגרות המוקדמת, הדה-קטקסיס האינססטואוזי עובר המרה לכיוון העצמי ולובש פנים נרקיסיסטיים. בהדרגה הופכים בני הגיל מאותו המין לאובייקטים המועדפים ואף האידיאליים (ראה Sulivan, 1953). הבשלתו של התהליך כרוכה בהשקעה באובייקט אהבה הטרוסקסואלי: בן, או בת זוג מהמין השני. ההתפתחות הדרמטית של העברת מוקד ההשקעה הליבידינלית מדמויות ההורים לעולם החוץ-משפחתי, מלווה בשינוי משמעותי בראיית ההורים. קודם לכן, כאובייקטים לאהבה אינפנטילית, זכו ההורים להערכת יתר אידיאליסטית ולא ריאלית מצד ילדם. אובדן הבלעדיות והשחיקה במעמדם של ההורים, מחייבים גם שינוי בתפיסה הילדית. Blos (1962), צייר זאת בצבעים מיתיים כשכינה את הסטטוס החדש של ההורים "אלים שנפלו". מתוך עמדה זו, דה-אידיאליזציה הנה פרי ההתבגרות והצמיחה, זאת לצד הכאב והאבל המוסבים למתבגר על ההורים האידיאליים שאינם עוד בנמצא. תפיסה דה-אידיאליסטית, בתורה, מגבירה את יכולת הצעיר להביט נכוחה בהוריו, באופן לא אשלייתי, וכך מסתייעת המשימה של זניחת אובייקטי האהבה המוקדמים וחיפוש אחרי תואמים יותר (Klyman, 1985). שימור נטיות האידיאליזציה כלפי ההורים קשורה לנסיגה ולהימנעות מיחסים קרובים חוץ משפחתיים (Cassidy & Kobak, 1988). סיבה אפשרית לכשל בטרנספורמציה בראיית ההורים עשויה להיות נעוצה בתסכולם המתמיד של צרכים אורליים מוקדמים. כנגד התפיסה השלילית של ההורים הלא מספקים, עלולה להשתמר ראיה כל-טובה שלהם, ללא אפשרות לעמוד ולהכיל אלמנטים לא רצויים בתמונה האשלייתית האידיאלית. הגנה מביטוי של צרכים אורליים משתקפת במבחן הרורשאך על ידי הימנעות מתגובות אורליות. Duberstein & Talbot (1992) מצאו שהימנעות מתגובות אורליות קשורה לתיאור אידיאליסטי של ההורים ולחוסר יכולת לבטא אלמנטים ביקורתיים ביחס אליהם.

Dashef (1984) קושר בין התפתחות יכולת ההפנמה ובייחוד ההזדהות, לבין מנגנונים של אידיאליזציה ודה-אידיאליזציה. התינוק נולד מצויד ביכולת חיקוי. עם הזמן מתפתחת היכולת הקוגניטיבית להזדהות עם האובייקטים, כלומר, אספקטים שונים של הזולת מוטמעים ומשולבים בעצמי של הילד הצעיר. הכישורים אלו, תלויי יכולת הסימבוליזציה, מאפשרים בתורם אידיאליזציה של ההורים המטפחים והכל יכולים. עם הכניסה לגיל ההתבגרות המאוחר, מתפתחות יכולות קוגניטיביות חדשות של חשיבה והמשגה. מתוך עמדה של מובחנות עצמי גבוהה יותר, הנער מסוגל כעת לתפוס ולהעריך את הוריו באופן ריאליסטי יותר. דה- אידיאליזציה זו מלווה בחוויית שחרור, אך במקביל גם בצער ואובדן, כפי שמתאר זאת Dashef (1984) (p. 242): "השמחה והכאב שבצמיחה". בתהליך של disidentification, המסתייע בדה-אידיאליזציה, בו מוחלפות ההזדהויות עם האלמנטים השליליים והלא רצויים של ההורים, נפתח פתח מחודש להזדהות בוגרת יותר עם אפיונים בריאים וחיוביים של ההורים והאחרים. כשלון בתהליך, מותיר את הצעיר עם ההזדהויות והאידיאליזציה המוקדמת להורים. התוצאה הנה עכבה ביצירת הזדהויות חדשות ובשלות, המאפשרות את הפוטנציאל לחקירה עצמית אוטונומית ולפיתוח היכולות העצמאיות של המתבגר המאוחר והמבוגר הצעיר.

Frank, Pirsch, & Wright (1990) השתמשו בסולם הדה-אידיאליזציה, מתוך סקאלת האוטונומיה הרגשית (EA) הקונטרוברסלית של Steinberg & Silverberg (1986). בעקביות עם טענתם של Ryan & Lynch (1989), נמצא קשר שלילי בין מדדי האוטונומיה הרגשית ובתוכה גם הדה-אידיאליזציה להורים, לבין הקרבה (relatedness) אליהם. אוריינטציה אוטונומית רגשית ודה-אידיאליסטית, הוו למעשה חרב פיפיות לטענת החוקרים, כיוון שיחד עם הגברת התפקוד העצמאי, צצו גם תחושות של אי-ביטחון ודאגה לאישור הורי אשר עלולה למעשה לחבל בפוטנציאל לצמיחה האוטונומית. כך שדה-אידיאליזציה להורים, קשורה להפחתת הקרבה וזו מסבה תחושות של חוסר ביטחון.

עם זאת, אפשר לטעון כנגד האופרציונליזציה של מושג הדה-אידיאליזציה כמבטאת לעיתים אלמנטים מופרזים של ניתוק ואף דבליואציה. אם נבחן את המונח כהוויתו, בהתייחסות לתקופת ההתבגרות המאוחרת והבגרות המוקדמת, ניתן לתופסו כגורם מקדים וכביטוי לראייה בוגרת וריאלית, אינטגרטיבית ואמפטית של ההורים. כפי שמתאר זאת Nydegger (1991), מערכות היחסים עם שני ההורים, מתפתחת מדפוס של תלות ילדית, לקשר בין מבוגרים המאופיין בהדדיות ובאכפתיות הדדית. בתנאים אלו, אמנם מתערערת התלות הילדית בהורים ועמה גם אלמנטים רגשיים ראשוניים אחרים. עם זאת מתהווה קרבה עם בעלת איכויות אדפטיביות ובוגרות. נראה שבמשפחה אשר בה קיים מרחב בין אישי מספיק ודיפרנציאציה המאפשרת אינדיבידואליות עצמית, רמת האידיאליזציה להורים ולאם בפרט תרד ותתחלף בתפיסה בוגרת וריאלית יותר. רמת אידיאליזציה גבוהה לאם צפויה במשפחות בהן רמת המובחנות אם-בן וכן רמת התפקוד האוטונומי של הצעיר יהיו נמוכים.



א. 5. אספקטים באינטראקציה ובתקשורת עם ההורים במעבר מההתבגרות

לבגרות המוקדמת

אופי התקשורת הבין אישית שבין חברי המשפחה, יכול להיחשב כביטוי המרכזי לאיכות מערכת היחסים הפנים-משפחתית. עיצוב הקשר בין המתבגרים והוריהם, אינו פוסח על האופן שבו הם מתקשרים זה עם זה, כך שבמרוצת גיל ההתבגרות ועד לבגרות המוקדמת, עשויים לחול שינויים והתפתחויות משמעותיים בתחום זה. באשר לגיל ההתבגרות, גוף מחקרי נרחב הוקדש לתופעת הקונפליקטואליות שבין המתבגרים והוריהם. נושא רלוונטי למחקר הנוכחי הנו אופן ההתמודדות המשפחתי עם התוכן הקונפליקטואלי, בשלב של פתרון הקונפליקט.

Vuchinich, (1990) זיהה חמישה סוגים טיפוסיים של פתרון קונפליקט משפחתי: 1. כניעה – כאשר אחד הצדדים נעתר ונוהה אחרי דרישות האחר. 2. פשרה – מושגת פשרה בין הצדדים לרוב לאחר דין ודברים הדדי. 3. תיקו (standoff) – הנושא מעורר המחלוקת נזנח, ללא פתרון. 4. נסיגה – אחד הצדדים מסרב להמשיך ואף נוטש פיזית את זירת השיח. 5. התערבות גורם שלישי - ויתור על פתרון דיאדי, והשארת ההכרעה והפתרון לאדם שלישי, בלתי מעורב ישירות. לפי Laursen & Collins (1994), דרכי התיקו והנסיגה עשויות לבטא אסטרטגיה אחת של התנתקות (disengagement).

על פי מחקרים אשר הציגו למתבגרים סיטואציות קונפליקטואליות היפותטיות, הולכת ומשתפרת יכולת הפתרון של הנערים והנערות, עם גדילתם. שיפור זה כולל אסטרטגיות אדפטיביות ומשוכללות יותר לשם יצירת גישור ופשרה עם זולתם ובכלל זה ההורים, עם ההתפתחות מהילדות להתבגרות המאוחרת (Laursen & Collins, 1994). מכל מקום, אין מדובר בכניעה גופא, אדרבא, ככל שמתבגרים מתקרבים לבגרות, כך פחות סביר שיציגו דפוסים כנועים מול הוריהם ובני גילם (Smetana, Yau, & Hanson, 1991). בעוד שבמהלך אמצע גיל ההתבגרות נערים מדווחים על יותר פתרונות התקפיים של קונפליקטים, אלו הנמצאים בהתבגרות המאוחרת נוטים יותר לפתרונות של פשרה עם הוריהם ואחיהם (Reese-Weber, 2000). שני הסברים אפשריים הוצעו בהתייחס למגמת השינוי: אחד, הבשלת מערכת היחסים ומשך הזמן הארוך בצוותא, המאפשרים יותר הזדמנויות לפתח מיומנויות לפתרונות קונסטרוקטיביים לקונפליקטים. לפי ההסבר שני, סביבה פנים משפחתית סגורה יותר ולוחצת בגיל ההתבגרות המוקדם והאמצעי אינה מסבה איום מיוחד לפירוק מערכת היחסים ההדדית, בעוד שהתרחקות המתבגרים המאוחרים והמעבר למגורים נפרדים, מהווים גורם אשר ממריץ פתרונות מפייסים ומתפשרים יותר Laursen & Collins, 1994) .( Reese-Weber, 2000;.

Comstock (1994) מבחינה בין סוגי תקשורת משפחתיים בונים והרסניים במהלך הקונפליקט. תקשורת בונה המביאה לידי שיתוף פעולה ולצמיחה של מערכת היחסים, מתאפיינת בפתיחות, אוריינטציה של פתרון בעיות, קבלת אחריות הדדית והפגנת אמפטיה. תקשורת הרסנית עשויה ללבוש פנים גלויים של מאבק כוחות המלווה ברגש שלילי. הדאגה היא למטרות הפרט, על חשבון מטרות הקשר. צורה סמויה יותר כוללת אסטרטגיות הימנעותיות, כגון ריצוי מיידי לדרישות הצד השני, החלפת נושא, או הימנעות מלעסוק בו ותגובתיות נמוכה בהתייחסות לתוכן המדובר. מתבגרים מאוחרים המצליחים לשלב ביתר קלות את צרכי האוטונומיה והקרבה שלהם, מצליחים גם להתקדם באופן בו הם באים במשא ומתן ומתפשרים בתכנים המעסיקים אותם ואת הוריהם (Laursen & Collins, 1988). רק בהגיעם להתבגרות המאוחרת, בנים מעורבים באופן דומיננטי בדפוסי שיתוף פעולה ובפחות סוגי תקשורת תחרותיים ונמנעים בעת פתרונן של סיטואציות קונפליקטואליות עם אמהותיהם. הבנים נוטים לתגובתיות לאופי הפתרון מצד האב, כשזה נתפס משתף פעולה, או תחרותי – מתעמת, אולם אינם נוהים לאחר אסטרטגיה הנתפסת כנמנעת (Comstock, 1994).

מגמות אלו ההופכות לדומיננטיות יותר עם ההתבגרות המאוחרת וכניסת הצעירים לבגרות המוקדמת, מתקשרות לנושא הדיפרנציאציה שפורט קודם לכן. כך למשל, (1993)Perosa & Perosa , עמדו על היכולת האדפטיבית לבטא ולפתור נושאים קונפליקטואליים במסגרת המשפחתית, תוך ביטוי עמדה אישית מובחנת המאפשרת לחברי המשפחה לחוש שונים, אך גם משתייכים למסגרת משותפת עם זולתם. כמו כן, לתיאור של Constantine (1987) את הדגם המשפחתי המדגיש את האיזון בין צרכי הפרטים וכל המשפחה כקבוצה, המלווה בליבון, בשיתוף פעולה וחתירה לקונצנזוס ובתקשורת מפותחת בין החברים במשפחה.

גישות מערכתיות, או סיסטמיות, מתייחסות לתרגום האינטראקטיבי של דפוסי המובחנות המשפחתית.

Reiss (1981) הציע שלוש פרדיגמות של אינטראקציה משפחתית, בקונטקסט של מטלת פתרון בעיות משותפת: 1. דגם של רגישות סביבתית – כשהמשפחה עומדת בפני בעיה, כל חבר חש אחראי לחקור פתרון אפשרי. חברי המשפחה מגיבים זה לזה באופן חפשי, כך שהם מקבלים ודוחים את פתרונות זולתם, בלא שמופעל עליהם כל לחץ. 2. דגם של רגישות לקונצנזוס – הקוהסיביות ותמימות הדעים המשפחתית, חשובים מאוד למערכת המשפחתית. חברי המשפחה נמנעים מלבטא רעיונות ופתרונות העלולים להתנגש עם אלו של זולתם. בדרך כלל מושג פתרון מהיר, ללא דיון אמיתי בבעיה. 3. דגם של רגישות למרחק – האינדיבידואלים במשפחה חותרים לפתרון תוך הדגשת נפרדותם זה מזה. אין העזרות הדדית ושיתוף הפעולה נדיר. קבלת הפתרון המוצע על ידי האחר נתפסת כסימן לחולשה.

ממצאים אמפיריים תומכים בקשר שבין אינטראקציה (ותקשורת) מפותחת וקונסטרוקטיבית לבין מובחנות משפחתית. מתבגרים שניחנו ברמות מובחנות ואסרטיביות גבוהות, נטו להשתייך למשפחות שאפשרו ועודדו ביטוי עמדות אישיות של חבריהן, תוך שמירה על איזון בין אלה לצרכים המשפחתיים (Shulman & Klein, 1983). במשפחות מאוזנות ברמת מובחנותן, המתבגרים מדווחים על פתיחות רבה יותר עם ההורים ועל פחות בעיות בתקשורת עמם (Bhushan & Shirali, 1992). תקשורת משפחתית המתאפיינת בפתיחות, כבוד הדדי, תוך שמירה על אסרטיביות ומובחנות אישית, או במילים אחרות, באיזון שבין אינדיבידואליות וקרבה, קשורה לנטיית המתבגרים לחוש ביותר בטחון עצמי (Baumrind, 1991, אצל Rathunde, 1997) . מתוך פרספקטיבה סיסטמית, הגדירו Csikszentmihalyi & Rathunde (1998) מושג של מורכבות (complexity) בתקשורת. כאשר השיח כולל שילוב של אלמנט מבחין (התבטאות אישית) ומאחד (הקשבה הדדית), ניתן לומר שהתקשורת הנה בעלת ממד של מורכבות. לפי Rathunde (1997), תקשורת משפחתית מורכבת נמצאה כיותר מעניינת וכמעוררת מעורבות חיובית גבוהה יותר בשיחה בקרב מתבגרים והוריהם. אמהות המתבגרים נתפסו כיותר מכוונות ותגובתיות לילדיהן. ממצא זה מתווסף לעדות כללית מדיווחי מתבגרים על תקשורת טובה, פתוחה יותר ופחות פרובלמטית עם אמהותיהם לעומת זו עם האבות (Noller & Callan, 1991 ;Jackson, Bijstera, Oostra, & Bosma, 1998)

לסיכום, התפתחות יחסי הקרבה והאוטונומיה עם ההורים, משתקפת באינטראקציה ובדפוסי התקשורת המשפחתיים. זאת בתנאי שהמשפחה אכן מצליחה לשמור על האיזון שבין נטיות הקרבה והאינדיבידואליות שבין חבריה. התקשורת באופן כללי, ובפרט ההתמודדות עם בעיות במשפחות בעלות רמת דיפרנציאציה אופטימלית צפויה להיות פתוחה, הדדית אינטגרטיבית ויעילה.



הכניסה לתקופת הבגרות המוקדמת, בעשור השלישי של החיים מציבה כאמור, מספר מטלות התפתחותיות בהתייחס למערכות היחסים עם ההורים ולתפקוד המבוגרים הצעירים. שאלה רלוונטית למחקר הנוכחי נוגעת לאיכות ולאופי אשר מקבלות מגמות הקרבה (connectedness) והאוטונומיה של צעירים ממשפחות חד הוריות, עם אמהותיהם, בעלות המשמורת, עם הגיעם לתקופת הבגרות המוקדמת. כמו כן, עד כמה חשים הצעירים מהמשפחות החד-הוריות, בטוחים באיכות היחסים עם האמהות, באופן שפרידה מהן תחשב כתהליך טבעי.