התנועה הרגשית מתפתחת מגרעינים יצריים-ריגושיים / יונה שחר-לוי

מתאמים בין היצרים הגרעיניים לבין תבניות תנועה גרעיניות

יצר התנועתיות
התנועה היא יצר עצמאי ובו בזמן האמצעי למימוש היצרים האחרים. יצר התנועה הוא צורך חיים בסיסי: להתקדם במרחב, לשנות את מצב הגוף, לחתור למילוי סיפוקים. כל מצב גופני שנמשך זמן רב מדי מתחיל לגרום אי נוחות ואפילו סבל. יצר התנועה הוא גם הצורך לאפשר לתנודות המתח הפנימי להתפרק בתנועה.

הגרעין הראשוני של יצר התנועה הוא מעגל זרימה בין עוררות ~ מתח ~ פעילות/מימוש מוטורי ~ רגיעה.

יצר התנועה משרת את כל שאר היצרים: את המיניות החותרת להתקרבות והתחברות בתנועה גופנית, את העוצמיות, החותרת להתחזקות העצמי ולאוטונומיה גופנית-נפשית ואת היצר לדעת, הזקוק לתנועה מגירוי לגירוי ומאובייקט לאובייקט.

יצר המיניות

תבניות התנועה הליבידינליות

לפי בלנק ובלנק, יצר המיניות הוא הדחף הגרעיני להתקשר ולהתחבר עם האובייקט המשמעותי. טיבו של האובייקט - הורה או בן/בת-זוג משתנה לאורך ההתפתחות וכן גם אופן ההתחברות. ברור שחיבור גופני בין תינוק להורה בנוי על תבניות גופניות שונות מחיבור של אנשים בוגרים בתוך קשר מיני מלא. ובכל זאת, יש משמעות לחיפוש מכנה המשותף. יצר המיניות חותר להנאה ארוטית-חושית. להנאה כזאת יש ביטויים רבים ומקורות שונים. בשלב הינקותי, גוף התינוק נמצא בקשר של מחוברות גופנית צמודה לגופים הוריים. חיפוש המחוברות וחיפוש ההנאה החושית הבסיסית יוצרים תבניות תנועתיות ייחודיות: תנועות גליות, התרפקות במלוא הגוף וטונוס רפוי.

במושגי הפרדיגמה, התנועתיות הגלית-מעגלית (הנעה ברכות במסלולים שעוטפים את האבר הנע) מוגדרת במונח "תנועה גווית". המונח "גוויות" מייצג גם את מיקום התנועה - בגו - וגם את האיכויות התנועתיות, שנוצרות לא על ידי הפעלה של מפרקים (אין ארטיקולציה או הבדלה) אלא על ידי זרימה גלית בתוך האבר הנע. התנועה הגווית אינה מפעילה את שרירי השלד ובמיוחד את הגפיים באופן ובעוצמה הדרושים כדי שאלה יתחזקו ויתפתחו לשירות הגוף הבוגר. היא אופיינית לשלב הראשוני של התנועתיות.

השלב הבוגר של תבניות התנועה המיניות

 
התחברות והיתאמות בין גופים מחייבות איכויות תנועה תואמות. תנועות של פרכוס, נענוע, התרפקות וחיפוש מגע משרתות קשר גופני בכל שלב בחיים. בשלבים הבאים, עם הבשלת המיניות הגניטלית, נוספות תבניות תנועתיות חדשות אבל התבנית הגווית-המתרפקת אינה נעלמת אלא מתפתחת ומשתלבת בתבניות התנועה מאוחרות.

יצר העוצמיות
"The aggressive part of human nature is not only a necessary safeguard against predatory attack. It is also the basis of intellectual achievement, of the attainment of independence and of that proper pride which enables a man to hold his head high amongst his fellows.

Antony Storr, Human Aggression

תוקפנות" או "עוצמיות"?


בספרו "תוקפנות אנושית", אנתוני סטור מזכיר כי ההיסטוריון גיבון כינה את התוקפנות The love of action. העניין בהגדרה זו נעוץ בכך שהיא מייחסת לתוקפנות, לפחות לגרעין הביולוגי שלה, משמעות חיובית. מתוך עמדה דומה, אני בחרתי לקרוא לתוקפנות החיובית "עוצמיות". המילה עוצמיות משקפת חיבור מיידי בין "עוצמה" (לא בהכרח הרסנית), "עצמי", "עצמאות", ואפילו "עצם". הבחירה במונח "עוצמיות" לתיאור היצר הגולמי הראשוני ובמונח "תוקפנות" לגילויים של שיבוש או פרברסיות של היצר, מבוססת על ההנחה, שיצר העוצמיות הוא יצר חיוני וחיובי שאינו מיועד להרוס את האחר אלא לבנות את עצמי בהתמודדות מול האחר. יצר העוצמיות יידון כאן בהרחבה בגלל הקשר ההדוק בינו לבין התפתחות התנועה הרגשית.

בספרות הפסיכואנליטית המחלוקת לגבי יצר העוצמיות ("התוקפנות") מתייחסת לשלושה הבטים משלימים:

א. האם התוקפנות היא יצר מולד או התנהגות תגובתית?

ב. האם התוקפנות היא כוח הורס מיסודו או שאיכותה משתרעת על פי קשת של אפשרויות מתוקפנות בונה, אינסטרומנטלית ועד תוקפנות אלימה והרסנית?.

ג. האם איכות התוקפנות ניתנת לשינוי כמו ויסות, עידון וארגון מתואם למציאות?

הנחת היסוד של הפרדיגמה לגבי יצר התוקפנות-עוצמיות אומרת (על סמך פריסה רחבה של דוגמאות קליניות):

העוצמיות היא יצר מולד ולא רק התנהגות תגובתית

העוצמיות היא יצר מולד חיובי וחיוני, שבגרעינו אינו מכוון להרוס את הזולת אלא לחתור למימוש צרכים של העצמי. זו הסיבה להימנעות מן המונח 'תוקפנות' שמדגיש את צד השלילה.

ביצר העוצמיות, כמו ביצרי המיניות, התנועתיות והדעת טמון פוטנציאל להתפתח לחיוב או לשלילה בהתאם למה שמתרחש בשדה הבין-אישי.

איתן בכר במאמרו על התוקפנות לפי קוהוט (1996) הוא כותב:

"תרומתו החשובה ביותר של קוהוט להבנת התוקפנות של המטופל ולטיפול בה, מתמצאת בתפיסתו שהתוקפנות מבחינה איטיולוגית היא תמיד תגובתית...כל צופה, אומר קוהוט, מכיר אותה בכינוי זעם נרקיסיסטי. תוקפנות בוגרת היא לעומת זאת בשירותו, בשליטתו ובהכוונתו של האני."

בין השקפתו של קוהוט והשקפת הפרדיגמה יש גם דמיון וגם שוני. הערך החיובי שקוהוט מייחס לתוקפנות הבוגרת תואם למושג ההתפתחות המשוכללת של היצר, לפי הפרדיגמה. לעומת זאת, ההשקפה של קוהוט שתוקפנות היא תגובת זעם, משקפת תפיסה שונה. תפיסה שאינה מזהה תוקפנות עם כוח החיים הבסיסי.
 

החשיבות המיוחדת של יצר העוצמיות

יצר העוצמיות מניע את העצמי לצאת ממקומו המוגן (גוף העצמי או החק) אל עולם הסכנות והאתגרים.

לפי הפרדיגמה, העוצמיות (התוקפנות החיובית) היא המנוע הגדול של משימת ההיפרדות והאינדיבידואציה. בגרעין הפרדיגמטי, יצר העוצמיות אינו מיועד להרס האחר אלא לבניית העצמי וחיזוק יכולותיו. העוצמיות היא יצר שגרעינו הוא גיוס כוח, התגייסות ליציאה מגבולות הגוף ופריצה של מחסומי אינרציה. העוצמיות היא הגרעין הגולמי של פוטנציאל החיוניות של העצמי. התפקיד הפרדיגמטי של יצר העוצמיות הוא לעורר את המוטיבציה, שדוחפת לניתוק המחוברות הגופנית-נפשית מן המעטפת החקית.

העוצמיות מעוררת את הגוף לתנועה נמרצת ולהתמודדות עם הכבידה. התנועה העוצמית מובילה להרחבה של התחום האישי ולתפיסה יותר ויותר ברורה של הגבולות בין "האני" ו"הלא אני", נוסף על חיזוק השרירים עצמם.

תופעות של אלימות והרסנות הן תולדה אפשרית אך לא הכרחית של היצר. נטיות לתוקפנות אלימה והרסנות אכזרית הן במקרים רבים תוצאה של תנאי גדילה ספציפיים ולא של המתכונת הגרעינית, הפרדיגמטית, של המערכת הגופנית-נפשית. מוטב להגביל את השימוש במונח "תוקפנות" לגילויים של שיבוש או פרברסיות של היצר ולשמור את המונח עוצמיות לתולדות החיוביות שלו.

ההשקפה שה"תוקפנות" - העוצמיות - היא כוח חיובי מופיעה גם אצל ויניקוט, שמדבר על החיוניות של יצר התוקפנות. כדברי בכר:

"ויניקוט קושר את התוקפנות לצרכי גדילה והתפתחות ומסביר שאינה יכולה לנבוע רק מהרס ומיצר מוות. הוא מייחס לתוקפנות חשיבות רבה בקידום הנפרדות בין התינוק לאמו..." (שם)

הפרדוכס של העוצמיות ופוטנציאל השיבוש הטמון ביצר העוצמיות

 
בראשית החיים יש קשר הדוק בין התנועה העוצמית לבין המוטוריות הגסה. תבניות התנועה של יצר העוצמיות הן התבניות של מוטוריקה גסה, כוחנית ומתפרצת (בליסטית). באמצעותן הילד לומד לקום על רגליו, לנוע במרחב ולבצע תמרונים גופניים כגון הטיות משקל או הפעלת זרוע כדי למשש, או לקחת, או להשליך חפצים. המוטוריות הגסה היא הבסיס הגופני המוקדם ליכולת הדיפרנציאציה בין מערכות ואיברים, ומזינה את התבניות הראשוניות של דיפרנציאציה תפיסתית. יצר העוצמיות הוא יצר החיים. עצמי עם עוצמה חותר להשגת משאלותיו. עצמי עם עוצמה אינו נרתע מלהביע באופן ישיר את ריגושיו. עוצמיות אמורה להתפתח לתולדות חיוביות רבות, כגון: תחושת חוסן עצמי, ביטחון עצמי, אסרטיביות ומוטיבציה להתמודד מול מכשולים ואתגרים.

מצד שני, העובדה שבגיל צעיר יצר העוצמיות בא לידי ביטוי בהתנהגות מתפרצת-בליסטית הופכת אותו למקור-איום על צרכי המעטפת המשפחתית והחברתית, אשר תובעים ריסון ואיפוק.

באנגלית יש ביטוי שמדגים יפה את ההתייחסות השלילים לתנועה העוצמית. הורים לילדים בגיל שנתיים-שלוש מתארים את ילדם בביטוי The Terrible Two . כלומר "גיל שנתיים הנורא". למעשה, זה הגיל שהילד נתון בפרץ של תנועה עוצמית-בליסטית. כשהוא נע, הוא נע ללא הפסקה וללא ויסות. התנועתיות הבליסטית הזאת - מן הגוף כלפי חוץ - אינה מכוונת להרס. היא ביטוי להתרגשות, לשמחה, לסקרנות ולכעס. מוטב לכנות את הילד בביטוי יותר נטרלי: The Moving Two. אוי לו לילד שתנועתו נחסמת בטרם-עת.

דווקא איכויות מוטוריות שמיטיבות עם העצמי - הנמרצות, פריצת הגבולות, ההשלכה וגיוס הכוח - הן האיכויות אשר פורעות את "הסדר הטוב" במעטפות הבין-אישיות ומטרידות את הבוגרים ההוריים. לכן הן מהוות מטרה לחסימה. עובדה זו היא מקור ל"ניגוד אינטרסים" קיומי ולעמדות חינוכיות שמנסות לבער את ניצני העוצמיות של הילד, במקום למתן ולווסת. שורש העמדה הזאת נעוץ בתפיסה הרווחת המתייחסת לרמה הגולמית ביותר של היצר כאל השלב הסופי של גלגוליו. הורים, מחנכים ותאורטיקנים אינם מבחינים בין הרמה הראשונית ביותר של יצר העוצמיות והתנועה העוצמית לבין הרמות השניוניות החיוביות הטמונות בו, לצד הסיכונים השליליים.

יש אנשים המתקשים לקבל הנחת מוצא כזאת, לנוכח הריבוי של מעשי הרס ואכזריות בכל הדורות. הם סבורים, שהרוע הוא יש אונטולוגי ולא תוצר תגובתי של נסיבות. לחיזוק ההשקפה הפסימית מרבים להיתלות בפסוק המקראי "כי יצר לב האדם רע מנעוריו". דעתי על הרוע שונה. כתוב "רע מנעוריו" ולא "מלידתו"! הרבה קלקולים יכולים לחול על גרעיני היצר הבסיסיים בדרך מלידה לנעורים (ראה פרק ט"ז).

יצר הדעת
יצר הדעת, יוצר את המוטיבציה לצאת לעולם הגירויים ולהתמיד בחקירתם. מחקרים על התפתחות תינוקות מלמדים, שתינוק אנושי בא לעולם מצוייד ביכולת למיין ובצורך לחקור חפצים ומצבים (פול מאסן, דניאל סטרן). יצר שתסכולו או דיכויו עלול לגרום למצוקה ואפילו לתופעות פתולוגיות, בדומה לדיכוי היצר המיני או היצר העוצמי. יצר הדעת הוא היצר לחפש, לאגור, למיין ולארגן גירויים בקטגוריות ומושגים תיאורטיים. הוא מופיע כבר בסיפור הבריאה, שמתאר כיצד האדם נותן שמות לבעלי החיים, כי מתן השם כמוהו כמתן כלי להבנת המהות. תצפית בתינוקות מלמדת שכבר בגיל שבועות ספורים הם עסוקים בהתבוננות אינטנסיבית בסביבתם. בלשון מטפורית הם יונקים את "חלב הדעת" כמעט באותה אינטנסיביות שבה הם יונקים את חלב אמם. קשה לנחש מה עובר במוחו של תינוק כזה, שהמסילות העצביות שלו עוד לא צופו במיאלין ולכן תפקודו אינו בשל. אבל יש הרגשה שמתרחשת בו פעילות אינטנסיבית - לצבור, לחרות בזיכרון ולהתאמן במיון הרשמים. פיתוח התפיסה והדעת מן הימים הראשונים הכרחיים גם כדי לנווט את יחסיו עם העולם הבין-אישי (למשל הכרת פני אמו) וגם כדי ליצור קואורדינטות מנחות לתנועות הגוף.

בשולי הדברים

יצר הדעת מניע את חווה לאכול מפרי עץ הדעת טוב ורע ואת פנדורה לפתוח את התיבה. העובדה שבשני המיתוסים האשה היא זו שפורצת את מחסום האיסור על הדעת מעניינת כשלעצמה. העובדה שבשני המקרים פריצת מחסום האיסור מחוללת תולדות המוצגות כשליליות מעוררת הרבה מחשבות.

הפוטנציאל ההתפתחותי של היצרים

מתבניות של יצריות גסה לתבניות של יצריות עדינה


כל יצר חייב לעבור שלבי התפתחות מהמדרגה הראשונית של יצר גולמי-גס אל מדרגות שניוניות של ויסות, ארגון ועידון. בשלבים השניוניים, העוצמה הפיסית יכולה לפנות מקום לעוצמה אישיותית הניזונה מתחושה של חוסן גופני, שנבנה בעזרת החוויה של עוצמה תנועתית ומתפיסה, שמסוגלת לראות הקשרים רחבים. בהתפתחות גופנית-נפשית תקינה, היצרים הגרעיניים נשזרים לתוך המרקם המורכב של הגוף-הנפש ומקבלים אופנים וגוונים וצורות בהתאם לתנאי הגדילה והסביבה.

השפעת הסביבה על התפתחות היצרים

קואורדינציה, ויסות ועידון התנועה המוטורית נרכשים על ידי התנסויות תנועתיות המלוות בביאורים תואמים ולא על ידי הסברים מילוליים מנותקים מחוויה תנועתית. ההתפתחות ממדרגה של יצר גולמי כוללני אל מדרגות של ויסות והבדלה, מותנית במתן הזדמנויות רבות לנוע, להרגיש, לצבור דעת ולא לאבד את התמיכה של המעטפת ההורית-סביבתית. על המעטפת ההורית והסביבתית לאפשר את התנועתיות הרגשית הראשונית של הילד, מבלי להסיט אותה בטרם עת לפעילות מילולית, או לדכא אותה כליל.

 

פוטנציאל השכלול של יצר העוצמיות

 
סכנה קיומית להתפתחות טמונה בעובדה, שהורים, מחנכים והוגי דעות אינם מבחינים בין המדרגה הראשונית ביותר של יצר העוצמיות והתנועה העוצמית לבין כל המדרגות הפוטנציאליות, שהעוצמיות והתנועה העוצמית מסוגלות להגיע אליהן. התפיסה הרווחת היא שהמדרגה הגולמית ביותר היא גם השלב הסופי ואם כך הרי שחובה על כל הורה ומחנך לדכא ולחסום את גילויי העוצמיות של הילד, כי טוב לא יצמח מהם.

כל צורה של דיכוי מתמשך של יצר העוצמיות, אם בגלל נורמות תרבותיות או קושי של הבוגרים המטפלים להכיל את הביטויים המוטוריים (תנועות נמרצות, קולות צורמים, גילויי התנגדות), עלולה לגרום נזקים. גישה כזאת הרסנית לפרט ולחברה כאחד.

בגלל פוטנציאל הניתוק וההפרדה הטמון בתנועה העוצמית, חשוב שהיצר העוצמי והתנועה העוצמית לא יתפתחו בטרם עת. ואומנם, כאשר המעטפת ההורית טובה דיה רוב הזמן לא מופיעות תנועות עזות מדי או חדות מדי כי אלה יפרצו את גבולות המעטפת בטרם עת.