הרהורים על השימוש בביטוי Gay / ד"ר רפאל שפרינגמן-ריבק
הרהורים על השימוש בביטוי Gay
תיאור מקרה.
עמרם, מהנדס טקסטיל בן 35, נשוי ואב לשתי בנות , הגיע לטיפול בשלהי 1973. לדבריו אשתו היא שיזמה ושלחה אותו לטיפול על כי אינו מספק אותה מינית בגלל חולשת זקפה. לדעתו בעיה זו היא שולית ובעצם הסכים לבוא לטיפול כי מאז התבגרותו הוא חש שמשיכתו המינית לגברים גוברת על משיכתו לנשים ומזה שנים הוא מקיים בסתר יחסים הומוסקסואליים מזדמנים בהם הוא ממלא תמיד את תפקיד האישה. מיחסים אלה הוא מפיק סיפוק רב העולה לאין ערוך על זה שהוא חווה ביחסי המין עם אשתו. איש אינו יודע על נטייתו זו, כולל אשתו, ומלבד היות נטייה זו נטל חברתי, אין הוא רואה ביחסים אלה כל רע.
בחדשי הטיפול הראשונים חזר וטען שהוא חושש שכשריו המילוליים לא יעמדו לו במשימה כה מסובכת כטיפול אנליטי ושאי יכולתו להביע את עצמו כדבעי תגרום בסופו של דבר לטיפול לעלות על שרטון. טענה זו לא עלתה בקנה אחד עם היכולת מילולית המרשימה שהפגין בתובנות שהעלה בכוחות עצמו ועם עושר תיאוריו הרב-גוניים.
עמרם בן יחיד להוריו. אביו, קצין בכיר בחיל הים נעדר תקופות ארוכות מהבית. עמרם גדל צמוד לאימו ופיתח כלפיה אהבה שלא ידעה גבול. בבדידותה, השיבה לו האם גם היא אהבה. את השנים האלה מתאר עמרם כמאושרות בחייו, והוא מכנה אותן "גן העדן האבוד." לאהבתה הרבה של אימו התלווה נופך ארוטי שלבש צורת משחקי מין, כמעט על גבול גילוי עריות. האם עודדה משחקים אלה שתוארו על ידו כמגרים ומהנים במיוחד. כשבגר מעט, חדל לקרוא לאברים שהשתתפו במשחקים בשמם התינוקי והחל לקרוא להם בשמם המקובל. או אז הופסקו משחקים אלה באחת ביזמת האם והבשלתו המילולית תוגמלה באופן שלילי. מכאן ניתן היה להבין את הקשר הסיבתי שיצר עמרם בין הבשלתו המילולית לבין אובדן הנאה.
בהעברה נוכח עמרם שהפגנת יכולת מילולית אינה כרוכה, בהכרח, באובדן אהדה. גם כשהוכיח עצמו כבעל כושר מילולי העולה אף על שלי, המטפל, לא סר חינו בעיני. לאחר תובנה זו גדלה אמונתו בכושרו להתבטא, הטיפול צבר תנופה והתובנה והתיאורים התעשרו והעמיקו. (1)
למרות שמנעה ממנו את המשחקים המיניים המשיך עמרם לאהוב את אימו בכל נימי נפשו והיה כרוך אחריה. עם המשך התבגרותו החל לגלות באם פגמים. לאט לאט הכיר באופייה ההפכפך ולמד להבין שכישוריה המנטאליים והחברתיים לוקים בחסר. לאכזבתו מאישיותה התווסף זעם עז כשלוותה את אביו באחת מנסיעותיו הממושכות. זעם זה הפך לחמת רצח כשגילה שהרתה. מניתוח חלומותיו ניתן היה להבין שהוא מקנא בוולד, חושש שהוולד יירש את מקומו כבנה היחיד וכשהסתיים ההיריון בהפלה שייחל לה, חש אשמה כבדה, "כאילו נטבע במצחי אות קין, כמו גרמו מחשבותיי הזדוניות למות הוולד."
עוד טרם אכזבותיו מאימו וזעמו עליה, כשהייתה עדיין אהבתו עזה וחד-משמעית, נאלצה האם להירתם לפרנסת המשפחה ולצאת את הבית. כבר אז חש עמרם נטוש ומיותם. רגעיו המאושרים היחידים היו כשהייתה האם חוזרת הביתה עם ערב או כשנסעו יחד אל מחוץ לעיר ויכול היה לשוב ולהרגיש בבלעדיות נוכחותה. בשיא ייאושו, כשחש מבודד ואומלל, נטה אוהל בפאתי חצר הבית. כשהיה מסתופף שם, דימה שעודנו מאוחד עימה, חוזר לחיות ב"גן העדן האבוד." בליבו כינה את האוהל בשם: "משוש." כבר בשלב זה היה ברור לו שבחר בשם זה להכחשת תחושות הריקנות, ה"יתמות" והדיכאון שהשתלטו עליו בבדידותו.
במקביל לאכזבתו ולהדחקת דמותה של האם, חלה גם הזדהות עימה. לא אחת היה עד למעשיה האינטימיים, כגון הטלת שתן ועד שעלה הדבר בטיפול, נטה אף הוא להטיל את מימיו בישיבה. עם זאת, שלטה בו האם עדיין ללא מצרים. מבלי שתוציא הגה, ידע תמיד משפת גופה את רצונותיה ומילא אחריהם ללא עוררין. הנושא עלה בחלום בו השווה עצמו לכלבלב הקשור לאישה גדולה המושכת אותו אחריה בחוט משיכה. חלום זה שיקף את כניעותו לה לצד משיכתו המינית אליה. בחלומות אחרים נמלט מבית כלא לרחובות חשוכים מלווה בשני ידידים עלומי שם. האסוציאציות הוליכו אל אבר המין ושני אשכיו והרחובות החשוכים שקפו את הסודיות שאפפה את פגישותיו ההומוסקסואליות. מכאן ניתן להבין שעם האכזבה מאישיותה של האם ובהעדר דמות אחרת, העתיק את אהבתו לגברים.
מילדותו לא אהב את מראה גופו ועל כן המציא בדמיונו העשיר דמויות גבריות שייצגוהו. היו אלה דמויות גיבורים מיתולוגיים, אלים, כמו אפולו וגיבורים ממלחמות ישראל לדורותיהם. דמויות אלה היו מושלמות ובהן מצא את שחסר לו: יופי, גבורה ואומץ. לבסוף הפכו דמויות אידיאליות אלה למשאת נפשו של כל גבר. עמרם אף נתן להם שמות. את חלקם כנה בשמם המקורי ולאחרים המציא שמות פרי דמיונו. רבים משמות אלה הכילו את האות ז', זבולון, זכריה וכד'. האות היוותה סמל מובהק לזכרותם של גיבוריו. גיבור בשם עזוזיה היה חביב עליו במיוחד, כי שמו הכיל גם עוז וגם שני סמלי זכרות ואכן היוו אברי המין הזכריים של דמויות אלה מושא להערצתו. במוזיאונים, כשהיו אברים אלה מכוסים בעלי תאנה, היה חש אכזבה וכעס. "גיבורים אלה בדמיונותיי" אמר, "היו אני עצמי כפי שרציתי להיות." עם הזמן איבדו פרטי גיבורים אלה מחשיבותם בטיפול ולא היה עוד צורך בהם. התברר שלא היו אלא פיתוחים ושכלולים של דמות קדמונית יחידה שהוזכרה באקראי עוד קודם בטיפול. הייתה זו דמות נער מתוך סיפור "הציפור הכחולה" של מטרלינק, מעולם הילדים שטרם נולדו. על נער זה, שטרם נולד, נגזר להיוולד ולמות לפני שהגיע תורה של אהובתו האגדית להיוולד, כלומר לאבדה לנצח. עמרם הזכיר דמות זו לראשונה והרבה לדבר עליה בהשוותו את אומללותו לזו של אותו נער בהיותו בעיצומה של תחושת אובדן "גן העדן" הקדמון. עכשיו יכול היה להבין במודע שהיה זה הוא עצמו מושא אהבתו, הערצתו ומשיכתו המינית שמצאה ביטוי בתרגילי אוננות, כשהוא מנסה לקיים יחסי מין עם עצמו. תרגילים אלה הגיעו לשיא נרציסיסטי בעמדו מול ראי, כשהוא עוקב בדריכות אחר כל ניד וכל זיע בבואתו. "בנסיבות נדירות אלה הייתי מתמלא הערצה עצמית. הייתי מתפשט עירום ומקיים את הפולחן תוך תשומת לב מרבית לכל פרט." ביטוי לטקסים אלה נמצא באחד החלומות בו התקיים המגע ההומוסקסואלי ליד פלג. האסוציאציות הובילו אל נרקיס המתאהב בדמותו המשתקפת במי הפלג. הערצה עצמית זו זוקקה והתנקזה באבר מינו. כזכור, קרא לרבים מגיבוריו בשמות שהכילו את האות ז', סמל זכרותם. כמו כן נזכר שבילדותו צייר את עצמו כשלגופו צמוד פאלוס ענק ממדים ואמר: "אבר המין הזקור שלי, מעצם היותו צמוד לבטני, ללא כל גירוי נוסף, היה לכך ערך מוסף הנושא את עצמו." והוסיף: "מאהבת אבר המין הזקור שלי אל אהבת אבר המין הזקור של גבר אחר, המרחק כבר אינו רב. כשאני נהנה מגבריותו של בן זוגי, אינני נהנה אלא מזו שלי." גם במפגשים המיניים נהנה עמרם, לדבריו, יותר מאונם הגברי של בני זוגו מאשר ממעשה הבעילה עצמו, שלא היווה אלא עדות נוספת לגבריותם.
משהובהרו הדברים עד כאן, כשנה לאחר המפגש הראשון, הסתיימה למעשה הבנת תהליך המעבר מהטרו-סקסואליות ילדותית לוהטת לבי-סקסואליות תוך העדפת ההומוסקסואליות. אולם הסיפור לא תם.
בשלב זה אמר עמרם שנראה לו שהנטייה ההומוסקסואלית נמוגה אבל הוסיף: "באשר לכל הקשור לאהבתי הקדמונית לאימי, להשתעבדותי לה, אינני מרגיש חופשי ולו אמרת לי עכשיו שזהו סוף הטיפול, הייתי רואה בזאת כאסון." על כן הוקדשה שנת טיפול נוספת להתרת סבך רגשותיו האמביוולנטיים כלפי שני הוריו, בעיקר כלפי אימו ורק אז נפסק הטיפול.
אולם היו עוד שלוש פגישות. הראשונה פגישת מעקב, שהתקיימה שנה לאחר תום הטיפול. בפגישה זו אמר עמרם שמשיכתו לגברים אינה קיימת עוד. פעם אחת ניסה, לדבריו, ליצור מפגש עם מישהו מבני זוגו מן העבר, אבל כבר מתחילת הפגישה חש שאין לו עניין בה ושהיא תפלה.
בתום עוד שנה יזמה אשתו פגישה נוספת ובפיה תלונה: "נכון" אמרה, "שהבעיה המינית שבגללה שלחתי אותו אליך כבר אינה קיימת, אבל מגבר ממושמע, שכל מוצא פי היה לו פקודה, הפך לאיש עקשן, בעל דעות משלו ואינני יכולה עוד לשלוט בו כקודם."
באמצע שנות התשעים פגשתי בעמרם באקראי בנסיבות חברתיות. באותו זמן כבר לא הייתה ההומוסקסואליות טאבו חברתי כה חמור והיציאה מהארון הפכה חזון נפרץ. זהינו זה את זה והתפתחה שיחה. "אתה בטח זוכר" אמר לי עמרם, "שהייתי מדבר על האוהל שנטיתי בשולי חצרנו. עם הזמן נזכרתי שאת שמו, "משוש" הפכתי לבסוף ל-Joy. נדמה לי שכבר בטיפול," המשיך, "הבנו שנינו שבשימוש בשם "משוש" נעזרתי להכחשת תחושות ה"יתמות," האובדן והדיכאון. אני תוהה עכשיו אם לא חלק ניכר מאלה המתעקשים לקרוא לעצמם "עליזים" ו"עליזות", במילים אחרות ,Gays מנסים אולי אף הם להכחיש בצורה זאת תחושות קשות ולא מעובדות שהם נושאים בחובם ושכל תהלוכות הניצחון האלה שהם מתעקשים לערוך בכל מחיר, אולי אף הן אינן אלא ביטוי לרצון להתכחש לעצב, לאבדנים ולאכזבות שחוו בהתפתחותם."
פרופ' הלוי-ספרו הפנה את תשומת ליבי שגדולים ממני, כפרויד וסוקארידס, נתנו דעתם על סוגיה זו, שנטישת נטייתו המינית המקורית, הגנטית-הורמונאלית של הפרט מהאובייקט שאליו נמשך מלכתחילה והפנייתה לאפיקים אחרים היא לעיתים תוצר של טרגדיית ילדות שלא עברה עיבוד. לצערי אין בידי המובאות המדויקות לכך. עם זאת נראה לי שגם אם לא המצאתי כאן את הגלגל, הרי שהבהירות בה הצליח עמרם לתאר את התפתחותו בכלל ואת התפתחות נטיותיו המיניות בפרט, עושר התיאור וההיקשים שהצליח להקיש, כל אלה מצדיקים את הצגת המקרה.
(1) התפתחות והבשלה בציר הקוגניטיבי, ציר Piaget, גררו פורענות על הציר הליבידינאלי, ציר ההתפתחות של Freud . מעתה הייתה כל הפגנת כוח בכושר המילולי כרוכה בסכנת אובדן. קשר סיבתי אנאכרוניסטי זה הופרך בהעברה והשימוש האופטימאלי בציר הקוגניטיבי שוחרר מעכבותיו.
