להיות הורים לילדים הומואים ולסביות
- חלק ראשון: תהליך ההורות
- חלק שני: הורות לילד עם נטיה מינית שונה
תהליך ההורות
תהליך הליווי של הורים את ילדיהם הוא ארוך ומורכב. הוא מתחיל עוד לפני ההריון: בדמיונות ובתקוות לגבי הילד או הילדה שיהיה. אחר-כך, במהלך ההריון, העיסוק בנושא מתעצם, ויש תהליך של הכנה פיזית ונפשית. ההורים מפנים מקום לילד בחייהם ובתוכם, ומתכוננים בהתלהבות, בהתרגשות ועם ציפיות וחלומות וגם עם חרדות ופחדים, לזהות החדשה שלהם – הורים. זוהי זהות מורכבת המכילה בתוכה הן את הזהות העצמית של ההורה כאינדבידואל, והן את הזהות של הוריו ושל ילדו.
בין הזהות האינדבידואלית לבין הזהות ההורית מתקיימים יחסים מורכבים: שאלות של 'עד כמה אני משקיע בעצמי ועד כמה אני משקיע בילד'? 'עד כמה אני עבור הילד ועד כמה אני עבור עצמי'? למשל, 'כמה אשקיע בקריירה וכמה אהיה עם הילד בבית'? 'עד כמה אצליח או אכשל בזהות החדשה העומדת בפני'? 'האם אהיה האם או האב שאני חולם להיות, לבן או לבת שאני חולם שיהיה לי...'?
ההורה, שרגיל להרגיש ולזהות את עצמו כילד של... כבן/בת-זוג של.. מתחיל להתמודד עם תחושות של אבא של...אמא של...
כאשר אדם נהיה הורה לעיתים הוא נחשף לסביבה מעבר למה שהיה רוצה. הילד כהרחבה שלו חושף אותו כבן-אדם. דברים שקודם-לכן ניתן היה יותר להסתיר באים לידי ביטוי גלוי וחיצוני בקשר עם הילד, ונחשפים תוך כדי-כך לסביבה: כעסים על הילד, יכולת נתינה, יכולת לראות את האחר, יכולת לתת מקום וכדומה. לא רק הקשר עם הילד חושף, אלא עצם ההקשר של הילד, כלומר, 'יש לי שלוחה שמסתובבת בעולם ומייצגת אותי... לומדים עלי דרכה...'.
במהלך החיים ההורה מנסה להיות עם ילדו בגדילה, בקשיים ובמהלך החיים, ובהתפתחות הזהות של הילד. זוהי משימה לא פשוטה, של להיות לצד אבל לא לכפות, של ללכת ליד, קצת מאחור, לתמוך, אבל גם לכוון ולהדריך לעיתים. ההורה הוא בו-זמנית קשוב לעצמו, לרגשות שלו, לצרכים שלו, למגבלות שלו, ובו-בזמן קשוב וצריך להתאים עצמו לילדו ולצרכים שלו. ליווי כזה הוא משימה קשה ומורכבת שלעולם אינה מצליחה בשלמות, ואפילו לא קרוב לכך. לכן, תחושות אשמה הן חלק מתמיד ובלתי-נפרד מלהיות הורה: להרגיש שלא עשיתי מה שהייתי צריך לעשות, שלא הייתי ההורה שרציתי להיות, לדמיין מה היה אילו הייתי עושה אחרת... תהליך ההשלמה עם ההורות המציאותית, עם סך-כל מה שנתתי או לא נתתי לילד שלי, עם מה שיכולתי ומה שלא יכולתי כהורה, גם הוא תהליך שנמשך כל החיים.
נושא הביחד והלחוד משמעותי מאד בהורות. כיצד להיות עם הילד, לצידו ואיתו, להישאר קרוב ומשמעותי, ועם זאת כיצד לאפשר לילד את ההתמודדות שלו, את שאלת השאלות שלו, ומציאת הדרכים המתאימות עבורו, מבלי לנתק מגע.
אחת המשימות החשובות של הורה היא ללוות את תהליך העיצוב והגילוי של ילדו 'מי הוא'. לאפשר לילד לגלות את זהותו, את תחומי הענין שלו, הכישרונות שלו, הנטיות שלו, מה מעסיק אותו, ומה מושך אותו. לעיתים הליווי של הילד מעלה אצל ההורה תהיות ושאלות לגבי זהותו שלו עצמו. משימה זו אינה פשוטה מאחר ולכל הורה ישנן ציפיות מודעות ואף לא מודעות מילדו ומעצמו כהורה. לא תמיד מצליח ההורה לוותר על ציפיותיו ולהניח לילדו לבחור באופן חופשי מי הוא רוצה להיות ללא קשר לציפיות אלו. למשל, מה יעשה הורה שבטוח שחברה מסויימת של בתו אינה טובה עבורה ואף מזיקה לה, או כיצד ינהג לגבי ילד שמחליט להפסיק את לימודיו בתיכון. תהליך ההורות רצוף בקונפליקטים והתלבטויות. ישנו קונפליקט מרכזי של ההורה בין הרצון שלו שהילד יענה על הציפיות שלו – אפילו בלי לדעת את זה – לבין הרצון שהילד דווקא לא יענה על ציפיות ההורה אלא יתפתח בכיוון עצמאי ואותנטי.
במהלך השנים ההורה מוצא את דרכו הייחודית בליווי ילדו, דרך שהיא ייחודית לצמד הורה-ילד. נוצרת תקשורת ייחודית ומתהווים זכרונות משותפים. ההורה מרגיש שהוא יודע מתי הזמן לשאול את ילדו שאלה ומתי מתאים לתת לו להיות עם עצמו. ההורה מגבש את זהותו כהורה, את סגנון ההורות הייחודי לו ואת דרכי ההתייחסות לילד. לאט לאט ההורה מכיר את ילדו, את האופי המיוחד שלו, מה נעים לו ומה מרתיע אותו. אבא יודע איזו חביתה בדיוק הבת שלו אוהבת, כמה לשרוף אותה, ואמא יודעת בדיוק איך להכין את הקפה לבן שלה. מתבססת תחושת ההיכרות, ועימה תחושות של ביטחון והמשכיות בקשר.
תהליך הליווי כולל בתוכו את הנכונות של ההורה להיות עבור הילד במקום בו הילד צריך אותו, לאפשר לילד לגלות את עצמו ואת הסביבה בקצב ובאופן המתאים לו. לאפשר לילד להרגיש שהוא יוצר ומגלה את העולם, לאפשר לו חוויות של ראשוניות וייחודיות. ישנו תהליך בו-זמני, בו ההורה מכין עבור הילד את העולם והסביבה, ובאותו זמן מאפשר לילד להרגיש שכל דבר שהוא מגלה הוא ראשוני ושהוא מצא אותו ואפילו המציא אותו. למשל, ההורה מביא לילד צעצוע, וכאשר הילד רואה את הצעצוע ומתחיל לשחק בו, ההורה מאפשר לילד להרגיש שהוא גילה את הצעצוע בעצמו – למרות שהוא שם אותו שם עבורו. או, ההתפעלות וההתרגשות מילד שהולך בראשונה – הוא יוצר את ההליכה שלו. כך, הליווי ההורי מאפשר להורה ללכת עם הילד, וגם לתת לילד חוויות של גילוי ראשוני. ההורה מאפשר לילד לגלות את ההורה, ולהרגיש שזו יצירה שלו, למרות שההורה היה שם גם קודם. התינוק חש שהוריו הם רק עבורו, שהוא מרכז חייהם, והנכונות של ההורים לאפשר לילד להרגיש זאת, למרות שהם יודעים שיש להם חיים שלמים נוספים, ואולי אף ילדים נוספים, חשובה להתפתחות העצמיות של הילד. ההורה מאפשר לעצמו להיות עבור הילד ומאפשר לילד להשתמש בו.
ההורה המלווה את הילד זקוק בעצמו לליווי: לתמיכה בהורות שלו, שהוא עושה את הדבר הנכון עבור ילדו, לעידוד ולליווי במציאת דרכו שלו כהורה. ליווי שיאפשר להורה למצוא את דרכו שלו, מה מתאים לו ומה לא מתאים לו, ומה נעים לו ולילדו. גם הוא מחפש את המבט שרואה אותו ומאשר אותו, כמו אומר 'הנה אתה הורה'. האישור הראשוני הוא מהילד עצמו, מהמבט העוקב והמחפש, מהגוף הקטן התלוי בו במאת האחוזים, מהחיוך הראשוני של הילד אל הוריו...
המבט הזה חשוב שיגיע גם מחוץ לקשר שלו עם ילדו, מבט של מישהו שיכול להסתכל מבחוץ וללוות את ההורה. ליווי כזה יכול להתקבל על-ידי בן-הזוג, סבים וסבתות, בני משפחה, חברים, ואף מזכרונות מיחסים קודמים. יחד עם זאת, עשויות גם להיות תקופות ארוכות שהורה ירגיש שאין לו את הליווי הזה, שהוא מבוקר על-ידי בן-זוגו, ושהוא בעצם מתמודד לבדו במשימת ההורות.
כבר מהרגעים הראשונים ההורה מסתכל על הילד, והמבט הזה, החשוב כל-כך, הוא ראשית תחושת הקיום של הילד, ולעיתים גם של ההורה כהורה. חלקכם אולי זוכרים רגע מוקדם מאוד, אולי מייד לאחר הלידה, בו אתם מביטים בתינוק או בתינוקת והוא או היא מביטים בכם – מדהים כמה באותו רגע נולד תינוק ונולד הורה – מאותו מבט.
במהלך ההתפתחות הילד מסתכל על ההורה שמסתכל עליו ורואה את עצמו דרך עיניו של ההורה. הוא רואה את ההכרה בו, האהבה ואת מגוון הרגשות והתחושות שההורה מרגיש אליו. הוא שומע את ההורה קורא בשמו ומדבר אליו – במילים ובמגע. הוא שומע את ההורה חוזר על מעשיו, מתאר אותו, נותן בו סימנים... 'יופי, הנה אתה יושב'... רואה את ההורה מסתכל אחריו ורואה אותו כפי שהוא, וכך, דרך המבט ההורי נבנה ומתעצב הקיום של התינוק והילד. הילד זקוק למבט רגוע, אוהד, מתפעל ובוטח, וכך הילד יכול לפתח ביטחון ואמון בעצמו ובעולם.
במקביל, גם ההורה מסתכל על הילד ורואה את המבט של הילד המופנה אליו, את ההבעות של הילד בזהותו את אביו ואימו, את ההתרגשות של הילד כאשר הוא מזהה את אימו לאחר היעדרות, את הגוף הנרגע לאחר כאב בעת החיבוק של אביו, את המבט של הילד המחפש את עצמו בעיניו של ההורה – ההורה מזהה את עצמו דרך התגובות של ילדו, ומקבל אישור להורות שלו, לכך שהוא יכול להעניק ולתת לילד את מה שהוא זקוק. ההורה מחכה למבט של הילד ולתגובות של הילד אליו, המאשרות את קיומו וחשיבותו בחייו של הילד.
וכך, ישנה תלות הדדית בין ההורה והילד. כמו שהילד זקוק ותלוי בהורה למילוי צרכיו הבסיסיים, כך הרווחה הנפשית והגופנית של ההורה תלויה ברווחה של הילד. כאשר הילד סובל גם ההורה סובל. כמה קשה להורה כאשר ילדו מתקשה בלימודים או כאשר ילדו אינו מצליח להשתלב חברתית.
מבט של הורה
הליווי של ההורה את הילד נשען על משחק עדין של קירבה ומרחק, על מתח בין דמיון לשונות. ההורה נשען על היכולת שלו לראות ולזהות דמיון בינו ובין ילדו - בהופעה, בהתנהגות ובמחשבות וברגשות. (אחת השאלות הראשונות כלפי תינוק שזה עתה נולד היא 'למי הוא דומה?'). ההורה מחפש למצוא את עצמו אצל ילדו, מחפש זיהוי ודמיון, דבר שמאפשר קירבה, הבנה והזדהות. כאשר ההורה מזהה אצל הילד משהו משלו הוא מרגיש שהוא מבין את הילד מבפנים, שהם קשורים, קרובים, ודבר זה מאפשר חיבור רגשי עמוק.
במקביל, ההורה נשען על היכולת להכיר בשוני בינו ובין ילדו. הילד הוא תמיד יצירה של שני אנשים, וקשור בהתפתחות שלו לאנשים נוספים. שוני זה, בין הילד להורה, מאפשר תקשורת בין שני אנשים שונים, מאפשר רגיעה, התבוננות שקטה יותר, ידיעה שהילד אינו שכפול שלך אלא משהו מיוחד בפני עצמו, והוא מקדם בסופו של דבר את תהליכי הנפרדות.
לעיתים קיים אצל ההורה מתח בין הרצון שהילד יהיה דומה לי, יהיה חלק ממני, נובע ממני וממשיך אותי, לבין גם הפחד מהדמיון: 'שרק לא יהיה כמוני', 'שרק לא יעשה את הטעויות שאני עשיתי ועושה', 'שרק לא יהיו לו את התכונות הגרועות שלי יש...' 'שרק לא יסבול כמוני...'.
הורות לילד עם נטיה מינית שונה
כאשר נודע להורה שילדו הוא הומוסקסואל לעיתים הדבר מהווה שבר בתהליך הליווי. ההורה פוגש בילדו זהות שונה משלו, זהות שאינה מוכרת לו, לעיתים מפחידה ומאיימת. ההורה עשוי לחוש שהוא אינו יודע עוד כיצד להיות עם ועבור ילדו, שהדרך בה נהג עד היום לא תשרת אותו בעתיד. ההורה רוצה להמשיך ולהיות עם ילדו, אך הוא מרגיש חסר אונים, מפוחד, לא בטוח ביכולותיו כהורה.
לעיתים הגילוי הוא הפתעה ולעיתים הוא צפוי. הורה שהיו לו שאלות ותהיות לגבי הילד במהלך השנים עשוי לחוש שהתשבץ מתארגן פתאום. שכל השנים הוא הרגיש שמשהו לא מסתדר, שהוא לא הצליח להבין לגמרי את ילדו, שמשהו חסר, והגילוי שילדו הוא הומוסקסואל מסדר את התמונה ומבהיר את השאלות, במבט לאחור. לעיתים, בעקבות הגילוי, יש היזכרות בסימנים מהעבר שיכלו אולי לרמוז, וישנה הבנה מחדש של ההיסטוריה המשותפת.
לעיתים הגילוי מעלה שאלות לא פשוטות הקשורות לאחריות ולתחושות אשמה. 'האם עשיתי משהו שהביא לכך'? 'האם יכולתי לעשות אחרת'? 'האם משהו בי הביא את הילד להיות הומוסקסואל'? 'האם זה גנטי או סביבתי': ההורה עסוק בשאלות האם הוא אחראי באופן גנטי או אחראי באופן הגידול והיחסים עם הילד.
הגילוי מעלה בעוצמה רבה שאלות בסיסיות הנוגעות ל'מי אני ומי הילד שלי'? 'עד כמה אנחנו דומים או שונים'? 'עד כמה אני אחראי על דרך ההתפתחות שלו'? 'מה המקום שלי בחייו של ילדי'? 'מה המשמעות של הורות עבורי'? ובעיקר – 'מה אני עושה עכשיו...'?
הגילוי יכול לעורר תחושות קשות וחזקות אצל ההורה. ההורה יכול לחוש כעס וזעם מתוך תחושה כי נבגד. בחזונו איחל והדריך את ילדו בכיוון מסוים, והנה הילד בוגד בדרכו של הוריו. הורה יכול לחוש תחושות קשות של אובדן. אובדן של הילד שחשב שיש לו, אובדן של הילד שחשב שהוא מכיר, של העתיד שקיווה לבנו או בתו ואולי גם אובדן של הפנטזיה לגבי ההורה שרציתי להיות.... הורה עשוי להרגיש אכזבה קשה וביקורת כלפי הילד מכיוון שמה שציפה ורצה בשבילו לא קרה.
לעיתים ההורה חושב שילדו פשוט לא ניסה יחסים "רגילים", או לא חיכה מספיק. למשל, אב עשוי לחשוב שילדתו לא באמת לסבית, אלא שלא היו לה את הסבלנות, הרצון והכוח להמשיך, לחכות ולחפש, והיא 'בחרה בדרך הקלה', וויתרה על האפשרות לקיים תא משפחתי "נורמלי".
ההורים כואבים על המחשבה שילדיהם נידונו לחיים מורכבים, לדחייה חברתית, לתחושות זרות, להיות מיעוט. ישנו כאב על הקושי בהקמת התא המשפחתי, הסבל, הכאב וישנה ההומופוביה.
הנושא של האיום על ההמשכיות מאוד משמעותי, והמחשבה על כך שילדי אולי לא יביא לי נכדים מאוד קשה. ההורים מתמודדים עם ויתור על פנטזיית המשפחה המושלמת. כפי שכל ילדה כמעט גדלה ומתחנכת להגיע לרגע הנכסף בו 'תלבש שמלה לבנה ותתחתן עם הנסיך' וכל ילד חולם על חתונה, כך, אני מאמין, כל אם ואב מדמיינים את היום בו ילוו את ביתם או את בנם ביום חתונתם.
ההורה מתמודד עם אסוציאציות, דעות-קדומות וסטראוטיפים שונים שמתקשרים אצלו עם הזהות החדשה של הילד, וקשורים לפחדים וחרדות: בדידות, דחיה, סטיה, מחלה, מין מזדמן בגנים, איידס, פדופיליה, לסבית=גבר, כישלון, סיסי, לבד, בלי משפחה - אם למנות רק חלק מהדעות הקדומות המקושרות לגייז.
ישנה מורכבות הקשורה בהתמודדות הזוגית של הורים עם ההומוסקסואליות של הילד. ההורים עשויים לשאול את עצמם במה הם טעו כזוג: 'האם משהו בקשר שלנו כפי שהילד חווה אותו קשור להומוסקסואליות שלו'? ההורים עשויים גם לחוש במקום עמוק, אולי לא מודע, שהילד דוחה את יחסי האהבה שלהם כאשר הוא בוחר ביחסי אהבה מסוג אחר, שאינם של גבר ואישה, כמו הוריו.
יחסי בני-הזוג עשויים לעמוד בלחץ קשה, הקשור לעמדות שונות של ההורים כלפי ההומוסקסואליות. ההורים עשויים למצוא את עצמם במקומות שונים, כאשר אחד ההורים עשוי למצוא את עצמו נקרע בין ילדו ובין בן או בת-זוגו. כיצד אבא יכול להישאר נאמן לרגשות ולתחושות שלו עצמו, ובו-בזמן להיות עם הבת הלסבית שלו, במקום בו היא נמצאת, ועם אישתו שנמצאת גם היא במקום אחר לגמרי. למשל, הבת הלסבית רוצה לצרף את בת-זוגה לטיול עם בני המשפחה והאם מתנגדת לכך בכל תוקף. או, האב מוכן שהבן יגיע עם החבר שלו, אך בתנאי שהמשפחה המורחבת לא תדע שהם זוג, ואילו האם מוכנה לכך שהיחסים בין בנה ובן-זוגו יהיו גלויים ופתוחים למשפחה.
ילד שמגלה להורה שהוא הומוסקסואל נוגע בנושא הקשור למיניות, ועשוי להעלות ולחשוף את המעורבים בתחושות ושאלות הנוגעות לנושא עמוק זה. בדרך-כלל נושא המיניות איננו מדובר באופן גלוי, והן ההורים והן הילדים אינם משתפים האחד את השני במיניות שלהם. כאשר נודע להורה דברים הקשורים למיניות הילד הדבר עשוי לעורר תחושות של קירבה ואינטימיות, אך גם של בושה, גועל ורצון להתרחק. ההורה עשוי להרגיש שגם מיניותו שלו נחשפת ללא רצונו. קצב החשיפה לא תמיד מתאים להורה. לעיתים ההורה היה רוצה שהדיבור יהיה מעודן יותר, ושלא ישמע על הנטיות המיניות של ילדו.
ההורה עשוי לשאול 'מה זה אומר על המיניות שלי'? 'מה זה אומר על המיניות שלי ושל בן/בת-זוגי'? נושאים שלעיתים אינם מדוברים בין הורה וילד פתאום עולים לדיון: 'מה זה משיכה מינית'? 'מיהו אובייקט האהבה שלנו ומדוע בחרנו באובייקט זה'? 'האם גם לנו יש נטיות כאלה'? 'האם יש בי חלק לא ממומש'?
ההורה עשוי למצוא את עצמו מוצא מהארון ללא רצונו, כאשר בני משפחה או מכרים יודעים עליו שבנו הומו או שבתו לסבית, והוא עדיין אינו מעוניין שידעו זאת. ההורה עשוי לחשוב שבני המשפחה חושבים עליו כל מיני דברים שהוא איננו מעוניין שיגעו בהם. למשל, כיצד הוא מרגיש לגבי הזהות המינית של הבן או הבת, מה זה עושה ליחסים הזוגיים וכדומה.
הגילוי והחשיפה אינם תמיד בקצב שמתאים להורה ובאופן שהוא היה בוחר. בדרך כלל הבן או הבת כבר עברו כברת דרך בתהליך שלהם, ותקופה ארוכה של הסתרה ועיבוד, ולעיתים, כאשר הם מגלים את זהותם המינית להורים, הם רוצים לחשוף זאת לאנשים נוספים - בני משפחה נוספים, חברים וכדומה - ולדבר על זה סוף סוף. ההורה לעומת זאת, עשוי להרגיש שבנו ממש לא מתחשב בו: 'למה הוא לא מבין שזה קשה לי לשמוע'? 'אני לא רוצה לשמוע את זה', 'אני לא יכול לשמוע על החברה שלה', 'למה היא חייבת כל-כך מהר לספר את זה לסבא שלה (שהוא בעצם אבא שלי!)'? 'למה הוא לא מבין שאני לא רוצה את זה וזה לא מתאים לי'?
ההורה עשוי למצוא את עצמו נשאל שאלות בנושא זה על-ידי שכנים ומכרים מבלי לדעת עדיין מה לענות כי זה עדיין לא מגובש אצלו, איך הוא רוצה להציג את זה לסביבה. לעיתים הוא עסוק במחשבותיו במה מכריו חושבים ואינם אומרים. ההורה גם עסוק בשאלות של מה יהיו התגובות של שאר בני המשפחה, חברים, שכנים, חברים לעבודה וכדומה. עולות תחושות של בושה, ורצון לשמור על הפרטיות שנפרצה.
למרות שבחברתנו יש כיום תהליך מתמיד של שינוי בנוגע לתפיסה החברתית את ההומואים והלסביות, עדיין מתקיימות בציבור הומופוביה, עמדות קדומות ודעות קדומות. לעיתים ההתיחסויות בחברה דתית או מסורתית מקשות עוד יותר על ההתמודדות עם הגילוי.
להורים עשוי להיות קושי גדול לקבל זהות שאינה מקובלת חברתית, לעמוד עם הילד שלהם מול מה שמקובל ומצופה חברתית. אבל, דווקא בנקודה זו, ילדם זקוק להם ביותר. על-מנת להתמודד עם הדחייה החברתית הוא צריך את הוריו איתו, מעודדים אותו, תומכים בו, ומגבים את דרכו.
דווקא הצורך הזה של ילד בהוריו בתקופה קריטית זו, הוא העושה תקופה זו לכל-כך קשה עבור ההורים. ההורה, שרגיל בדרך-כלל לדאוג לילדו, ובמיוחד כאשר הילד מרגיש חלש, פגיע או מותקף, מוצא את עצמו לעיתים דווקא בנקודה בה ילדו כה זקוק לו, כשהילד בא ואומר משהו מאוד רגיש, קשה, עמוק ומהותי על עצמו, הוא מרגיש שאינו יכול לתמוך בילדו, ולא יכול להיות ההורה שהיה רוצה להיות. דווקא בזמן שהבן או הבת מאוד זקוקים להורים, ההורים לעיתים נמצאים במצב שהם מרוכזים בקושי של עצמם ואינם מסוגלים או אינם יכולים לראות באותו זמן את הצורך של ילדם. הקונפליקט הזה, בין הצורך של הילד לבין היכולת המוגבלת של ההורה להעניק בתקופה מסויימת, הוא קשה ומכביד עבור ההורים.
תחושות המוכרות, הביטחון וההמשכיות של ההורה עשויות להתערער. ההורה, שרגיל לראות את הילד באופן מסוים אינו מכיר עוד את ילדו. הוא מסתכל על ילדו ואינו בטוח עוד בזיהוי שלו, אינו בטוח עוד בהורות שלו, בהצלחתו במשימה כה מרכזית בחייו ובזהותו.
הזהות המינית, שהיא דבר כה בסיסי, שהיא אחד הדברים הראשונים שדרכו הורה מזהה את ילדו – 'יש לי בת', 'יש לי בן' – עשויה להתערער. אב עשוי להרגיש ערעור לגבי הגבריות של בנו, או לגבי הנשיות של בתו. כך גם האם. דבר זה עשוי לערער את תחושת הדמיון גם באיזורים שונים. ההורה מסתכל על ילדו מסתכל עליו ואינו רואה את עצמו, הוא עשוי לראות את השתקפות פחדיו וחרדותיו, הוא מסתכל על הילד ובמקום לראות את עצמו הוא רואה משהו זר ולא מוכר, שמערער את תחושת זהותו כהורה.
ההורה עלול להרגיש לא בטוח במבט שלו. אותו המבט שבעבר ראה, זיהה ושיקף את הילד, המבט שכה חשוב להורה ולילד בהתפתחות המשותפת שלהם ובקשר שלהם, מבט העיניים שראה לנבכי הנפש ואישר את קיומו של הילד. ההורה עשוי להרגיש שנכשל – שהמבט שלו לא ראה נכון את הילד, והוא גם עשוי לכעוס על הילד שלא קיבל את המבט שלו, ש'בגד בו' ובחר במשהו אחר, שאינו של ההורה, משהו שהוא זר להורה.
הוא עשוי להרגיש נטוש ונבגד על-ידי ילדו, תחושה שהילד דחה משהו כל-כך עמוק בו. עקב-כך, לעיתים הוא עשוי להסיט את המבט מילדו, לסרב להסתכל אליו יותר כדי לא להיפגע כל-כך שוב. ההורה סוגר את עצמו ומוותר על ההסתכלות החוצה אל הילד, הסתכלות שכה הכאיבה לו, שפגעה כה עמוק, באיזורים כל-כך רגישים ופגיעים.
לעיתים ההורה מתקשה עד-כדי כך לזהות את ילדו, עד שהוא מעמיד בספק את הקשר ביניהם עד כה. הוא שואל את עצמו מה הוא יוכל לתת לילד אם דבר בסיסי כל-כך הוא לא הצליח להעניק לו, כיצד יוכל להמשיך להביט ולהאמין כי הוא רואה את ילדו אם דבר כה משמעותי בילדו הוא לא זיהה. עולות תחושות של כישלון עמוק מצד ההורה לגבי עצמו, תחושות של פגיעה ונטישה מול הילד, ותחושות של זרות, ועירעור הביטחון והקירבה בקשר הורה-ילד.
לעיתים חוסר הביטחון של ההורה בנוגע ליכולותיו שלו ללוות את ילדו בתחומים כה לא מוכרים עשוי להוביל לחרדה, לכעס, לתוקפנות ולזעם ואף להתנכרות לילד, כל זאת מתוך תחושות חוסר הביטחון של ההורה לגבי עצמו. ההורה מבולבל, כואב, לא מבין, מאוכזב מעצמו ומילדו, ועולות תחושות אשם ובושה. הקושי לגעת בתחושות אלה והכאב שהן עשויות להעלות גורם לפעמים לנסיגה מהמגע עם תחושות אלה, וכדי לעמוד בכך יש התרחקות ממגע עם הילד, ולמעשה נסיגה מהקשר. הורה שנסוג עד כדי-כך מראה לנו עד כמה הוא מבוהל ומפוחד מהתחושות הקשות שהקשר מעלה בו.
ישנם מקרים בהם הילד הוא זה שנסוג, מתוך תחושה שהוא זקוק למרחב הזה, ואז למעשה חייב ההורה להתמודד עם שאלות של דחייה שלו על-ידי ילדו, וכיצד יוכל להמשיך ולקיים את קשריו עם ילדו תוך כיבוד צרכיו של הילד במרחק. לפעמים יחוש ההורה כי הילד בז לדרך חייו ואינו מקבל את אמונותיו. זאת אומרת, יש נושא של קבלה הדדית – הקבלה של ההורה את זהות הילד, שאינה תמיד אפשרית, קלה או פשוטה, והקבלה של הילד את הוריו, שאף היא אינה תמיד אפשרית קלה ופשוטה.
דרך אחרת לנסות לבטל את הכאב והקושי היא להכחיש את השוני והזרות. ההורה אינו מוכן להתחבר להומוסקסואליות של ילדו במובניה העמוקים, במשמעותה כלפיו וכלפי זוגיות ההורים, ומתייחס אליה רק במובן החברתי-ליברלי. כלפי חוץ ההורה עשוי לקבל את ילדו, ואף להתייחס לזכויות של הומוסקסואלים בחברה, אבל עשוי להיות קושי עמוק לקבל את השוני, להתייחס אליו באופן פנימי, ולהרגיש אותו הן בעולם הפנימי והן בקשר עם הילד. הורה עשוי שלא להתחבר לאכזבה שלו מילדו, לכעס שלו, לתחושות אי-הוודאות ולשאלות העולות בו ביחס לזהות המינית של ילדו. ניתוקים כאלה עשויים לבוא לידי ביטוי במרחק רגשי הולך וגדל בין ההורה והילד, באיזורים גדלים והולכים שעליהם אי אפשר לדבר או בתחושה שאין על מה לדבר, ביחסים שהם מקבלים ופתוחים על-פני השטח, אך מרוחקים ונשמרים ממגע רגשי ובין-אישי קרוב.
ההורה מחפש מקום בתוכו כדי שיוכל לשנות את הזהות שלו בהתאם לגילוי. כפי שילדו אינו עוד הילד שחשב שהוא – הרי שאף הוא אינו עוד ההורה שחשב שהוא. הוא עומד בפני החובה, ואולי ההזדמנות, להרחיב ולשנות את הזהות האישית שלו והזהות ההורית שלו עצמו. למשל, לבחון את העמדות שלו כלפי מיעוטים וכלפי אנשים השונים ממנו, להתייחס לחלקים הלא מושלמים שבתוכו ובמשפחתו, לקבל את הביקורת שיש עליו מצד אנשים קרובים, לבחון את האפשרות לשינוי גם כאשר אתה אדם מבוגר. לעיתים זקוק ההורה לזמן רב על-מנת להשלים ולקבל חלקים חדשים ולא מוכרים אלו בזהותו. התהליך יכול להיות מלווה בשבר ובערעור מאחר והוא מזעזע אמונות בסיסיות ואת הביטחון שהיה נלווה להן. התהליך מחייב הסרה, ולעיתים שבירה של הגנות, של הכחשות והימנעות ממגע. למשל, האמונה ש'הילדים שלי הם הכי מוצלחים', ש'אני הורה טוב', ש'אני מרוצה מהילדים שלי והם מרוצים ממני', ש'הילדים שלי מקבלים אותי כהורה'... לא תמיד ההורה מסוגל לעבור תהליך שכזה, ולעיתים הדבר עלול להביא למשבר אישי עמוק ולמשבר ביחסי בני הזוג, כמו גם ביחסים עם הבן או הבת.
למעשה עומד ההורה מחדש בפני מעין לידה של בנו או ביתו, אלא שהפעם שונה המקום שלו, במקום התקווה להשפיע ולעצב את זהות ילדו, הפעם הוא ניצב בפני עובדה שהוא צריך להסתגל אליה, לקבל אותה, ולהמשיך ללוות את ילדו מהמקום הזה.
הקשר בין הורה וילד סביב הגילוי של ההומוסקסואליות אינו מנותק מהיחסים כפי שהתעצבו ונבנו עד אותו הרגע. ישנם קוים של המשכיות בקשר, למרות המצב החדש. למשל, קשיים בתקשורת בין ההורה והילד, או מתחים ביניהם שהיו במהלך שנים עשויים להיות מועצמים בתקופה זו, אך גם תחושות אמון, ביטחון וקבלה שהתבססו לפני הגילוי עשויות לקבל אישור מחדש. לעיתים ישנה נטיה לשים על נושא ההומוסקסואליות דברים שהם קודמים לנושא, וכך להימנע מהתמודדות עם הדבר עצמו. למשל, הורה שיש לו קושי לקבל את ילדו כנפרד וכשונה ממנו, עשוי לתלות עמדה זאת בהומוסקסואליות של בנו או בתו, בעוד שקשיי הנפרדות הם של ההורה, ללא קשר לזהות המינית של ילדו. או, למשל, הורה שהתקשה להתקרב לבתו או בנו ולקיים עימם תקשורת זורמת עוד קודם לגילוי יכול לתלות את קשייו בעובדת היותם הומו או לסבית.
בתקופה זו במיוחד, כמו שהילד זקוק להורה כמישהו מכיל, מאפשר, משרה רוגע וביטחון, גם ההורה זקוק למישהו שיהיה עימו, שיוכל ללוות אותו בליווי שלו את ילדו. זה יכול להיות בן או בת-זוג, חבר או מטפל. עולה הצורך במקום בו הוא יוכל לבטא ללא חשש מתחושות שונות: כעס, זרות, אשמה, בושה, אהבה, דחייה. קבוצות תמיכה – כמו תהיל"ה – הן בעצם מקום כזה. ההורה זקוק לליווי על כל מה שהוא עובר. לא תמיד הבן או הבת-זוג או המשפחה המורחבת יכולים להעניק ליווי כזה. קבוצות תמיכה הן אחת המקומות שבהם הורים יכולים לבטא את עצמם, את מה שמעסיק אותם, לשמוע הורים אחרים, להרגיש פחות בודדים ולבד בהתמודדות החדשה שנכפתה עליו או עליה, לקבל הכלה, תמיכה וקבלה למה שהם עוברים, ואם רוצים – גם עצה.
צרכי הילד מהוריו
אני רוצה להתייחס כעת לנקודת מבטו של הילד או הילדה, זה שעומד בפני הוריו ואומר 'אני הומו', או 'אני לסבית'. מה הוא צריך מהוריו בנקודה רגישה זאת? באיזה מקום הוא נמצא וכיצד ניתן ללוות אותו באופן שיתאים לו.
כאשר ילד מספר להוריו שהוא הומו או לסבית הדבר מהווה נקודה עדינה ומשמעותית מאוד עבורו. הוא מחליט לחשוף בפניהם משהו אמיתי ופנימי שלו, הקשור לתחושות עמוקות, בסיסיות ומשמעותיות שלו לגבי עצמו, והדבר מלווה לעיתים קרובות בחששות פן לא יקבלו אותו ואף ידחו אותו. הילדה מספרת להוריה – אני לסבית – וברגע רגיש זה היא מסתכלת על הוריה המביטים בה, ומחפשת במבט שלהם אישור והכרה בה. הילד המגבש את זהותו ההומוסקסואלית נמצא במצב רגיש ופגיע. הוא מגבש זהות שהיא שונה ועדיין דחויה מבחינה חברתית. ההורים הם הדמויות הראשוניות ביותר מבחינה רגשית, ותגובתם לילדם משמעותית מאוד בגיבוש זהותו.
הילד ההומו זקוק לאישור והכרה בו, למה שהוא, בין אם זה תואם את ציפיות ההורים ובין אם לא. הילד אינו זקוק לראות את אכזבתם של הוריו אלא את קבלתם אותו, ובכך לעזור לו לבסס תחושת זהות בטוחה בעולם. הוא זקוק לקבל מהוריו אישור למה שהוא, למה שיש בו.
צורך זה של אישור קיים בכל מהלך ההתפתחות. למשל, התינוק, הרואה עצמו במראה שבעיני אמו המתפעלת, רואה במראה הזאת את ההשתקפות של עצמו כדבר הנפלא ביותר בעולם. או, הילד הסופג את התפעלות ההורים כאשר הוא מפגין כמה הוא נהדר כשהוא רץ, קופץ, מצייר ועוסק בפעילויות, הנובעות מיוזמתו, ולא מרצונו לרצותם.
התפעלות ההורים היא ההשתקפות, המהווה עבור הילד עדות לכך שהוא קיים ובעל ערך. השתקפות במשמעות הרחבה היא מתן אישור והכרה. כלומר, מתן מקום לחוויה של הילד כמשהו בעל ערך, לקיחה בחשבון של נקודת ראותו הסובייקטיבית.
ההשתקפות שמקבל הילד מסביבתו (התפעלות, אישור והכרה) מאפשרת לו עם הזמן לפתח יכולת לעמוד על שלו נוכח סביבה, שלא תמיד מסכימה איתו, ולהרגיש חיוניות וערך עצמי.
בשל המורכבות של שלב זה, ילד המספר להוריו שהוא הומו, או שהיא לסבית, זקוק להוריו כדמויות לאידיאליזציה. הוא זקוק להוריו חזקים ונמצאים שם עבורו, כדי שהוא יוכל להיות חלש ולהיתמך בהם. הילד זקוק לאפשרות לספוג את תחושת העמידות של ההורים. התחושה שהם אינם מתמוטטים מהידיעה, מעבירה איזושהי אפשרות לקבל תמיכה ועידוד מההורים, ולהמשיך הלאה עם תחושת הביטחון ש'יש לו גב'.
הצורך בדמויות לאידיאליזציה קיים במהלך כל ההתפתחות: הצורך להיות קשור למשהו אידיאלי: חזק, גדול, חכם, צודק ובעל-ערך המקבל אותנו, מישהו ששואפים להיות כמוהו, ושהקשר איתו עושה אותנו לבעלי ערך. התינוק והילד הצעיר זקוק לחוויית ההתמזגות עם דמות הורית כל-יכולה ומרגיעה שתגן עליו. הדמות ההורית הכל-יכולה והנערצת היא המקור לאידיאלים שילדים שואפים להגיע אליהם, במהלך התפתחות תקינה. מצד אחד, להיות גדול, חכם, חזק וצודק כמוה, ומצד שני, היא מהווה מקור לביטחון בגלל הקשר של הילד וההשתייכות אליה.
כדי שההורים יוכלו לספק פונקציות אלה עבור ילדם, השונה מהם כל-כך באספקט כה מרכזי, נדרשת מידה של נפרדות פסיכולוגית בינם ובין ילדם. תחושת הנפרדות מאפשרת לקבל את הילד גם כאשר הוא שונה באופן מהותי, ולהמשיך ללוות אותו מקרוב, באופן נוגע, להמשיך להיות עימו בחווית קשר של הורה וילד בלי לנתק ולהתנתק מעצמך או מילדך.
כאשר הנפרדות בין ההורה והילד אינה מספקת ההורה זקוק לילד כהמשך של ביטוי שלו, כמספק צרכים שלו, למשל, של הגשמה עצמית שלא מומשה אצל ההורה או של תחושת שייכות. במצב כזה ההורה אינו פנוי לראות את הילד כפי שהוא, ואז, כאשר הילד ההומו או הילדה הלסבית מסתכל על ההורה, הוא רואה אכזבה וחוסר-קבלה. במצב כזה יש סכנה שהילד ינסה להתאים את עצמו לציפיות של הוריו, ואז ליצור פיצול וחלוקה פנימית בתוכו. פיצול בין חלק שנענה לציפיות ההורה ובין חלק אמיתי ואותנטי שלו. אפשרות אחרת היא שייווצר מרחק בין הילד וההורה.
מה שודאי הוא שההורים אינם יכולים לשנות את הילד ולהפוך אותו למה שהוא איננו. הם יכולים להפעיל לחץ על הילד לא לקבל את עצמו, ואז הילד עשוי לפתח חלקים פנימיים כוזבים, ואילו החלקים האמיתיים של אישיותו, אלה שהם אותנטיים עבורו, ישארו סמויים מן העין, מדולדלי כוחות ולא נגישים. הילד עשוי לא להיות מחובר לעצמו, הוא עשוי לחיות חיים לא מספקים, ללא אהבה, ללא מימוש עצמי, עם תחושה של ריקנות, החמצה, פספוס, ועם הרבה שקר.
במצבים קשים כאלה חשיבות האחים עבור הילד או הילדה עשויה להיות רבה מאוד. גם במצבים רגילים יחסים בין אחים הם משמעותיים וחשובים להתפתחות. קואליציות בין אחים עשויות לספק אפשרות לביטוי דעות ועמדות השונות משל ההורים, מתוך הכוח המשותף של אחים. כאשר יש קושי עם ההורים, כאשר ישנם כעס, אכזבה או קצר בתקשורת ישנה אפשרות לקבל הגנה ותמיכה מאח או אחות, והדבר לעיתים ממש חיוני כי רק כך הילד מקבל גיבוי לאספקטים מסויימים בעצמו בתוך משפחתו בשלב מסויים. במקום בו ההורים אינם מקבלים את ההומוסקסואליות של ילדם, אחיו עשויים לספק לו את המבט המקבל, המעודד את ההתפתחות והצמיחה של חלקים אותנטים באישיות, ולמעשה לספק חמצן כדי לחיות חיים אמיתיים ולא חנוקים.
מעודד – עבור ההורים – לזכור שהם אינם היחידים בעיצוב האישיות של ילדם. במהלך ההתפתחות ילדים ניזונים גם מדברים נוספים: מסביבה, מחברים. גם לילדים יש מעגלי תמיכה משלהם, בעיקר בקרב בני גילם, ואף ממבוגרים אחרים הסובבים אותם: מורים, מדריכים. בנוסף, הילד עושה איזון של המבטים השונים שקיבל מההורה – גם מבטים מהעבר. הילד זוכר גם את המבטים הטובים הקודמים שקיבל מההורה. וכך, כישלון הורי זמני עשוי להיות מפוצה באמצעות זכרונות מיחסים בעבר ויחסים עם הסביבה הרחבה יותר.
לסיום, אני רוצה להתייחס לפער שקיים לעיתים בין הדברים שהילד זקוק להם, ובין היכולת או אי-היכולת של ההורה להעניק. מה יכול לסייע בגישור על הפער הזה? ישנה חשיבות רבה למודעות לקשיים ולפנייה לעזרה. חשוב שהורה ישים לב מתי קשה לו עצמו, מתי הוא אינו יכול להתמודד לבד או להעניק לילדו מה שהוא כל-כך זקוק לו. במצבים כאלה חשוב שההורה יפנה לעזרה מתאימה בשביל עצמו, ואם צריך לנסות בעדינות להציע לילדו לפנות לעזרה, שם יקבל הילד ליווי ותמיכה, עד שההורה יוכל לתת אותם לילד בעצמו. המטפל במקרה כזה יהיה שלוחה של ההורה, בכך שיעניק לילד באופן זמני מה שההורה אינו מסוגל כרגע לתת לילד.
גם אם קיימת אכזבה או שיש כעסים, הורים הרי רוצים יותר מכל שילדם יהיה מאושר. אולי ההורים לא ציפו שהם והילד יתמלאו באושר בדרך הזאת, אבל בכל-זאת הדבר החשוב ביותר להורים הוא טובתו של הילד. למרות כל הכאב והאכזבה שהורים עשויים לחוש - ילדם חי, מחפש בן או בת-זוג לאהוב ולהקים יחד משפחה, מחפש את העבודה המתאימה לו, את דרכו בחיים ואת מקורות האושר שלו, ודבר זה יכול לספק אושר רב להורים.
משפחה מאושרת
©כל הזכויות למאמר שמורות למחבר עפר ספיר ולפסיכולוגיי ™
המאמר אינו בא במקום יעוץ או טיפול מקצועי
