מנגנוני כוח בשיח מקוון: מבני הצדקה בכניסה לפורום אמהות

הרצאה שניתנה בכנס חוקרי אינטרנט וטכנולוגיה, אוניברסיטת בר-אילן, נובמבר 2006

להורדת מצגת נלווית להרצאה

מחקר זה מבקש להתחקות אחר התהליכים בקהילה וירטואלית, קהילה נשית בעיקרה, העוסקת בשאלת האמהוּת והכניסה אליה (הריון, לידה ואמהוּת בשלבי החיים הראשונים). האינטרנט, ככלי חסר אמצעי שליטה והכוון ברורים, מאפשר חופש מסוים לבדוק מושגים ומבנים חברתיים, אותם התרגלנו לקבל כמובנים מאליהם ללא ערעור והרהור נוספים. בנוסף, העדר ההיררכיות ברשת, משווה לאמהוֹת בקהילה זו משקל כמעט זהה לקולות אנשי המקצוע העוסקים באמהוּת, הריון ולידה. מצב זה פותח פתח לנשים עצמן לבטא את האמהוּת כמעט ללא מסננים ולחצים מהחוץ, בלי הכפפה לתיאוריות ולמושגים, כפי שהן עצמן חוות אותה. נשים יכולות לברוא לעצמן את הקהילה כרוחן ועל פי צורכיהן. ואכן הקהילה במוקד מחקר זה עומדת בקריטריונים שונים של קהילה מקוונת דוגמת מתן וקבלת תמיכה, יצירת זהות והזדהות, גיוס חברים חדשים, ניהול הדינמיקה החברתית והשתתפות בקהילה. השאלה אילו תכנים מביאות נשים על מנת למלא קהילה זו, ובאילו דרכים הן נוקטות כדי לוודא כי הן "מתקבלות" וראויות לבמה של הפורום, היא במוקד ההצגה הנוכחית.

המחקר בכללו מנסה לזהות מאפיינים של השיח האימהי בקהילה, את הדרכים בהן הוא פועל להעצמת הנשים השותפות לו, או להצרת צעדיהן. באופן מיוחד אבקש בהרצאתי להתבונן כיצד נשים מקבלות את "כרטיס הכניסה" לקבוצה, ומהן הדרכים בהן הן מצדיקות את פנייתן לפורום בבקשת עזרה, תמיכה או היוועצות. אציג חלק מהאמצעים והמבנים הלשוניים בהן משתמשות הנשים כדי לאפשר לעצמן חופש ביטוי ומקום להביא את רגשותיהן, הקשים לעיתים, סביב האמהות. מחקרים מורים כי מבין המבקרים בפורומים וקבוצות דיון וירטואליים אחוז המשתתפים הפעילים, שלא מסתפקים רק בקריאה של הודעות של אחרים, עומד על כעשרה אחוז. בקבוצה זו אבקש להתמקד, מתוך הבנה כי בכל רגע נתון חברה יכולה להיכנס אל המעגל המצומצם יותר של כתיבה. בהרצאתי אדגים כיצד נעשה תהליך זה, וכיצד חברות הפורום מצדיקות ומבקשות אישור להעלאת נושאים שונים בפורום.

הנחת היסוד של מחקר זה, כמו מחקרים אחרים המתייחסים לשפה ולטקסט כאל אובייקט לניתוח, היא שבני אדם פועלים במסגרת פרקטיקות שיחיות, חושבים ומדברים בהתאם לחוקים ומגבלות בלתי כתובים המארגנים את חייהם. באמצעות ניתוח טקסטים ניתן לחשוף הנחות חברתיות סמויות, מנגנוני שליטה ומשטור של ידע (Reinhartz, 1992).Goddard & Wierzbicka (1997) טוענים כי בשיח משתקפים המוסכמות התרבותיות של חברה או קבוצה. מחקר זה שואב מהמחקרים האתנוגרפיים בתחום התקשורת, ומבקש לפענח את דפוסי התקשורת הבין אישית של הקבוצה באמצעות הלשון והמשמעותיות הניתנות למילים או ביטויים לשוניים בקבוצה. הנחת המוצא שלי היא כי מילים הן סוג של פעילות חברתית המגדירה ומעידה על הקבוצה החברתית, הנורמות והמטרות שלה (כתריאל, 1999). הפורום, בהיותו קבוצה המתקיימת במרחב בו עיקר הקיום מתבטא במילים ובדיאלוג כתוב, הוא מקור אידיאלי לניתוח הטקסט כמבטא השתייכות לקבוצה, ומשקף את "רוח הפורום".

באמצעות הארת הדרכים בהן נשים מפלסות את דרכן לקראת ביטוי בקדמת הפורום, אחשוף מהו "המס החברתי" שהן צריכות לשלם כדי שתינתן להן הקשבה וקבלה מצד חברות הפורום.

פרקטיקה מרכזית ובולטת בפורום מתחילה בתיאור המעבר מקוראת לכותבת, ובתיאור התרומה שהתקבלה מהפורום עד כה:

"עד עכשיו הייתי קוראת פאסיבית, ונהניתי מכל מה שכתבתן. אני מעיזה עכשיו להרים את הכפפה ולשאול שאלה שמטרידה אותי"

בנוסח זה ובדומים לו נשים מבטאות את העובדה שחברותן בפורום, שהיתה עד כה שקופה, אינה שולית כל ועיקר. הנוכחות שלהן משמעותית מבחינה רגשית עבורן, והקבוצה, כך הן מבטיחות לחברות האחרות, כבר סייעה להן. נדמה שנוסחה זו מאפשרת לשדר מסר של הרגעה – הדירה נאה בעיני, הדיירות טובות בעיני, האם יותר לי להיות גם מבין אלו שמבקשות ומקבלות התייחסות ספציפית?

פניה מסוג זה משרתת גם מטרה נוספת. היא מבטאה את העובדה שהמעבר למעמד של מבקשת בצורה אישית ואקטיבית דורש מבחינתה אומץ, ובכך הכותבת מבקשת מהחברות האחרות שיתפנו להתייחס לשאלתה, ואולי אפילו יתנו לה מעמד מועדף, בשל הקושי הרגשי לצעוד לקדמת הבמה אותו היא חשה. ייתכן שיש כאן גם ביטוי לעובדה שקיימים בפורום שני מעגלים ברורים: זה של החברות הכותבות וזה של הקוראות. המחויבות הרגשית כלפי הכותבות ברורה ומוכחת, אך האם, תוהה הקוראת לשעבר, יש מחויבות רגשית להיענות גם לי? באמצעות הבאת הקושי הרגשי שלה היא מבקשת ליצור מחויבות כזו בחברות הפורום.

חברות הפורום מאמצות מספר נוסחים כדי להבטיח לגיטימציה לדיון בנושא שהן מבקשות להעלות. לעיתים הן שואלות ישירות: "שושי, אני מקווה שזה בסדר שאני מרימה את הכפפה שנזרקה אלי בפורום, זו לא סוגיית הריון קלאסית". חברה הפורום פונה ישירות אל המנהלת ומבקשת את רשותה להעמיק בדיון לכיוון שנראה לה מעניין, גם אם מעט סוטה מהנושא המוצהר של הפורום, לסייע לנשים בהריון. פניה אישית אל מנהלת הפורום אפיינה את התקופה הראשונה של קיום הקבוצה, כאשר נוכחות המנהלת היתה תדירה ומורגשת יותר כמעט בכל עמוד. בהמשך, נהגו חלק מהכותבות בקבוצה לפנות ללא ציון שם לחברות הקבוצה. למשל, הפניה: "אני מקווה שאפשר לדבר כאן גם על ילדים יותר גדולים, האם יש כאן עוד אמהות לילדים גדולים יותר?". הכותבת מבקשת אישור, אך גם תמיכה מעוד אמהות שעסוקות לא רק בהריון ובתינוק, אלא גם בילדים בוגרים יותר. היא מבטאת ידיעה כי מטרות הקבוצה אינן חופפות בצורה מלאה את אלו שלה, אך בודקת האם יש עוד שהיו רוצות להרחיב את הגבולות לכיוון שמעניין אותה.

יש לציין כי לאורך ההיסטוריה של קהילה זו פניות ובקשות להרחבה כזו של גבולות הקהילה התקבלו ברצון, הן מבחינת מנהלת הפורום:

"לגבי שאלתכן העדינה, האם יש מקום בפורום לדיון בענייני אמהות – בהחלט כן. האתר ממוקד לידה, אך לא ניתן לעסוק אך ורק במוקד זה כאילו הוא בלתי תלוי במה שהביא אליו, ובמה שהוא מביא אחריו. האמהות... יש לה השפעה עצומה, לפי עניות דעתי על הלידה... לא יעלה על הדעת לנטוש את הנשים בהריון מרגע שילדו"

"לקח לי הרבה זמן לפתוח את ההודעה הזאת". ביטוי כזה מעיד לא רק על חשיבות הנושא בעיני הכותבת, אלא גם על התחושה שלה שהוא "כבד" טעון מבחינה רגשית עבורה, ואולי גם עבור חלק מהקוראות. כשהיא מספרת לחברות הקבוצה כי התלבטה והתייסרה בטרם הצליחה לשגר את ההודעה לחלל הוירטואלי היא אומרת משהו על המשמעות הרגשית המתלווה מבחינתה לשאלה אותה היא מבקשת להעלות.

יש מספר דרכים נוספות בהן נשים מסמנות הודעות מסוימות כטעונות ודורשות התייחסות. הבולטת והשכיחה היא השימוש במילה "הצילו" או "help" עם או בלי סימן קריאה. בחיפוש בפורום של מילים אלו נמצא כי מילים אלו מופיעות בשכיחות גבוהה ביותר (מאות פעמים). להבדיל מהשימוש במילה דחוף, השכיח אף יותר, ומבטא בעיקר בקשה להיענות מהירה, המילה הצילו וכן המילה מיואשת (גם היא מופיעה מאות פעמים) מסמנים בעיקר תחושה של חוסר אונים, הזדקקות עמוקה לסיוע של בנות ה"שבט". בשל העובדה כי השימוש במילה "דחוף עשוי לבטא לעיתים קרובות גם משמעויות אחרות, למשל, תובענות או בהלה נראה לי נכון להפריד בין השדות הסמנטיים של ביטויים אלו.

ניסיון נוסף לקבל אישור להעלות נושא לדיון כרוך בלגיטימיות של הקבוצה, ויחסים שבין הותיקות והמצטרפות החדשות. לעיתים יעלו נושא לדיון בחסות האמירה: "אני יודעת שהשאלה נשאלה הרבה בעבר, כנראה שהיא חשובה להרבה אמהות", כאשר החזרתיות, האופיינית לשיח בפורומים, משמשת כצידוק לשוב ולדון בנושא. דווקא העובדה שהנושא הועלה על ידי ותיקות מהדוברת היא כרטיס הכניסה שלה לקבוצה ומעניקה לגיטימיות לשוב לדיון בנושא. נקודות נוספות בהן עולה הפער בין ותיקות וחדשות נעות לעיתים סביב השימוש בשפה הייחודית לקהילה, או לרשת בכללה. למשל, יש שאלות רבות בנוסח: "סליחה על הבורות, אבל אולי מישהו יסביר לי מה זה OT?" ראשי תיבות אלו מציינים את הביטוי off topic, נושא שאינו נושא הדיון המרכזי, סטייה אל השוליים בנושא אחר, לעיתים קשור ולעיתים כלל לא קשור לנושא הדיון המקורי. ציון הסימן OT מסמן לכותבות ולקרואות שיש כאן ניסיון להוסיף דיון משנה תחת אותו שירשור, וכך מי שאינה מעוניינת בסטייה הזו לא חייבת לפתוח את ההודעה ולקרוא אותה. השואלת מבקשת הנחיה להתייחסות אל הסימון הזה, החדש בוודאי לעוד רבות שאינן מעזות לשאול. היא נוקטת צעד אקטיבי בניסיון להבין טוב יותר את הכללים בקבוצה. בכך היא עושה שירות לרבות אחרות. עם זאת, כדאי לשים לב לנימה של התנצלות וביטול עצמי שמתלווה לבירור, כאילו עצם התהייה מעידה על אי הלגיטימיות של השואלת, האאוטסיידרית, החדשה. לעיתים מבטאות חלק מהחדשות יותר תחושה שכחדשות הן זוכות לפחות סיוע מאשר החברות המבוססות והפעילות יותר בקהילה. יש מי שמרגישות שהותק משפיע על המרכזיות שלהן, ומתמרמרות. אחת הכותבות ענתה על תלונה כזו כי "ברור שאני אעזור יותר לענת, כי היא כבר ענתה פה להרבה בחורות, והשקיעה המון, אז אני רוצה להחזיר לה, אם את תשקיעי ככה, גם אליך יתייחסו". לפעמים החברות החדשות עושות ניסיון לברר מושגים שחוזרים על עצמן בכוחות עצמן, אך בכל זאת מבקשות הבהרה בתוך הדיאלוג הדינמי: "לא מצאתי במנוע החיפוש, מה זה בדיוק?"

כדרך להתמודד באופן טכני עם הצפת המידע והעושר התכני, הוכנס לשימוש מנוע חיפוש, בגירסא הראשונה מדובר היה במנוע בסיסי מבחינת יכולותיו, ולפני כשנתיים שודרגה היכולת לחפש בפורום מידע מהעבר. ההתייחסות לאפשרות לחפש מידע מן ההיסטוריה של הקבוצה היא מורכבת. לעיתים התשובה – "חפשי במנוע, יש הרבה דיונים מן העבר" – נתפסת כהתנשאות, הרחקה, סוג של זלזול בשואלת. בד בבד, יש בנכונות לחפש עבור השואלת דיונים מן העבר ולהעלות אותם, במיוחד בגירסא המוקדמת של מנוע החיפוש שהשימוש בו הצריך מיומנות רבה, סוג של תשומת לב ונתינה. יש גם חברות פורום שמסומנות, אם מתוך ביצוע חוזר ונשנה של התפקיד הזה ("איפה שרון ג שתמצא את הדיון הנהדר ההוא?") או מתוך הכינוי שבחרו לעצמן ("המנוע") כאחראיות על הזיכרון הקולקטיבי הקבוצתי שיש במנוע. יש מי שמבקשת לשוב ולעורר דיון בנושא שלהרגשת בכל זאת לא קיבל מענה מספיק כשנחבא בשירשור צדדי או מתוך החיפוש במנוע: "אל תשלחו אותי למנוע/לוח פורום, כבר ניסיתי". כלל, חברות הפורום מעדיפות בדרך כלל את הדיון הדינמי והאינטראקציה עם החברות הנוכחיות בקבוצה, על פני האפשרות להיעזר במאגרי הידע והשיתוף העומדות לרשותן בהיסטוריה של הפורום.

סיכום

למרות העדר פיקוח ממסדי, יש מנגנוני שליטה המווסתים את השיח בפורום.

יש נטייה להצדיק את הנוכחות בכתיבה במחויבות הרגשית לקבוצה ולתכניה.

כניסה לקבוצת הכותבות מלווה לעיתים בחששות.

יש העדפה לאינטראקציה על פני צריכה פאסיבית של גוף הידע שנצבר בפורום.
 

קריאה נוספת:

עושים אמהות ברשת

מאמר זה הוצג כהרצאה בפני חברי האגודה לטיפול משפחתי ביום העיון השנתי שהוקדש להשפעת הרשת על המשפחה. המאמר סוקר את השימושים שעושות אמהות ברשת, ואת השפעת האינטרנט על אמהות ועל היחסים בין אמהות ואנשי המקצוע המסייעים לאמהות כיום.

רגשי אשמה והחוויה האימהית

"אף אחד לא אמר לי", התלוננה אמא אחת, "כי ברגע שנוצר שק ההריון, הוא נשאר איתך כבר לתמיד, ועם רגע הלידה הוא מתמלא מיד ברגשי אשמה, שרק הולכים ותופחים עם השנים!". בכך ביטאה אחת מהחוויות המוכרות ביותר לאמהות ולהורים בכלל. אז למה רגשי אשמה, ומה אפשר לעשות איתם?