פורום 'ויניקופדיה':תשע"ג 2012-2013

היה או לא היה - Ms. A. and the problem of misremembering

בהשתתפות: The Leonard J. Comess Israel Teaching Fund at the New Center for Psychoanalysis (NCP), Los Angeles

 תקצירי ההרצאות:

לחיות כדי לספר או לספר כדי לחיות"-התהליך הפסיכואנליטי עם נפגעות תקיפה מינית וגלוי עריות  

תקציר הרצאה 23.11.12

ד"ר יעל דשא

בתחילה- אין מילים, סדר או רצף. החוויות צרובות בגוף ובחושים ומפורקות לרסיסים, ללא ידיעה, לפעמים בחושך, תמיד בסוד.זוועה היוצרת שיתוק ואלם ואינה ניתנת להכלה פיסית ונפשית. זהו עולמן של נפגעות תקיפה מינית וגלוי עריות.  

בהרצאתי היום לא אתמקד בהכרעה בשאלת "היה או לא היה".פרופסור פראגר שעמד מול השאלה, הרגיש שעליו לבחור בין מציאות ופנטזיה, בין עבר והווה ובין התמזגות סימביוטית לנפרדות. אני אתבונן באי הידיעה והספק והמפגש  כמטפלים עמם, תוך בחינת השפעת עמדתנו האפריורית לגבי הקיים והבדוי, על הקשבתנו הקלינית והמשגתה.

אבחן הסברים אפשריים להמנעות ואמביוולנטיות בחקר הטראומה המינית ואצביע על מאפיינים קריטיים להבנת הפגיעה סביב שלשה מוקדים:  אפיון הזכרון הטאומטי מול הזכרון הנאראטיבי; טראומה וטמפורליות- תהליך הדיסוציאציה והשלכתו על מושגי הזמן, ודפוסי העברה והעברת נגד האינהרנטים לעבודה עם נפגעות גלוי עריות.

בהתדיינות עם פרופסור פראגר סביב נושאים אלה, אציע תפיסה קלינית ותאורטית שונה מזו שהוצגה באנליזה של A.

אתמקד בתהליך העדות  באנליזות אלה, וחיוניותו להחלמה ושיקום. אבחן מהי העדות, הדרכים היחודיות בהן נאספת , ובטוייה ביחסים ובסטינג האנליטי.

העדות נבנית בצל המלחמה בין סוד והשתקה לבין הצורך הקיומי לספר. אדם שאינו יכול להיות עד לחווייתו ,אינו יכול להיות בעליה, לעבדה ולשלבה ברצף חייו . הטראומה אינה נחווית בזמן אמיתי, אלא בדיעבד.

תהליך העדות וההחלמה מתאפשר רק במרחב אינטרסובייקטיבי,  בנוכחות זולת. ללא זולת- עד- אין אפשרות לחוות, ללא אפשרות לחוות - אין אפשרות לחשוב ולדעת, ללא אפשרות לדעת אין אפשרות לשקוט.

אעסוק בשאלה של עבודה אנליטית עם אמת שאינה ודאית ואינה נגישה, ובתהליך התרגום של ההתעללות הנעדרת רישום בחוויה- לחוויות בעלות שם, הנשזרות בנראטיב ההיסטורי של העבר, וקריטיות בעיצוב איכות החיים הנפשית.

סוגי עדויות שונות מופקדות ב"כספת האנליטית". אדגיש את התפקיד המיוחד של האנליטיקאית כ"נושאת העדות", הנדרשת להקשבה גופנית ונוכחות נפשית מיוחדת, תוך החזקתה את הטראומה באי ידיעה  וידיעה . העדות נרקמת דרך שחזור הטראומה בהעברה ובהעברת- הנגד, בפרדיגמות יחסים אופייניות, המתייחסות לתפקידי קרבן, מתעלל, מציל אומניפוטנטי ואם לא מעורבת.

מקום מיוחד יוקדש להשתקפות פרדיגמות אלה באספקטים של הסטינג האנליטי.

תהליך העדות, שזור אינהרנטית בעמידה מול אבל ואבדן, כשלצד ההכרה בממשות הטראומה ,יש כאב עמוק על מה שאבד ולעולם לא ישוב. העבודה האנליטית מתמקדת בחקר ופיוס בין העולם שנהרס וזה הקיים, ונשענת על איזון עדין בין עבודה עם הישן לבין יצירת קונטקסט ואובייקט חדשים, תוך הכרה כואבת בגבולות התיקון גם בטפול.                                                                                                                                                                                                                               

לתהליך נתינת העדות בנוכחות זולת, כח מחייה ומרפא. אבחן כיצד הכרה ותיקוף הטראומה דרך השיח האנליטי  משקמת  את "העדות הפנימית" ו"האחר הפנימי" ובאמצעותם- חוויה של קיום, רצף, וחיות, היוצרת תנועה מגוף לנפש, מהקונקרטי לסימבולי, משיגעון לשפיות ומאבל להשלמה ויצירה.

 אדגים תהליכים אלה בעזרת קטעים מן הסרט- "אל תספרי" ובעזרת וינייטות קליניות שלי , דרכן אתדיין עם העבודה האנליטית של פרופסור פראגר עם A.

תגובה לג'פרי פראגר  מחבר המאמר: להנכיח את העבר: פסיכואנליזה והסוציולוגיה של זכירה-שגויה Misremembering

תקציר הרצאה 23.11.12

פרופ' אלי זומר

התחלתי לקרוא את מאמרו של פראגר כמו אדם שמוזמן לקרוא סיפור מתח אחרי שגילו לו את סופו. מהכותרת למדתי שזה לא יהיה מאמר על קונפליקטים נפשיים בהיזכרות אודות אירועי טראומה. מייד בתחילת הקריאה התחוור לי שהמחבר די משוכנע שגרסתו אודות האירועים בילדותה של המטופלת שלו אמינה יותר מזו שהיא חשפה בפניו. החלטתי לקרוא את המאמר כמי שבוודאי אינו מתיימר לדעת מה היה באמת, לא רק משום שאינני מכיר אותה כלל, אלא גם בגלל שפשוט איש מלבד אביה לא היה נוכח בשעת המעשים הנטענים, ולכן אין לאיש דרך לדעת את האמת ההיסטורית. כמו ג'פרי פראגר, ביקשתי גם אני להקשיב לדברי גברת A, אלא שנאלצתי לעשות זאת באמצעות טקסט שעבר את מסננת עמדתו הספקנית ועל סמך נתונים שנעטפו בהמשגותיו. בהרצאתי אשתף את המשתתפים בהליך ניתוח תוכן של המאמר שבו אני דולה נתונים קליניים, פירושים ומסקנות של המחבר ומגיב להם במידע מתחום מומחיותי או בפירושים חלופיים. ממצאי הניתוח שלי מעלים כי ג'פרי פראגר לא זיהה או התעלם ממגוון נתונים קליניים וטיפוליים שעמדו לנגד עיניו והעולים בקנה אחד עם תלונותיהן והתנהגותן של שורדות גילוי עריות. הרצאתי תציג ממצאי ניתוח תוכן המעידים על התנהגות של מטפל שהיה "ניטראלי" אל נוכח דיווח מטופלת על פשעים חמורים שבוצעו בה. "ניטראליות" שאחרים היו רואים אותה כעמידה מנגד. בהרצאתי תודגם האפשרות שהתנהגות של המטופלת עוצבה להתנהגות "נכונה" המצופה ממטופלת בפסיכואנליזה ושהתנהגות "ההזכרות-השגויה" הוכחדה.

בהיעדר העד יש אין: הטרגדיה הטיפולית של מיס A

תקציר ההרצאה 21.12.12

צביה זליגמן

כשמפציע זיכרון של טראומה מינית במהלך טיפול נפשי, משהו מתערער בעמדת ההקשבה שלנו ואנו נדרכים. לפתע איננו יודעים כיצד בכלל להגיב, ולעיתים אף מרגישים שעלינו להכריע באשר לאמינות הדיווח. אנו חוששים שהמרחב הטיפולי שלנו ייפגע ושנדרש מאיתנו דבר שאין ביכולתנו לתת.  אנו עלולים למצוא את עצמנו חושדים במטופלת על שבודה את הזיכרון מדמיונה או לחילופין, אנו מרגישים מחוייבים להתגייס ולהצילה.

עמדה טיפולית המבוססת על הרמנויטיקה של אמון תחלץ אותנו מהמשבר, מכיוון שתאפשר לנו להקשיב לדברים הקשים שלא רק הפתיעו אותנו, אלא שנעדרים מהשיח שלנו. עמדה טיפולית זאת מבוססת על הנכונות שלנו לסמוך על המטופלים שלנו במקום לחשוד בהם (Orange, 2011). היא מורה לנו שאין לפסול כל דיווח של מטופלת שהרי דבריה הם חלק מהמאמץ הבלתי פוסק לתקשר ולהעביר אלינו את האמת שלה.

שכן כשמטופלת משתפת את המטפלת בתחושות שאיננה מסוגלת לשאת עוד לבד, תחושות אודות חששות או ידיעה חמקמקה שמא נפגעה מינית בילדותה, היא עושה זאת משום שזקוקה להכרה בחוויה שלה:  חווית ההתמודדות עם חומרים מעוררי אימה, אך נעדרים כל ידיעה או ודאות. לרוב המטופלת איננה מבקשת תשובה לשאלה האם היה או לא היה, וגם אם תקבל מהמטפלת תשובה קונקרטית לשאלה זו היא תשפיע אך מעט על המטופלת. לבטח, היא לא תייצר רגיעה (Davies & Frawely, 1994).  נראה שנפגעי טראומה זקוקים מאיתנו למענה אחר.

חוויות טראומטיות אינן ניתנות לידיעה במהלך התרחשותן, אינן ניתנות לייצוג, ועל כן אינן נרשמות באופן לינגוויסטי. בשל  האופן שבו חוויות טראומטיות נקלטות תחת תנאים של עוררות פיזיולוגית ורגשית גבוהה, הן אינן משתלבות עם רישומי חוויות אחרות ועל כן אינן הופכות לזיכרון רגיל. מהלומת הטראומה, והסטרס המתמשך בעקבותיה, מונעים ממנגנוני ההתבוננות והתיעוד של הדעת האנושית לתפקד. תהליכים של דיסוציאציה ופרגמנטציה משבשים את האינטגרציה של החוויות הטראומטיות, שנותרות מפוצלות ונטולות הגייה סימבולית וורבלית. הזיכרונות נרשמים בצורה מקוטעת ומשתמעת בלבד, ומשתמרים מחוץ להכרה המודעת. אין אליהם גישה ישירה. יחד עם זאת הם עלולים לחזור, בכל רגע נתון במהלך החיים, בעקבות טריגר או משבר (Dorahy, 1997). גם כשאספקטים מסוימים של החוויה הטראומטית נגישים למודעות, הם לעיתים קרובות מנותקי הקשר. במצבים אלה נוטים נפגעי טראומה להמעיט מחשיבות התחושות הבלתי נעימות ומנסים להתעלם מהן ככל האפשר.

מכיוון שהחוויה הטראומטית מעולם לא נוסחה או בוטאה ולא סופרה לאחר, היא נותרת חוויה ללא ייצוג. לא ניתן לדבר עליה במונחים של ידיעה. גם לא ניתן לדבר עליה במונחים של זיכרון ושכחה, משום שאדם יכול לשכוח רק חוויות שהיו נהירות לו מלכתחילה. (Laub, 1995). על כן, נפגעת הטראומה נותרת ללא ידיעה ודאית, רציפה, באשר ארע לה, ולעתים אף ללא ידיעה כלל. בשל כך היא אינה מובנת לעצמה עד כי חוויית העצמי שלה נשללת כל יכולת ליצר משמעות. 

החוויה הטראומטית והתהליכים הדיסוציאטיבים הבאים בעקבותיה פוגעים גם ביכולת שלה לפתח תחושת עצמי אינטגרטיבית ובחוויה שלה כסובייקט היכול לפעול למען עצמו ובשם עצמו. כשלא מתפתחת חוויה של סובייקט הרושם את שארע לה, נפגעת גם יכולתה של האישה לזכור ולספר את סיפורה. היא זרה לחוויה הבסיסית של עצמה, ואיננה יכולה להפוך לעד עבור עצמה אודות חוויות הפגיעה.  היא חווה ספק שלא מרפה, וחוסר ביטחון באשר למציאות, שמקשים עליה להבחין בין מה אמיתי ומה לא אמיתי, בין מה שמקורו בפנים ומה שמבחוץ.

המטופלת מבקשת מהמטפלת לשאת את עדותה כדי שתוכל להכיר במה שנחרט בתוכה אך אינו ידוע לה. כדי שהיא תהיה סובייקט בר ידיעה, המטופלת זקוקה למטפלת שתיאות לקלוט את המידע אודות האירועים הטראומטיים שחוותה.  המטפלת, על כן, תאפשר למטופלת לחדור לתודעתה ולהשתמש בפנימיותה כאילו היתה שלה. הקשר הטיפולי והמרחב המשותף בין המטופלת למטפלת יהוו מצע פוטנציאלי שבו הטראומה תתגלם לראשונה ותהפוך לידועה. המטפלת תצטרך לשמור על יכולת ההתבוננות שלה, התבוננות במה שמתרחש בתוכה, כמו גם במה שמתעורר אצל המטופלת ובקשר ביניהן.  אל לה להתעלם מההתרחשויות הפנימיות או לפעול על פיהן מבלי להתבונן.  החוויה הסובייקטיבית של המטפלת משמשת כערוץ עבור המטופלת שדרכו חוויותיה הופכות לנגישות באמצעות השפה. בהדרגה המטופלת תעז להסתכן ולדרוש את אשר שייך לה  (1997Bromberg, ). התגלמות הטראומה בטיפול, אם כך, איננה פעולה של אחת על האחרת אלא של שתיים הפועלות יחד זו עם זו ומשפיעות זו על זו. העדות שתתהווה בטיפול לא רק מולידה את הידיעה אלא מולידה את הסובייקט היודע.  

הצעה לגישה טיפולית שונה: 

התמרתו של הגולמי והמנותק בטיפול בטראומה -  על ההקשבה הפתוחה של המטפל כתנאי להתגבשות עצמיותה של המטופלת

תקציר הרצאה 21.12.12

אורית נוה

הרצאה זו עוסקת  בהתמודדות הטיפולית  לנוכח עליתם של זיכרונות טראומתיים של גילוי עריות במהלך טיפול. אדון בגישה הטיפולית כפי שהציג אותה פרופ' פראגר , הרואה בזיכרונות אלה  ביטוי להתנגדות המטופלת לאוטונומיה, מיניותה ורגשות בלתי הולמים אחרים ואציע  גישה חלופית, הרואה בהקשבה פתוחה את הדרך לפגוש את חוויותיה של המטופלת ואת החומרים הגולמיים והמנותקים המופיעים במרחב הטיפולי.

בטיפול שלפנינו  מרחב החשיבה הותקף באלימות. מיס A. ביקשה אישור לזיכרונות הפגיעה מתוך רצון אדיר לקבל הכרה לחווייתה שעד לשלב שבו עלתה בטיפול, הייתה במהותה מעורפלת, כטבעם של זיכרונות טראומתיים. היא דרשה את אישורו של המטפל  על מנת לקבל אישור לקיומה. השאלה  "היה או לא היה"  סגרה את המרחב  של המטפל לשאול שאלות ולהקשיב לחוויה של המטופלת. הוא נלחם על מנת לשמר את הקשר הטיפולי במסגרת המוכרת לו.  כהרף עין, כתגובה לחוסר ההיענות, מיס Aהופכת למתקיפה, ומנסה לכפות את הצורך שלה על המטפל. הוא מרגיש מותקף, מבולבל ומאוים, וכדי להיחלץ  ממצב זה הוא נאחז בפרדיגמה התיאורטית שלו  וכופה את הבנתו על המיינד של המטופלת. בסופו של דבר, על מנת לשמר את הקשר, המטופלת מוותרת על עצמה ומקבלת את תפיסתו של המטפל.

גישה חלופית לטיפול בטראומה  מזהה בקשר הטיפולי את המרחב בתוכו יכולים להתגלות אספקטים מנותקים ולא מעובדים  של חלקי עצמי ואחר וכן אספקטים של קשר בהקשר של הפגיעה. מצבים אלה מחזיקים בחובם את תמצית החוויה הטראומתית  שמתגלמת בטרנספרנס. העבודה הטיפולית מתהווה דרך מצבים אלה בתנאי שהמטפל יזהה שמתקיימת החייאה טרנספרנסיאלית בקשר הטיפולי ולא ישחק  בה תפקיד לאורך זמן, מבלי שיהיה ער לכך. על המטפל  לשמור על יכולת ההתבוננות שלו על המתרחש בתוכו, במטופלת, ובקשר ולא רק לפעול מתוך התרחשויות פנימיות  אלה.  פעולה מתמשכת, ללא מודעות להחייאה המתרחשת בחדר הטיפול משחזרת את הטראומה ויוצרת רה-טראומטיזציה.

הקשבה  פתוחה מאפשרת  את המסע למחוזות לא ידועים. נדרשת נוכחות יציבה וקשובה של המטפל שמתמסר להבנה מעמיקה של הסובייקטיביות של המטופלת ולמה שעובר דרכו. כך מתאפשר ליווי באקספלורציה של אזורים אפלים, מפחידים וסודיים  אלה, בתוכה. לא נדרש מהמטפל לדעת, אלא, לחוות  עם המטופלת את מה שעדיין לא נחווה ומחפש את דרכו להיות מסופר.  הקשר הטיפולי הופך למצע אליו מובאים החומרים הדיסוציאטיביים  הקשורים לרגשות ותחושות  גוף בלתי נסבלים, לחלקי עצמי מודחים ולאספקטים של הקשר  שאיימו על קיומו. עם הזמן, באמצעות המטפל, המטופלת היא זו שתחבר את החלקים  לכדי נרטיב שהולם את חוויותיה.

העבודה הטיפולית דורשת מהמטפל לפגוש את הסבל של המטופלת  ולתת לחומרים הגולמיים  הנפשיים להחוות על ידו,  על מנת לתת לבלתי נסבל ובלתי ניתן לחשיבה לקבל ממשות ומשמעות ולהפוך לנרטיב אישי של המטופלת. ההקשבה הפתוחה תוביל אותנו בנבכי החוויה של המטופלת ובאמצעותה תינתן הכרה שתאיר גם היבטים שלא היו נגישים קודם לכן למטופלת, דברים שלא ידעה על עצמה עד לרגע  שנחוו, נחשבו ונאמרו. כך, לאט ובזהירות נוצרים חיבורים בתוכה, לקראת  היווצרות של עצמי  קוהסיבי והתהוות של חוויה עצמית

MS A. and the Problem of Misremembering

תקציר הרצאה

ד"ר אפי זיו

בהרצאה אני בוחרת לזוז מקריאה מדוקדקת בטקסט של פרגר ולהתייחס לשאלות שהבחירה בטקסט מעוררת. השאלה המרכזית שאשאל היא: כיצד אנחנו עובדות עם חשד בדבר התרחשותה של התעללות מינית מתוך הרמנויטיקה של אמון? בנסיון להעניק מענה לשאלה זו, אסמן ארבעה צירים (או שלבים) בעבודה טיפולית עם חשד ואי ודאות ביחס להתרחשותה של גילוי עריות, שמטרתם לחדד את הקשב לחסמים אפשריים לידיעה חדשה בעלת הקשר.

מה היה? סיפורה של א. מבעד לרגעי ההפתעה של המטפל

 (misremembering or misunderstanding?) תקציר הרצאה

גב' חיותה גורביץ

אני מציעה לבחון את הטקסט שלפנינו במונחי פרדיגמת הטראומה המוקדמת. פרטים רבים לגבי א. מעידים, למעשה, על טראומטיזציה מוקדמת מצטברת שהחלה מלידתה ועיצבה את התהוות והתפתחות העצמי. פראגר מציע לא. מרחב טיפולי מסור ונאמן לדרכו. הוא מבין אירועים נפשיים של א. כנגזרות ותולדות של משאלות מיניות מודחקות, על פי תיאורית הדחף. אבל קריאה זו אין בה די כדי להסביר את משמעות האימפקט הנפשי של הטראומות המוקדמות ואת שיחזורו ופרימתו באנליזה. מעידים על כך מצבי ההפתעה הרבים של המטפל ממה שהתרחש בטיפול.

מתוך מכלול של החומר בחרתי את רגעי ההפתעה, כדי לחדד את השוני בין הנחות היסוד של פראגר לבין פרדיגמת הטראומה המוקדמת. המטפל אינו חושב במושגים אלו, ובנוסף - גם הוא וגם המטופלת מבינים את הטראומה המוקדמת כמינית בלבד במהותה, ולא ערים לאפשרות שמוקד הטראומה הנפשית אינו רק במיניות אלא בפגיעה בעצמי. באופן כללי אומר שפראגר וא. גם שוגים וגם צודקים, כל אחד בדרכו.

שתי הפרדיגמות בהן מדובר הן האחת של תשוקה והשנייה של רוך. ניתן לראות אותן כסותרות, אך גם כמשלימות זו את זו, דהיינו, שפרדיגמת הרוך ישימה להתפתחות המוקדמת של תלות טרום התגבשות העצמי, ואילו זו של התשוקה - לשלב בו העצמי כבר התהווה. 

תיאוריית הפיתוי של פרויד, אותה זנח כבר בתחילת דרכו, ותיאורית הדחף והמיניות הילדית, הותירו את צמד המושגים טראומה ומינית כיחידה אחת בלתי ניתנת להפרדה. ההנחה היא, שפגיעה מינית, דהינו גניטאלית, בילדות, היא המקור לטראומטיזציה של הנפש.

עם פיתוח תיאורית הדחף פרויד כאמור זנח את תיאורית הפיתוי, והנחות היסוד שלו התמקדו בתהליכים אינטרה-פסיכיים בלבד, ובקונפליקטים תוך נפשיים הנפתרים על ידי הדחקה ללא מודע. מדובר במוטיבציה פנימית של שמירת שיווי משקל תוך-נפשי בין עקרון העונג לבין עקרון המציאות. מושג הטראומה הפך לזניח, והמוקד עבר לדחפים הליבידינלים.

מתוך הצמד "טראומה-מינית", פרויד פיתח את נושא המיניות, ואילו פרנצי, עמיתו, היה הראשון שניסה להתוות פרדיגמה של האימפקט התוך-נפשי של טראומה מוקדמת, תיאוריה שיש לה השלכות רדיקליות על הטכניקה האנליטית.

פרנצי הקדים את הגותם של באלינט, וויניקוט, קוהוט, וההתייחסותיים, ובדברי אשלב את מושגיו באלו של וויניקוט, שלמעשה העמיק והרחיב במונחים משלו את פרדיגמת הטראומה המוקדמת.

פרנצי הרבה לטפל בניצולי התעללות מוקדמת, לרוב מינית, אך הניח שמדובר בטווח רחב של מידות ואופנים של תוקפנות והתעללות נפשית, גופנית ומינית, של הזנחה, ושל היעדר מה שאמור היה להיות כדי לאפשר מימוש של הפוטנציות הנפשיות. היות והתעללות מינית היא הקיצונית והחמורה ברצף זה, ניתן להחיל מהאימפקט התוך נפשי שלה על האימפקט של טראומה מוקדמת בכלל. כך, בשלב הרוך והתלות הקיומית במבוגר, בטרם התהוות העצמי, אופני ההישרדות זהים בכל רצף הפגיעות הנפשיות המוקדמות, במידות ואיזונים שונים. במונחי וויניקוט, מצבים קיצוניים ומתמשכים של היעדר התאמה של הסביבה לצורכי התלות קוטעים את חיי הנפש וכופים עליה להתבטל, להיכחד ולהיות ריאקטיביים כדי לשמר את האחדות החיונית עם ההורה.

הנחת היסוד של פרנצי הייתה שפסיכופתולוגיה היא תולדה של הפנמה טראומטית. הטראומה החיצונית מתקבעת כתוך נפשית שכן כל פחד מאסיבי מסכנה חיצונית מעורר תגובה הישרדותית אוטומטית של הלם, שיתוק, אינקורפורציה כפויה מתוך חרדת הכחדה על ידי התוקפן, הזדהות כפויה ומאוימת עם הביטול העצמי הכרוך ביחס המבטל שלו, ופרגמנטציה ודיסוציאציה של חלקי נפש מומתים.

ליבת תיאורית הטראומה של פרנצי היא, לדעתי, בַּמושג 'הזדהות עם התוקפן', המגלם גם את ההתרחשות הטראומטית החיצונית, גם את הרישום התוך נפשי שלה, וגם את השחזור הבלתי נמנע שלה בקשרים בכלל ובמרחב הנפשי בין המטפל והמטופל. אתאר בדיון את המהלך הנפתל של "ההזדהות עם התוקפן" בקשר הטיפולי בין פראגר וא.

       "היה או לא היה" – Miss A and the problem of misremembering

תקציר הרצאה

ד"ר בעז שלגי

בדברי אנסה לטעון, ראשית, כי עצם העלאת השאלה, "היה או לא היה", הוא לגיטימי ביותר. יתרה מזו, אטען כי על המטפל בהחלט לעסוק בשאלה זו, וכי במובן מסוים, הפסיכואנליזה היא "פוסט-טראומטית". ההיסטוריה הטראומטית של המעבר של פרויד ממודל הפיתוי/טראומה למודל הדחף/פנטזיה מקשה על הפסיכואנליזה להתייחס לשאלה זו באופן פתוח, הלוקח בחשבון כי לעתים המטפל עשוי לעשות עוול עצום בהכחישו התעללות מינית שהתרחשה, ולעתים לעשות עוול לא פשוט אף הוא, אם הוא מתייחס לפנטזיה כהיסטוריה ממשית, וכתוצאה מכך מותיר את המטופלת עם "זיכרון" טראומטי שאיתו היא תאלץ לחיות את המשך חייה, לכודה בתעתוע, ומנועה מלפגוש את עצמה ואת נפשה באופן אמיתי.

עם זאת, בהקשר של המקרה שמוצג לפנינו, אטען כי גם לשיטתו של פראגר, כלומר ש"לא היה" ושההיזכרות הינה תוצאה של הימנעות מלפגוש חלקים מאיימים בנפשה של גב' A, הרי שהדרך שבה נבנה הטיפול, דרך שבה המטפל סירב להיכנס ליצירה הדדית עם המטופלת והותיר אותה לפגוש את נפשה "לבדה", לא אפשרה לה לפגוש חלקים מאיימים בנפשה, ולמעשה "אילצה" אותה, במובן מסוים, להשתעבד להיזכרות שאולי לא הייתה נכונה - ולאחר מכן להשתעבד להשתחררות מהיזכרות זו - במקום להתמסר, באופן כואב, אמיתי, ומשותף עם המטפל, לחלקים השונים של נפשה ושל ההיסטוריה שלה. 

       היה או לא היה   Miss A and the problem of misremembering  

תקציר הרצאה

ד"ר דניאל (דני) לוי

 בחירת המקרה של פרופ' פראגר שואבת  אותנו בעוצמה רבה אל שדה הטראומה ,שדה אשר מטלטל את כל מי שנקלע לכוח המשיכה שלו. בשדה הזה ישנם שלושה מרכיבים עיקריים: הקורבנות,האגרסורים והעומדים מהצד. כולנו מושפעים מהשדה הזה.מחוברים אליו בדרכים מפותלות, לפעמים דרך ההיסטוריה שלנו, לפעמים דרך חיינו בהווה, לא תמיד מודעים לנוכחותו בחיינו אך מושפעים כל הזמן.

הדיון בתיאור במקרה של פראגר מושפע מכוחו של השדה ולכן הוא סוער ועוצמתי. לעיתים בעל גוון של דיון אמוני. דיון העוסק בשאלות של אמונה הנוגעת ביסודות חיינו ובשאלות קיומיות. באזורים הללו תהיה המלחמה עזה במיוחד מאחר וויתור על אמונה או כשלון בקרב מסכן את הקיום ואת זה לא נוכל להרשות לעצמנו. נראה שנותר רק לקוות שנצליח להתקרב לעמדתו של ביון אשר צוטט בדברי הפתיחה של עפרה אשל: "האנליטיקאי צריך להשאיר מקום לצמיחה של רעיונות שנובטים בחוויה האנליטית, אפילו אם הנבט של הרעיון הולך להחליף אותו ואת התיאוריות שלו".

מעצם מהותה הטראומה יוצרת דיסוציאציה והדיסוציאציה תוקפת משמעויות. לכן קשה לדעת את משמעותה של הטראומה ויש לעבור דרך מפותלת קשה ולרוב גם מסוכנת עד אשר ניתן לדעת את הטראומה. בשלב הראשון בטיפול אנו פוגשים את החלק הבוגר של המטופל אשר מגיע לטיפול.אם הטיפול מתקדם בצורה טובה יופיע בשלב כלשהו חלק נוסף.החלק הילדי הפגוע הדיסוציאטיבי. הופעתו של חלק זה מעידה שהמטפל עבר בהצלחה את השלב הראשון . פרופ' פראגר אכן עבר את השלב הזה בהצלחה. ממקום אוהב ואכפתי הוא ליווה את המטופלת והביא אותה למקום בו החלק הילדי קיבל החלטה לצאת ולספר את סיפורו. לסיפור של החלק הזה אין מילים טובות המתארות את מצבו. הוא יכול לספר רק בהתנהגות מאחר והטראומה ניתקה בין המילים ובין המשמעויות שלהן. המטופלת מתחילה לספר את סיפורה באנאקטנמנט ובשלב זה המטפל נכשל ולא מאפשר למטופלת לקבל הכרה בחלקים הדיסוציאטיביים שלה. הוא נלחם בה ובסופו של דבר החלק הילדי חוזר, נסגר, מתכווץ ונסוג למקום שבו יקשה עלינו לשכנע אותו ליצור קשר מחדש. השלב השני – נכשל ולא ניתן היה להגיע לשלב השלישי שבו אנו נותנים מילים לאנאקטמנט ומספרים את סיפור הטראומה באופן שהמטופל יחווה את עצמו כמי שהיה שם, ושהדברים אכן קרו לו.

אכן צריך לפגוש את המטופל מעמדה של אמון ולא של חשדנות. מטופלים רבים מידי שילמו את מחיר החשדנות והאמונה התיאורטית היוקדת של המטפלים שלהם. ויחד עם זה כדאי לזכור שכאשר אין זיכרון ברור (ובמקרה זה אין זיכרון בכלל אלא רק מסקנה על קיומה של טראומה) חשוב להחזיק במה שמתרחש בשדה הטרנספרנס. וההתרחשות בשדה הטרנספרנס מספרת סיפור של התעללות וניצול אך לא בתחום המיני אלא בתחום הנפשי. המטופלת מנסה בכל כוחה לספר את מה שקרה ובמסגרת המשאבים העומדים לרשותה היא משתמשת במיניות ככל יכולתה. היא עושה זאת בכדי לספר את מה שלא ניתן לתיאור. את מה שנמצא על פני השטח, גלוי וברור עד כדי כך שלא רואים את זה ולא מתייחסים לזה וקשה להבין עד כמה זה הרסני. העובדה שאימה של Aהשתמשה בנפשה של A  בכדי  לשמור על איזונה הנפשי (אשר כפי הנראה היה מתערער אם לא הייתה מנצלת את בתה באופן הזה) ובכך עיוותה את נפשה של בתה באופן קשה וגרמה לה לנזק ולסבל רב. זה החומר אשר עולה בשדה הטרנספרנס וזו הדרמה המתפתחת בין המטפל והמטופלת.

במהלך ההרצאה נדון בהיבטים השונים של התמודדות עם אנאקטמנט, בדרכים לפגוש ולדבר עם חלקים דיסוציאטיביים  ובמימדים השונים של המפגש עם הטראומה.

קריאה בהקשר – תגובה לפרק הראשון בספרו של ג'פרי פראגר  "להנכיח את העבר: פסיכואנאליזה והסוציולוגיה של זכירה-שגויה(1998)

תקציר הרצאה

שרי עוז

כותרת הפורום היא: היה או לא היה. לאור כותרת זו, אתייחס לשאלה האם גב' א' עברה גלוי עריות בידי אביה. אני לא משוכנעת שאכן אביה פגע בה מינית ולמרות שההסבר שלי שונה מאשר זה של פראגר, אני סבורה שישנו הסבר פשוט אשר נמצא בסימפטומים של גב' א'. אדון בהצגת המקרה של פראגר לאור האווירה המקצועית של התקופה בה הוא כתב את הפרק ובהקשר של הפרק ביחס לספר כולו.

אבדוק את שימושו של פראגר במקרה זה, לטוב או לרע, כדי להציג את רעיונותיו לגבי האופי הבין-אישי של הזיכרון לעומת האופי התוך-אישי. פראגר דן בשלושה מושגים כדי להרחיב בנושא הזיכרון: embodiment– התחושות הגופניות והרגשות הקשורות לחוויות האדם, embeddedness– האינטראקציה בין הפרט לתרבות בה הפרט נמצא, וזיכרון קטגורי – ההתפתחות לאורך החיים של קטגוריות שמהוות את הצירים סביבם מתארגנים החוויות, והתחושות, הרגשות והמחשבות הקשורות לחוויות אלו. אדון ברלוונטיות של מושגים אלו. 

"היה ולא היה"

תקציר הרצאה

ד"ר מאיר שטיינבוק

 בדיון אנסה לחבור לפרופ ג'פרי פראגר , בזמן שהיה מתמחה צעיר בפסיכואנליזה ואתמקד במצב האנליטי כפי שהוא מתבטא במצבי הרגרסיה לתלות . על רקע החשיבה התיאורטית של ויניקוט באלינט ואייגן אתבונן על מה שהיה שם תוך תנועה בין הכותרת הראשית שפרופ' פראגר נתן:  "להנכיח את העבר", לבין  כותרת המשנה : "פסיכואנליזה וסוציולוגיה של זכירה שגויה".

בין 'הנכחה', לבין  'זיכרון ' אתייחס למושג 'שארע ולא נחווה' , ובהשאלה אקרא  לדיון: 'היה ולא היה'.

בטיפול מאפשר הלכוד בתוך 'חוסר מוגנות הקשורה דווקא לאמיתיות' ישתחזרו ללא יכולת למנוע זאת תבניות טראומטיות. מצבי היות, אשר אינם מוכללים לתוך מבניוּת נפשית ואינם ניתנים לייצוג,(חומרים דיסוציאטיבים) יפלשו דרך המערכת החיסונית של המטפל.  המטפל- 'נשא' , פסיבי, לא מודע, נדבק ומדביק  נושא את הקיום הדיסוציאטיבי, הניתוק ההישרדותי של המטופל,  כמצב רווי סבל בתוכו.

הזוג הטיפולי חווה , כל אחד מהם בתוכו, כפי שאראה בניתוח המקרה שלפנינו התנגדות לא מודעת להתמסרות. הנסיון הלא-מודע  לחלץ את ה'אובייקט המטפל הפנימי' מהאחיזה בעצמו ובאמונתו , נחווה על-ידי המטפל והמטופל כהתקפה על חיוּתם ועצמיותם .

לכל אורכו הטיפול מצוי בפיצול בין משיכה להתמסרות והיענות לצרכים התפתחותיים לבין התנגדות להתמסרות זו. המתח הזה מפגיש עם  קריסתה הנסתרת מן העין של הפונקציה האמפטית המצויה בתשתית כתבנית של יחסים טראומטיים ראשוניים מטלטלים ומבלבלים בהם קירבה מתחלפת בפלישה  אל  הגרעין הלא-מתקשר (אינקומוניקדו) של העצמי.

הרשמה

בפניה לגב' קדם מיכאלי  (מזכירת המרכז) טלפון: 03-6447594

כתובת דוא"ל: winnicottspace@gmail.com