מקורות

"דיאלוג עם ילדים" מאת עדנה כצנלסון, מקיף את חיי הילד מהלידה עד ההתבגרות ומציע אפשרויות מגוונות לפירוש הקשר איתו, להבנתו ולתגובה אליו. הספר מתאר שלל מצבים הלקוחים מחיי היומיום ומהספרות. הוא מנסה לכוון את הקשב של המבוגרים לצרכים של הילד, לרצונותיו, לתהיותיו ופחדיו, למן הקימה בבוקר, ההליכה לגן ולבית הספר, הבילוי בשעות הפנאי, הקשר המשפחתי ועד הפרידה בלילה. מובאים לפניכם המבוא והפרק השני מתוך הספר "דיאלוג עם ילדים" מאת עדנה כצנלסון בהוצאת כינרת זמורה ביתן

 

ילדים רבים מגיעים לבדיקת הפסיכיאטר תחת הכותרת "ילד קשה". מאחורי מושג עממי ולא-מדעי זה מסתתרות תיסמונות פסיכיאטריות מרכזיות שהעיקריות בהן הן הפרעת קשב וריכוז, הפרעות התנהגות, הפרעות במצב הרוח ותיסמונת בתר-חבלתית. במאמר ייסקרו ההיבטים הקליניים השונים של ההפרעות הללו, האבחנות המבדילות שלהן, התחלואה הנילווית והפרוגנוזה. מדובר בהפרעות שכיחות מאוד, בעלות השלכות מרחיקות לכת על תהליך התפתחותו של הילד. היכרות עם ההפרעות הללו, איבחון מוקדם וטיפול נכון יכולים למנוע סיבוכים ולשפר את הפרוגנוזה. המאמר מתוך "הרפואה" – כרך 144, חוב' א', ינואר 2005. מופיע באתר הר"י

 

עמותת תאומים ושלישיות הוקמה באוקטובר 2004, על ידי קבוצת הורים ואנשי מקצוע בתחומי חינוך פסיכולוגיה חברה ובריאות, אשר שמו להם למטרה לפעול להעלאת המודעות לצרכים הייחודיים של משפחות מרובות, לבניית תשתית לעזרה הדדית ולעזרה מקצועית, לקידום נושאים שונים במערכות הציבוריות ולקידום המחקר בנושא בארץ.

 

"הוא לא נח לשנייה, ממהר לכעוס ולהגיב בלי לחשוב וזקוק להשגחה מתמדת. האם זה אופי או חינוך? איך הוא מרגיש, ובאילו דרכים אתם יכולים להרגיע אותו ולעזור לו ולעצמכם להתמודד עם האתגר? הילד האגרסיבי-אקטיבי" מאמר מאת דלית בלונדר-רון ואורית שטיבר

 

תכנית ההתערבות למניעת התוקפנות והפחתתה כוללת פיתוח מודעות המחנכת לעמדותיה האישיות כלפי ביטויי התוקפנות של הילדים ולדרכים הרצויות לפתרון קונפליקטים אפשריים. הכשרת המחנכת לגיל הרך היא חיונית ומצריכה למידה של הגורמים לתופעת התוקפנות ושל השפעותיה ההתפתחותיות. למידה זו תחשוף אותה לדרכי התמודדות מומלצים עם בעיות התנהגות וגילוי אלימות.

 

מסמך זה נכתב לקראת דיון בוועדה לזכויות הילד ב-16 בנובמבר 2004, בנושא שירותי בריאות הנפש לילדים ולבני נוער. במסמך ייסקרו הנושאים האלה: • השירותים הפסיכולוגיים והפסיכיאטריים העומדים כיום לרשות ילדים ובני נוער; • הרפורמה בשירותי בריאות הנפש לילדים ולבני נוער בשנים האחרונות; • הבעיות הבוערות בתחום שירותי בריאות הנפש לילדים ולבני נוער – הדורשות פתרון בדחיפות. כתיבה: נעמי מי-עמי, עובדת מחקר ומידע אישור: שמוליק חזקיה, ראש צוות עריכה לשונית: מערכת "דברי הכנסת"

 

כשדני (שם בדוי) היה בן-4 נפטר אביו, כנראה הוא התאבד. במשחקיו הדרמטיים בחדר הטיפול חיכה דני לאבא ולאמא שיחזרו. לאבא שכבר מת, ולאמא שעדיין לא מתה, אבל גם לא ממש הייתה. בשנת חייו השישית מתה עליו אמו... באמצעת שלושה סיפורים מתחקה המאמר אחר תהליך עיבוד האבל של דני על מות ההורים, ואחר תהליך חיזוק כוחותיו בהתמודדות עם החרדה והכעס שעלו וליוו תחושות אלו. דני סיים את הטיפול בדרמה תרפיה כשהוא מחובר לכוחותיו, מסוגל להיפתח אל עצמו ואל סביבתו,ולספר יחד עם הקרובים המשמעותיים לו את סיפור חייו.

 

המאמר מפרט את הגורמים השונים לחרדות נטישה, את הסימפטומים לתופעה, ואת דרכי ההתמודדות איתה.

 

באתר תורגמו סיפורי ילדים מכל העולם ומשפות שונות כולל ציורי המקור.

 

פרק מתוך ספרה של מיכל וימר. בספר כלים ושיטות חדשות להבנת ציורי ילדים, כולל סקירה רחבה וייחודית בנושא: עולמו הרגשי והחברתי של הילד והשתקפותו בציורים. כמו כן, ניתן למצוא בספר סקירה של מקורות המחקר מהארץ ומהעולם, ציורי בית של ילדים מגוש קטיף, ציורי משפחה של ילדים ממשפחות בהרכבים שונים ועוד.

 

ציורי תאומים מבטאים פרדוקס נצחי: לעיתים ירצו להיפרד ולכן יקפידו לצייר באופן שונה זה מזה, ובפעמים אחרות יתקשו להתנתק האחד מהשני ויחקו זה את זה. במה שונים ציוריו של התאום מאלו של הילד היחידאי, מה אפשר "להחליק" ומה צריך להדאיג. מתוך: עיתון להיות משפחה , גיליון 88, כל הזכויות שמורות, מפורסם בהסכמה

 

שפת הגוף של ילדים היא יותר ישירה מזו של המבוגרים - ילדים הרבה יותר 'אמיתיים' ועוד לא למדו כיצד להסתיר רגשות. ניסיון החיים שלנו, המבוגרים, מלמד אותנו להסתיר את מה שאנחנו מרגישים, במיוחד אם זה לא משרת את האינטרסים שלנו באותו רגע. אצל ילדים זה אחרת, הם לא מנסים להסתיר רגשות וגם אם היו רוצים, הם לא תמיד יודעים איך לעשות זאת. זו הסיבה ששפת הגוף שלהם היא אמצעי מצוין להכיר אותם ולהבין מה בדיוק הם מרגישים בכל רגע נתון. מתפרסם באתר "כישורים".