ז' באדר

יום הזיכרון לחללי מערכות ישראל שמקום קבורתם לא נודע

   ז' באדר יום לידתו ויום מותו של משה רבינו על פי המסורת היהודית. דברים לד, ה-ו "וַיָּמָת שָׁם משֶׁה עֶבֶד ה' בְּאֶרֶץ מוֹאָב עַל פִּי ה'. וַיִּקְבר אתוֹ בַגַּי בְּאֶרֶץ מוֹאָב מוּל בֵּית פְּעוֹר וְלא  יָדַע אִישׁ אֶת קְבֻרָתוֹ עַד הַיּוֹם הַזֶּה".

   הרבנות הצבאית הראשית קבעה יום כיום הזיכרון לחללי מערכות ישראל שמקום קבורתם לא נודע. בבית הקברות הצבאי בהר הרצל שבירושליים  נקבעה חלקה לנופלים שמקום קבורתם לא נודע. בז' באדר נערך שם טקס אזכרה ממלכתי לחללים אלה. ב"גן הנעדרים" שבהר הרצל נמצא קיר זכרון ובו שמותיהם של חללי מערכות ישראל, שנפלו בגבולות הארץ ומחוצה לה, ומקום קבורתם לא נודע. 195 מבין חללי צה"ל מוגדרים כיום כחללים שמקום קבורתם לא נודע. מתוכם 120 נהרגו במלחמת השחרור.

נעדרים בעקבות הטבעתה של המשחתת "אח"י אילת" 

   הכרזתם של נעדרים כחללי צה"ל שמקום קבורתם לא נודע היא בסמכותו של הרב הצבאי הראשי, והיא נעשית רק לאחר שהושגו הוכחות חותכות לכך שאכן מדובר בחללים. דוגמה לכך היא שלושת נעדרי קרב סולטן יעקב, ב1982 במלחמת שלום הגליל הם הוכרזו כחלליים עשרים שנה לאחר מכן.

   היו חיילים שנמצא מקום קבורתם, למשל 69 אנשי הצוללת דקר נמצאה אחרי למעלה מעשרים שנה  גוף הצוללת, ובו גופות אנשי הצוות, הושאר במצולות הים. 12 הרוגים מקרבות לטרון במלחמת העצמאות שנמצאו אחרי למעלה מ-50 שנה.

רוח משה וחללי מלחמות ישראל.  

   על משה מסופר במדרש רבה דברים, יא, ו': "אמר משה לפני הקדוש ברוך הוא, רבונו של עולם אם אין אתה מכניס אותי לארץ ישראל הניח אותי כחיות השדה שהן אוכלין עשבים ושותין מים וחיין ורואין את העולם. כך תהא נפשי כאחת מהן. אמר לו, רַב לָךְ. אמר לפניו, רבונו של עולם ואם לאו, הניח אותי בעולם הזה כעוף זה שהוא פורח בכל ארבעת רוחות העולם ומלקט מזונו בכל יום ולעת ערב חוזר לקינו כך תהא נפשי כאחת מהן. אמר לו, רַב לָךְ".

   תהא רוחם של חיילי צה"ל הנעדרים מרחפת ונהנית בעולמות העליונים, עבורם ועבורנו. תהא רוחו של משה    כפי שכתב "אחד העם"  במאמרו משה. "... באמת ניצוץ של 'משה' הולך ומאיר מתוך החשכה בחיי עמנו בכל הדורות... די לנו לפתוח רק 'סדר התפלה', בשביל לראות כמעט בכל עמוּד ועמוּד, שהשאיפה הפנימית להתגשמות האידיאל הנבואי בכל היקפו העולמי לא עזבה את עמנו אף בתקופות היותר אכזריות, עם היותו הוא עצמו נתון בסכנה ונודד מארץ לארץ מפני רודפיו. חיי הוה לא היו לו לישׂראל מעולם. תמיד היה שרוי בצער ומלא כעס ותמרורים על הרעה והרשעה שבהוה. אבל תמיד היה מלא עם זה תקוות מזהירות ואמונה עמוקה בניצחון הטוב והצדק לעתיד, וסמוכים לתקוָתו ואמונתו היה מבקש ומוצא תמיד בחזיונות העבר, שבהם ראה מהרהורי לבו ועמל לקשטם בכל מיני קשוטים, בשביל לעשׂותם מעין 'אַספּקלריא של העתיד'." 

שבועטוב

יששכר