שיגרת חיים תוך כדי שיח משמעותי עם אלוהים בתקופת יצחק.

וגם, הטוב שלי עשוי להוציא את הטוב שבאחר.

א. הסיכון ללכת בדרך השם:

   שוב יש רעב בארץ. בראשית פרק כו (א) וַיְהִי רָעָב בָּאָרֶץ... יצחק פונה אֶל אֲבִימֶלֶךְ מֶלֶךְ פְּלִשְׁתִּים גְּרָרָה. הוא שוקל לרדת למצריים, אבל אלוהים מצווה אותו: (ב)...אַל תֵּרֵד מִצְרָיְמָה שְׁכֹן בָּאָרֶץ אֲשֶׁר אֹמַר אֵלֶיךָ... תהליכי קבלת ההחלטות של יצחק מושפעים גם מציוויי אלוהים. (ג) גּוּר בָּאָרֶץ הַזֹּאת וְאֶהְיֶה עִמְּךָ וַאֲבָרֲכֶךָּ... ההחלטה קשה ומסוכנת. יצחק מחליט ללכת בעקבות אביו ולציית לתורת החיים ההולכת ומתבהרת לשושלת האבות. (ו) וַיֵּשֶׁב יִצְחָק בִּגְרָר...

   אך החיים מסוכנים, לא ברור מהם אמות המוסר של השכנים. הוא זוכה לגור באזור גרר אצל אבימלך מלך פלישתים. החששות גדולים. לכן הוא מגן על רבקה בכך שמספר כי אחותו היא. (ז) וַיִּשְׁאֲלוּ אַנְשֵׁי הַמָּקוֹם לְאִשְׁתּוֹ וַיֹּאמֶר אֲחֹתִי הִוא כִּי יָרֵא לֵאמֹר אִשְׁתִּי פֶּן יַהַרְגֻנִי אַנְשֵׁי הַמָּקוֹם עַל רִבְקָה כִּי טוֹבַת מַרְאֶה הִוא.

   הימים חולפים וכמו אצל כל בני זוג, היצר המיני תופס מקום מרכזי. יצחק ורבקה מאד נזהרו מלחשוף את זהותם כבעל ואישה, אבל זמן רב עבר וחוש הזהירות אינו מכוון באופן מלא וקבוע. (ח) וַיְהִי כִּי אָרְכוּ לוֹ שָׁם הַיָּמִים וַיַּשְׁקֵף אֲבִימֶלֶךְ מֶלֶךְ פְּלִשְׁתִּים בְּעַד הַחַלּוֹן וַיַּרְא וְהִנֵּה יִצְחָק מְצַחֵק אֵת רִבְקָה אִשְׁתּוֹ: אבימלך רואה את הקשר האמיתי בין יצחק לרבקה.

ב. הטוב מצוי בכל יושבי תבל:

   והנה הפתעה. מתברר שניתן לחיות על פי אמות המוסר של מלך גרר ואני עירו. טהרת המשפחה חשובה גם להם. (י) וַיֹּאמֶר אֲבִימֶלֶךְ מַה זֹּאת עָשִׂיתָ לָּנוּ כִּמְעַט שָׁכַב אַחַד הָעָם אֶת אִשְׁתֶּךָ וְהֵבֵאתָ עָלֵינוּ אָשָׁם: (יא) וַיְצַו אֲבִימֶלֶךְ אֶת כָּל הָעָם לֵאמֹר הַנֹּגֵעַ בָּאִישׁ הַזֶּה וּבְאִשְׁתּוֹ מוֹת יוּמָת: החשדנות של יצחק לא הייתה במקומה. אבל הטוב שלי מוציא את טוב האחר, יצחק היה חשדן וזהיר אבל לא תוקפן. תגובת אבימלך מתונה.

ג. הצלחה מעוררת קינאה. העשיר מסתכן ועליו לדעת לנהל את עסקיו כראוי, אחרת יפגע:

   יצחק זורע את האדמה בארץ גרר ואלוהים מברכו על אף הרעב שהוא כנראה כתוצאה מבצורת. (יב) וַיִּזְרַע יִצְחָק בָּאָרֶץ הַהִוא וַיִּמְצָא בַּשָּׁנָה הַהִוא מֵאָה שְׁעָרִים וַיְבָרֲכֵהוּ ה'. הוא מתעשר בניגוד למה שקורה בסביבתו. איש מבורך הוא יצחק גם בעיני הפלישתים. אבל להיות מבורך אין משמעו גם להיות אהוב. להיפך, הוא הופך להיות למושא קינאה. (יג) וַיִּגְדַּל הָאִישׁ וַיֵּלֶךְ הָלוֹךְ וְגָדֵל עַד כִּי גָדַל מְאֹד: (יד) וַיְהִי לוֹ מִקְנֵה צֹאן וּמִקְנֵה בָקָר וַעֲבֻדָּה רַבָּה וַיְקַנְאוּ אֹתוֹ פְּלִשְׁתִּים: (טו) וְכָל הַבְּאֵרֹת אֲשֶׁר חָפְרוּ עַבְדֵי אָבִיו בִּימֵי אַבְרָהָם אָבִיו סִתְּמוּם פְּלִשְׁתִּים וַיְמַלְאוּם עָפָר: הפלשתים גם התנכלו לו. יצחק לא נילחם, הוא מוותר ונסוג.

   יצחק עוזב את המקום. ההצלחה מאירה לו פנים גם במקום החדש. "הבארות מלאים במים חיים." (טז) וַיֹּאמֶר אֲבִימֶלֶךְ אֶל יִצְחָק לֵךְ מֵעִמָּנוּ כִּי עָצַמְתָּ מִמֶּנּוּ מְאֹד: (יז) וַיֵּלֶךְ מִשָּׁם יִצְחָק וַיִּחַן בְּנַחַל גְּרָר וַיֵּשֶׁב שָׁם... (יט) וַיַּחְפְּרוּ עַבְדֵי יִצְחָק בַּנָּחַל וַיִּמְצְאוּ שָׁם בְּאֵר מַיִם חַיִּים:

ד. מאמין שלא מתייאש, מחויב לנהל את אורח חייו בחכמה, החכמה היא בוויתור ובפיוס:

   הקנאה ממשיכה והניסיון להרחיק את יצחק מהמקום נמשך עוד זמן מה. יצחק לא מתייאש, אפילו אינו מרבה לשאול את אלוהים, הוא אינו מהסס. אלוהים ברך אותו, אלוהים הבטיח לו וזה מספיק לו כדי לנהל חיי הישרדות מצד אחד, אבל תוך ניסיון להגיע לפיוס. הוא מוותר ומוותר ומוותר, (כ) וַיָּרִיבוּ רֹעֵי גְרָר עִם רֹעֵי יִצְחָק לֵאמֹר לָנוּ הַמָּיִם... (כא) וַיַּחְפְּרוּ בְּאֵר אַחֶרֶת וַיָּרִיבוּ גַּם עָלֶיהָ...

   והנה פלא, אחרי זמן מה, גם רועי גרר מוותרים. (כב) וַיַּעְתֵּק מִשָּׁם וַיַּחְפֹּר בְּאֵר אַחֶרֶת וְלֹא רָבוּ עָלֶיהָ...

ה. אלוהים מחזק את מאמיניו הלא מודעים לפחדיהם:

   יצחק אפילו אינו זקוק לחיזוק מצד אלוהים, אבל אלוהים בכל זאת פונה אליו ומחזק אותו. הוא מבקש ממנו אל תירא! האם יצחק נראה ירא? על פי הסיפורים לא ולא. אבל כנראה שספקות מקננים בכל מאמין ללא קשר לביטחונו, ואלוהים מבקש לחזק את מאמיניו. היה מודע ליראתך, אבל אל תדאג, אני איתך! מודיע לו אלוהים. (כד) וַיֵּרָא אֵלָיו ה' בַּלַּיְלָה הַהוּא וַיֹּאמֶר אָנֹכִי אֱלֹהֵי אַבְרָהָם אָבִיךָ אַל תִּירָא כִּי אִתְּךָ אָנֹכִי וּבֵרַכְתִּיךָ וְהִרְבֵּיתִי אֶת זַרְעֲךָ בַּעֲבוּר אַבְרָהָם עַבְדִּי: כאות תודה יצחק בונה מִזְבֵּחַ וַיִּקְרָא בְּשֵׁם ה' וַיֶּט שָׁם אָהֳלוֹ וַיִּכְרוּ שָׁם עַבְדֵי יִצְחָק בְּאֵר:

ו.הסכם השלום בנוי על טוב שיוציא טוב מהאחר:

  (כו) וַאֲבִימֶלֶךְ הָלַךְ אֵלָיו מִגְּרָר וַאֲחֻזַּת מֵרֵעֵהוּ וּפִיכֹל שַׂר צְבָאוֹ: (כז) וַיֹּאמֶר אֲלֵהֶם יִצְחָק מַדּוּעַ בָּאתֶם אֵלָי וְאַתֶּם שְׂנֵאתֶם אֹתִי וַתְּשַׁלְּחוּנִי מֵאִתְּכֶם: (כח) וַיֹּאמְרוּ רָאוֹ רָאִינוּ כִּי הָיָה ה' עִמָּךְ וַנֹּאמֶר תְּהִי נָא אָלָה בֵּינוֹתֵינוּ בֵּינֵינוּ וּבֵינֶךָ וְנִכְרְתָה בְרִית עִמָּךְ:

   הסכם השלום נחתם. יש טוב גם באלו שנראים רעים, חושב לעצמו כנראה יצחק. לכן הוא לא מנהל מלחמות, הוא מנהל מערכת של וויתורים. זו הייתה גם הנחיית אלוהים כאשר ציווה עליו לא לרדת ממצריים. אנשי אבימלך אף הם לא נלחמו, רק דחו אותו והם מנסחים את סעיפי הסכם השלום ברוח של הטוב שבנו הפוגש בטוב של האחר. (כט) אִם תַּעֲשֵׂה עִמָּנוּ רָעָה כַּאֲשֶׁר לֹא נְגַעֲנוּךָ וְכַאֲשֶׁר עָשִׂינוּ עִמְּךָ רַק טוֹב וַנְּשַׁלֵּחֲךָ בְּשָׁלוֹם אַתָּה עַתָּה בְּרוּךְ ה': (ל) וַיַּעַשׂ לָהֶם מִשְׁתֶּה וַיֹּאכְלוּ וַיִּשְׁתּוּ: (לא) וַיַּשְׁכִּימוּ בַבֹּקֶר וַיִּשָּׁבְעוּ אִישׁ לְאָחִיו וַיְשַׁלְּחֵם יִצְחָק וַיֵּלְכוּ מֵאִתּוֹ בְּשָׁלוֹם:

   זהו שלום של באר מים חיים. באר שבע מלשון שבועה ואולי גם: אל תקרי בש' ימנית אלא בש' שמאלית שהיא השובע, השפע, שבא בעקבות השלום. (לב) וַיְהִי בַּיּוֹם הַהוּא וַיָּבֹאוּ עַבְדֵי יִצְחָק וַיַּגִּדוּ לוֹ עַל אֹדוֹת הַבְּאֵר אֲשֶׁר חָפָרוּ וַיֹּאמְרוּ לוֹ מָצָאנוּ מָיִם: (לג) וַיִּקְרָא אֹתָהּ שִׁבְעָה עַל כֵּן שֵׁם הָעִיר בְּאֵר שֶׁבַע עַד הַיּוֹם הַזֶּה:

שבוע טוב

יששכר