בעיצומה של השואה באירופה:

התקיים זרם דקיק עד מאוד של אנשים שהצליחו להימלט בעור שיניהם ממחנות הריכוז ולהגיע למחוזות מבטחים.

כמובן, שהם סיפרו, וסיפרו, וסיפרו, וסיפרו, על אודות הזוועות: על מחנות הריכוז, על האכזריות, על הרעב, על העינויים, על המחלות, ועל המוות... ועל מה לא...

אותם ראשוני ניצולים אומללים, עדיין לא ידעו שלא הוגדשה סאת סבלם. הם ממש לא ידעו מה מחכה להם. הם כלל לא העלו בדעתם שמישהו יטיל ספק בעדותם המזעזעת...

אבל באותם ימים כידוע "החברה הנאורה והשפויה" לא האמינה לשום מלה שיצאה מפיהם, "הרי הגרמנים הם אות ומופת לעם תרבותי ונאור ביותר".

וכך, אותם ניצולים נחשבו במקרה הטוב לפוסט-טראומטיים מדמיינים ובמקרה הגרוע למשוגעים שהוזים נון-סטופ... אוי לאותה בושה !

ובימנו:

אני קורא לציבור המטופלים ולציבור המטפלים שלא להכחיש את הטיפולים הפסיכו-דינאמיים האגרסיביים והאכזריים (מבחינת המטופלים).

אני קורא לכולנו לתת כבוד לסבל התהומי של הניצולים מהטיפולים גם אם אנו לא מבינים איך הטיפולים האלה מתנהלים...

אני קורא להתחבר אל האנשים האלה שסבלו דיים ולא להוסיף חטא על פשע, וחס וחלילה לא להכחיש את השואה הפנימית שעבר כל אדם שהוכנס לטיפול פסיכו-דינאמי ארוך טווח מבלי שהוא יהיה מודע למהות הטיפול ולסיכוניו מבעוד מועד. 

כדי שלא תהיו חלק מהבושה !