אתמול חוויתי חוויה מוזרה מאד. הואשמתי בכפייה דתית!

מקום העבודה שלי, הוסטל לחולי נפש צעירים. למי שנשאר שבת, הקפדתי שיקנו ביום שישי עיתון, משקה קל, חלה ותירוש.

נראה לי חשוב מאד לחגוג שבת כהילכתה.

האם בית שלנו כתבה לי לפני מספר שבועות שתירוש זה בזבוז. כתבתי לה בחזרה (במחברת דוחות) שבעיני זה לא בזבוז, זה מסמלי השבת.

אתמול, בישיבת צוות, העלתה את הנושא הזה, והצוות טען שהדיירים מתייחסים לתירוש כמו אל פטל, מאחר והדייר שנהג לערוך קידוש עזב, והמדריך שהיה עושה להם שבת כהילכתה, כבר לא עובד בשבתות.

אחד ממדריכי השבת טען, שמהתירוש תמיד נשאר קצת, ואילו מהקולה לא נשארת טיפה. זוהי היסחפות לכיוון האי דיוק (שלא נאמר שקר גס), מאחר ובבואי לעבודה במוצ"ש מעולם לא מצאתי שאריות תירוש, אך תמיד מצאתי שאריות קולה. זהו פרט קטן, אך מעצבן.

אמרתי לצוות שבעיני, חשוב לציין את סממני השבת, והעובדת הסוציאלית דידקה ואמרה, שזה חשוב בעיני, אך לא בעיניהם. אמרתי שבהוסטל יהודי במדינה יהודית זה המעט שאפשר לעשות כדי לאפיין שבת. ואז קפצו והאשימו אותי בכפייה דתית! כלומר, טלוויזיה, בישול, כל סממני החול,

אבל אם יש תירוש - זו כפייה דתית!

הגדיל ואמר אחד ממדריכי השבת, שבכלל לא חשוב להם שבת. הם עטים על האוכל! וזה בפירוש לא נכון!

הצעתי שהנושא יעבור לישיבת דיירים. אם הבית הציגה את הדברים כאילו הברירה היא בין תירוש לבין שתי קולה. בישיבת דיירים, הקולות שביקשו שיהיה תירוש, טבעו בקולות שביקשו עוד קולה לשבת.

גועל נפש!

האמת היא, שהיציאה הזו של האם בית ישבה על דברים אחרים, על מאבקי כוח סמויים וגלויים, על ניסיון לרכוש נקודות במקום שאי אפשר לנצח בנוק אאוט. בקיצור, נקמנות לשמה! וכמו שאיתי כתב על קבוצה שבנסיבות מסוימות הופכת להמון, כאן הצוות המתון שלנו נגרר למקום קשה, מכוער, מזעזע. מתוך "לשמה" של חיסכון וליברליזם, הגיעו ל"שלא לשמה" של האשמות ומניפולציות.

וחשוב לציין, שיש מספיק כסף גם לקולה וגם לתירוש. וכואב לי על הדיירים שביקשו שיהיה תירוש, והותקפו על ידי אותם דיירים שרוצים עוד קולה. שנענו למניפולציה של "או תירוש, או עוד קולה".

אחת מנקודות השפל של הצוות.

ושולחן השבת של הדיירים, שיהיה מעתה נטול תירוש, נרות כבר לא מדליקים, סתם ארוחת ערב בלי נשמה יתרה.

אבל, לא תקום ולא תהיה בהוסטל כפייה דתית!