קבוצת הורים של חולי נפש צעירים. מנחות ביחד העובדת הסוציאלית שלנו, ואנוכי בגישה של פסיכולוגיה ביהדות.

בפעם הקודמת אמרה אחת האימהות שאנחנו מגרדים את הפצעים. האמירה הזו זיעזעה אותי. היום, בעצה אחת עם העובדת הסוציאלית, הבאתי לקבוצה שאלון שמחה (אחד מהשאלונים של ד"ר יאיר כספי, אפשר למצוא כאן בפורום הזה).

חיכינו קצת. הרגשתי קצת היסוס, קצת ליגלוג, קצת תמיהה נרגזת. אחד ההורים, נחשון, דיבר על יום שלג, תופעה שמתרחשת ביישובו אחת לשנתיים.

בסופו של דבר, היה טוב מאד. נהנינו. מצאנו חסדים ומצוות, גילינו את אלוהי הבריאה, גילינו אלילים.

ואני גיליתי שהקבוצה עבדה עד היום את אליל הצער. את אליל המחלה. דווקא אנחנו, שמדברים על להכניס את המחלה לפרופורציה, ולעבוד את אלוהי החיים.

גיליתי שכמנחת הקבוצה, עבדתי את אליל הצער.

גיליתי שגם בקבוצה של הורים לצעירים חולי נפש, מותר ליהנות.

גיליתי שמותר לשמוח.

גייתי את אלוהי השמחה.