פסיכולוגיה עברית | ארכיון פסיכותרפיה וריפוי ברוח יהודית

מאת:

אריאל

תאריך:

29/9/2005 12:19

נושא:

השער החמישים - הלדפוק ?

תוכן:

שנה טובה לכולם,
כלפי הימים הנוראים בכלל ויום הכיפורים בפרט,
הטיפוס המתמשך במהלך ימי חודש אלול , הגבהים של ראש השנה , הפסגה של יום כיפור , הנגיעה בקצהו של הקודש בקריאת "ה' הוא האלוקים " בסוף תפילת נעילה , והנפילה הבלתי נמנעת עם שובם של ימי החול.
הפער בין יום הכיפורים ליום י"א בתשרי בלתי אפשרי. נפתח בפנינו השער החמישים ביום הכיפורים ומיד "דודי חמק עבר". האהבה הנכזבת מותירה אותנו המומים עם חלל ריק . לתוך חלל זה עשויים להכנס (ונכנס) מיני "עבודות זרות".
הכאב שבנפילה יוצר אצלי לעיתים אף רתיעה מלהתרומם. למה לטפס אל נקודת חוסר שיווי המשקל (בלשונו הזהב של צביקה )?

נזכרתי בהקשר זה בשיר של ביאליק על הטיפוס במעלה חמישים שערי הקדושה :

הֵצִיץ וָמֵת / ח"נ ביאליק

הוּא נִכְנַס אֶל גִּנְזֵי הַפַּרְדֵּס וּבְיָדוֹ לַפִּידוֹ –

וַחֲמִשִּׁים לַפַּרְדֵּס שְׁעָרִים,

וּבְכֹל נְתִיבוֹתָיו חַתְחַתִּים: תְּהוֹמֵי תְהוֹמוֹת

וְהַרְרֵי הָרִים;

וְלַהַט הַחֲרָבוֹת בַּשְּׁעָרִים, וְאַחֲרֵי הַמְּזוּזוֹת

הַנְּחָשִׁים לְמוֹ-אָרֶב –

וְהוּא עָבַר שָׁלוֹם בֵּין כֻּלָּם, פָּסֹחַ עַל-נְחָשִׁים

וְחָמֹק מִתַּחַת לֶחָרֶב.

לִפְנַי וְלִפְנִים נֶחְפַּז לָבֹא וּלְפָנָיו לַפִּידוֹ.

מִשְׁתָּאִים, מַחֲרִישִׁים

נָסוֹגוּ תַרְשִׁישִׁים: עַז-נֶפֶשׁ, הֲיַהֲרֹס לָבֹא

עַד שַׁעַר הַחֲמִשִּׁים?

הוּא יַהֲרֹס! – וַיָּבֹא אֶל גִּנְזֵי הַגְּנָזִים,

לֹא-דָרַךְ עוֹד זָר שָׁם,

וַיַּחְתֹּר עַד-גְּבוּלוֹת אֵין גְּבוּלוֹת, מְקוֹם הַהֲפָכִים

יִתְאַחֲדוּ בְשָׁרְשָׁם.

וַיּוֹסֶף וַיַּחְתֹּר, וַיִּמְצָא הַיָּשָׁר בַּשְּׁבִילִים –

הֶעָקֹם,

וַיֵּט בּוֹ, וַיָּבֹא בְּאַחַד הַזְּמַנִּים עַד-מָקוֹם –

אֵין זְמַן וְאֵין מָקוֹם.

עַד כְּלוֹת אוֹר עִם-חֹשֶׁךְ הִגִּיעַ, עַד אַפְסֵי הַתֹּהוּ,

לֹא-שָׁלְטָה בָם עַיִן –

וְשַׁעַר הַחֲמִשִּׁים, הָאַחֲרוֹן – אֲהָהּ, אֵל מִסְתַּתֵּר –

מָה רָחוֹק עֲדַיִן!

וְדֹעֵךְ הַלַּפִּיד וְדֹעֵךְ. הַדְּרָכִים מִשְׁתַּבְּשִׁים,

הַשְּׁבִילִים מִתְעַקְּלִים –

וְכֻלָּם רַק פְּרֹזְדוֹר לִפְרֹזְדוֹר – וְאֵי אַחֲרוֹן הַשְּׁעָרִים?

וְאֵי עֶצֶם הַטְּרַקְלִין?

וּכְבָר עָיְפָה נַפְשׁוֹ מֵחֲתֹר. לֹא-נֶאֱמַן אוֹר עֵינָיו

וְרוּחוֹ לֹא נָכוֹן;

וַיְהִי כִּי לֹא-יָכֹל עוֹד לֶכֶת עַל-שְׁתַּיִם קוֹמְמִיּוּת –

וַיִּזְחַל עַל-גָּחוֹן.

וּבְלַחֲכוֹ עָפָר, עַל-שְׂפָתָיו עוֹד תְּחִנָּה אַחֲרוֹנָה

בּוֹעֶרֶת בְּלִי-חָשָׂךְ:

"לוּ אָבֹא עַד שַׁעַר הַחֲמִשִּׁים, אַךְ-רֶגַע לוּא אָצִיץ

מֵעֵבֶר לַמָּסָךְ."

הַתְּפִלָּה נִשְׁמָעָה; וּבְטֶרֶם הַלַּפִּיד הַדּוֹעֵךְ

עַד-קִצּוֹ יַגִּיעַ –

וְשַׁעַר הַחֲמִשִּׁים, כְּלִיל אַבְנֵי הַשַּׁיִשׁ הַטָּהוֹר,

לְפָנָיו הוֹפִיעַ.

רוֹעֶדֶת הַיָּד, מֻכַּת זֹהַר הָעָיִן –הֲלִדְפֹּק?

עוֹד רֶגַע הִתְאַפֵּק,

וּפִתְאֹם הִתְחַזֵּק וַיָּעָז, וַיָּקָם מִזְּחֹל –

וַיִּתְדַּפֵּק.

אָז יִכְבֶּה הַלַּפִּיד, וְדַלְתוֹת הַשַּׁעַר נִפְתָּחוּ –

וַיָּצֶץ שָׁם פְּנִימָה,

וַתִּצְנַח גּוּפָתוֹ, וּבְצִדָּהּ אוּד עָשֵׁן, וַתִּגְהַּר

עַל מִפְתַּן הַ בְּ לִ י מָ ה.