אחת הפסקאות האהובות עלי במיוחד. מתוך נתיב התשובה פרק א' (מאת המהר"ל מפראג)

בספר משלי:
    "חָכְמוֹת בַּחוּץ תָּרֹנָּה בָּרְחֹבוֹת תִּתֵּן קוֹלָהּ 
      בְּרֹאשׁ הֹמִיּוֹת תִּקְרָא בְּפִתְחֵי שְׁעָרִים בָּעִיר אֲמָרֶיהָ תֹאמֵר
      עַד מָתַי פְּתָיִם תְּאֵהֲבוּ פֶתִי וְלֵצִים לָצוֹן חָמְדוּ לָהֶם וּכְסִילִים יִשְׂנְאוּ דָעַת
      תָּשׁוּבוּ לְתוֹכַחְתִּי הִנֵּה אַבִּיעָה לָכֶם רוּחִי אוֹדִיעָה דְבָרַי אֶתְכֶם
      יַעַן קָרָאתִי וַתְּמָאֵנוּ נָטִיתִי יָדִי וְאֵין מַקְשִׁיב
      וַתִּפְרְעוּ כָל עֲצָתִי וְתוֹכַחְתִּי לֹא אֲבִיתֶם 

      גַּם אֲנִי בְּאֵידְכֶם אֶשְׂחָק אֶלְעַג בְּבֹא פַחְדְּכֶם
      בְּבֹא כְשׁוֹאָה פַּחְדְּכֶם וְאֵידְכֶם כְּסוּפָה יֶאֱתֶה בְּבֹא עֲלֵיכֶם צָרָה וְצוּקָה
      אָז יִקְרָאֻנְנִי וְלֹא אֶעֱנֶה יְשַׁחֲרֻנְנִי וְלֹא יִמְצָאֻנְנִי "

שלמה המלך ר"ל כי התורה - שהיא החכמה, ולכך לא כתיב "חכמה", רק "חכמות" - שהיא חכמה העליונה שאין אחריה דבר,

והחכמה הזאת היא בחוץ תרונה - כלו' שמתחייב דבר זה מן החכמה של תורה אל כל בני אדם וזהו בחוץ תרונה.

ואמר "ברחובות תתן קולה", ר"ל הדבר הזה שהוא מתחייב מן התורה, אל תאמר שהחיוב הזה אינו רק לחכמים גדולים מאוד, אבל חיוב זה ברחובות ששם רבים בני אדם,

ויתר מזה עד שתקרא בראש הומיות ששם קבוץ בני אדם דהיינו שהדבר הזה מחויב אצל בני אדם בינונים,

ויותר מזה בפתחי שערים ששם נכנסים הכל

עד שהגזרה הזאת מחויבת אצל כל בני אדם ואי אפשר שנעלם זה מן אדם אחד,

ומה הוא הדבר הזה? כי האדם יש לו לחשוב על דרכיו,

ואמר "עד מתי"...  כלומר - וכי אין אתם יראים כי תלכו מן העולם בלא תשובה? ולכך יש לכם להתחרט על מעשיכם.

וכנגד ג' כתות מדבר: כי יש חוטא שהוא חומד אל התאוה מן זנות ושאר תאות וזהו שאמר תאהבו פתי שאין נמשך אחר השכל רק אחר הגוף, ולכך יקרא פתי שאין לו השכל ודעת, וכמו שאמרו (סוטה ג', א') "כי תשטה" -  אין האשה מנאפת עד שתכנס בה רוח שטות כי הזנות מעשה חמרי וכאשר מנאפת נכנס בה רוח שטות והלך השכל אשר מרחיק התאוות הגופנים.

ואח"כ אמר נגד כת שניה והם הלצים המכלים ימיהם בהבל במעשים שאין בהם ממש - ע"ז אמר "ולצים לצון חמדו להם".

ואח"כ אמר "וכסילים ישנאו דעת", וזה כנגד בני אדם שהם רעים ורשעים לא מצד שהם מתאוים אל התאות רק שהם רעים ונפש רשע מתאוה לרע מפני שהוא רע, וזהו וכסילים ישנאו דעת כי הדעת מחייב לעשות הטוב והם שנאו הדעת רק אוהבים הרע. וכמו כן זכרם דוד בפסוק  "אשרי האיש אשר לא הלך בעצת רשעים ובדרך חטאים לא עמד ובמושב לצים לא ישב".

 ואמר "תשובו לתוכחתי" - ר"ל כי מצות התורה אומרת לחוטאים שישובו לקיים ולשמור מצות התורה אף שחטאו מתחייב להם שישובו, וכאשר ישובו החוטאים אל הש"י מקבלם בתשובה.

ואף אם היו חוטאים במזיד היה מתחייב מן התורה שיש להם תשובה, כי התורה שהיא שכלית לגמרי והאדם אינו שכלי רק הוא בעל גוף, ואילו היה האדם בעל שכל לגמרי וחטא אין התשובה מועילה לו, כי התשובה בשביל שיאמר חטאתי והוא מתחרט על מעשיו, והחרטה שייכת לאדם במה שאין כל מעשיו שכלים, ולכך לא היה שייך תשובה כלל אם היה  האדם שכלי, אבל מפני שהאדם אינו שכלי גמור תשובה וחרטה שייך בו, ולכך התורה השכלית קורא לחוטאים שישובו.

ואם לא שב בתשובה אחר שיודע שחטא והיה לו לשוב מן חטא וזה מורה שחטא שלו מצד השכל לא מצד שאינו שכלי גמור, ואז מתחייב מן התורה השכלית דבר זה - "יען קראתי ותמאנו נטיתי ידי ואין מקשיב ותפרעו כל עצתי ותוכחתי לא אביתם" וגו' "אז יקראונני ולא אענה ישחרונני ולא ימצאונני".