מתוך שיריה של דליה רביקוביץ זכרונה לברכה.

" קם הרב (רבי עקיבא) ונסע לבירה, לגמוע תורה כמבוע, ושם בגורן נשארה, ביתו של כלבא שבוע (אישתו רחל). ומקץ עשרים שנה, כאשר הלבין שערה, שב בעלה לביתו, והוא גדול בתורה. חזר הרב לביתו, וכל נפשו געגוע, חזר הרב אל אשתו, בתו של כלבא שבוע. הדפוה משם תלמידיו, אמרו לה סורי אשה, אמר הרב – הניחוה, כי היא תורתי הקדושה.

"אם אדם נופל ממטוס באמצע הלילה, רק אלוהים לבדו יכול להרים אותו. אלוהים מופיע אצלו באמצע הלילה, ונוגע באיש ומפיג את ייסוריו. אלוהים אינו מוחה את דמו, כי הדם אינו הנפש. אלוהים אינו מפנק את איבריו, כי האיש איננו בשר.
אלוהים גוחן מעליו, מרים את ראשו ומביט בו. בעיני אלוהים האיש הוא ילד קטן, ילד קטן."

חמדה (שיר לשבת)

"שם ידעתי חמדה שלא הייתה כמוה,
והזמן ההוא היה יום השביעי בשבת
וכל בדי אילנות היו מתעצמים לגבוה.
והאור הלך מסביב שוטף כנהר לנבוע
וגלגל העין את גלגל החמה חמד.
אז ידעתי חמדה שלא הייתה כמוה.
הזהירו ראשי השיחים והאור לא ידע שובע,
ניתך בגלי הנהר ובכל אורותיו ניצת,
אף ראשי היה בעיניו כתפוח זהב לבלוע.
שושני נהר צהובות פערו את פיהן לבלוע
את אדוות הנהר בחופזן וגבעול השט,
אז ידעתי חמדה שלא הייתה כמוה.
ואותו היום היה יום השביעי בשבת
וכל בדי אילנות מתעצמים בתשוקה לגבוה
ואז ידעתי חמדה שלא הייתה כמוה.

יהי זיכרה ברוך

יששכר