פסיכולוגיה עברית | ארכיון פסיכותרפיה וריפוי ברוח יהודית

מאת:

החפץ חיים

תאריך:

22/8/2005 13:56

נושא:

הבנה והתמודדות

תוכן:

שלום לכם,

אני משתף אתכם במקרה פרטי שלי, הסיבה לשיתוף כמו הכותרת, ברצוני להבין ולנסות להתמודד טוב יותר. למה? בשביל להיות אב טוב יותר, לעזור לילדי, זאת חובתי.

אישתי נפטרה לפני 8 חודשים מ-"המחלה" אחרי שנה של מאבק מרשים בדרכו ועצוב בתוצאתו.
נשארנו בבית אני ו- 3 ילדים, הבת הגדולה בת 22 הבינונית 17 והבן הקטן בר-מצווה.

הבת הבינונית שהיא בת-אדם מקסים, איכפתניקנית, עוזרת, טובה, אחראית, משקיענית וכו', בצד הריגשי חברתי
היא סגורה יותר, אדישה מעט, מצפה שיזמינו אותה, לא יוזמת, די מצוברחת, צנועה ומאופקת. אם היא תוזמן לחברה היא תלך בשמחה ואם לאו היא תשאר בבית לא תקטר ולא תעשה מעשה.
קשה לי מאוד לראות אותה במצב זה! אני משתדל מאוד עבורה, גורם לה להזמין חברות לביתנו ואז אני אהיה נחמד מאוד מאוד אליהן, כשאני מסתכל מהצד אני רואה אותה שקטה כשהיא נמצאת עם חברותיה. בבית כשהיא נצאת עם אחיה הצעיר הם שמחים ועליזים והבית מלא בקולות שלהם, ממש כייף. היא מתפקדת כמו אמא באחריות ורגישות.
שאני מעלה את נקודת היוזמה החסרה שלה לטעמי אני מקבלת מקלחת של צוננין, אלה החיים שלי כחה אני מרגישה וזה מה שאני רוצה, בתור אב/אם אפשר להבין את תחושתיי.
החלטתי שכשתתחיל שנת הלימודים אני אפנה לאנשים המתאימים בביה"ס כמו בשנה שעברה שישימו לב, שיהיו רגישים יותר, שלא ירחמו חס וחלילה אבל כן שיהיו מודעים. בתקווה.
הלכנו לייעוץ קצר מאוד, היא לא רצתה להמשיך בו ואני לא לחצתי עליה בזמנו והיום אפילו לא מדבר איתה על זה כנראה שמפחד שלי.
אני מחפש דרך/כיוון כדי לעזור לה.

תודה רבה מראש לכם
החפץ חיים