חברים יקרים,

אמנם תשעה באב מאחורינו ואני גם יודע את מה שאמרו חכמים עבר זמנו בטל קורבנו. ובכל זאת, אולי ההפסקה הכפויה בפעילות הפורום לא צריכה למנוע את הדיון בשאלה הזאת.

אמרו חכמים שלא חרב בית המקדש אלא בגלל שנאת חנם והוא עתיד להבנות באהבת חנם. רציתי לשתף אתכם בהרהורים על המושגים האלה.

מה זה בדיוק שנאת חנם? יש בכלל דבר כזה? האנשים באותו דור באמת שנאו סתם כך? בלי סיבה? מאחורי שנאה אין תמיד סיבה? שנאת חנם פירושה שלא הייתה כל סיבה לשנאת פלוני את אלמוני או שמא אלמוני מטיל ספק בלגיטימיות תחושת השנאה של אלמוני? במילים שנאת חנם התכוונו חכמים לומר שאין מקום לשנאה הזאת? שצריך למנוע אותה?

את מה אנחנו מגנים במונח שנאת חנם? את עצם תחושת השנאה או מעשים שבאו בעקבותיה? למה אנחנו מתכוונים באהבת חנם? מתכוונים לאהבה כפשוטה? יש דרישה מהמאמין לחוות תחושת אהבה סתם כך כלפי כל אדם או חלק מבני האדם בלי סיבה? את המונח אהבה/שנאה בהקשר הזה צריך אולי להבין כמו את המונח שמחה בהקשר של ימים טובים? משהו מעין "אין שמחה אלא בבשר ויין? אהבת חנם זה "מה שרע לך אל תעשה לחברך"?

ובעיקר מעניינת אותי השאלה העקרונית. שנאת חנם בכלל אפשרית? מאחורי שנאה לא עומדת אי קבלה של משהו שמקורה בעמדות ילדות מופנמות שקשה מאד להשתחרר מהן? ואם שנאה נובעת מעמדות כאלה אפשר לקרא לה שנאת חינם?

צביקה.