מתוך ראיון עם ניר ברעם

   אפלפלד: ''יש לנו מכנה משותף אחד וצריך ללכת אליו כדי למצוא גם תודעה קולקטיבית. עד המאה ה- 19 הייתה מרבית היהדות אמונית. רק בסוף המאה ה- 19 החל השבר הגדול שממנו צמחו דגמים שונים של יהדות.

   לדעתי יש קודם כל להחזיר את האמונה ולחזור אל הבסיס של המשנה, הגמרא, והרמב''ם, אלו הדברים היחידים שמאחדים את כולנו. הם והאמונה מהווים את הקוד התרבותי העמוק ביותר שלנו.

   למרות שהדגם התפצל, יש לקחת את השברים ולאחות אותם מחדש, האמונה היהודית היא חלק מהמבנה של היהודי, צריך לברר כיצד קונים בחזרה את האמונה הזו, איך קונים חזרה את אורח החיים היהודי שבדור הקודם עוד חשו משהו ממנו והיום כבר גם את המעט הזה בקושי ניתן למצוא''.

קטע מתוך ספרו של אפלפלד השופך אור על זיקתו של הסופר, אל הזהות היהודית הנעלמת. וכך הוא כותב ב'עוד היום גדול – ירושלים:הזמן והאור', שיצא ב- 2001 בהוצאת 'כתר':

פעם פגש אותי הזז ברחוב ושאל לשלומי. אמרתי לו, ''תודה לאל.''
''למה אתה אומר תודה לאל,'' הקפיד עימי. ''אתה דתי?''

לא ידעתי מה לומר ועשיתי תנועה של מבוכה.
''סופר חייב להקפיד על אמירותיו.''

הסכמתי עמו.

נזיפתו הכאיבה לי. מאז, כשאני כותב אני משתדל שהמילים יהיו תואמות את הכוונה, והפעם נכשלתי.

על-פי הכללים המקובלים אינני יהודי דתי. איני הולך לבית-הכנסת ואיני מקיים מצוות כהלכתן. אבל היצירה היהודית היא חלק בלתי נפרד ממני. המקרא, המשנה, הגמרא, ספרות ימי הביניים, 'הזוהר' והספרות החסידית הם ספריי. אני מעיין בהם כל יום שעה-שעתיים, ולעיתים יותר. הם מלווים את מחשבתי עד לשינה.

כשאני יוצא לחוץ לארץ לזמן קצר אני שם בתיקי שני ספרים. ספר אחד משל קפקא, פרקי 'זוהר' או טקסט חסידי. איני יכול בלא ספר יהודי. אני אוהב את הקלאסיקה הרוסית וחלק מן הספרות המודרנית, אבל אל ספרי היהדות אני מחובר חיבור אינטימי. הם נחוצים לי כאוויר לנשימה.

פעם ראה אותי ישעיהו תשבי, שהיה נכנס לפרקים ל'חרמון', יושב ומעיין בספר 'ליקוטי מוהר''ן'.

הוא ניגש אלי ותמה, ''ספר קשה, מה אתה למד ממנו.''
''יחס אל העולם,'' השבתי משום מה.

''אתה אדם דתי?''

''כן'', אמרתי, ושמחתי שאמרתי.

שאלתו הישירה הרגיזה אותי, כמו חיפש בי פגם או קללה.

אני חי את היהדות על פי דרכי. אני אוהב יהודים שומרי מסורת ויש לי סיבה לאהוב אותם. בזמן המלחמה התעללו ביהודים, אבל במיוחד התעללו ביהודים שומרי מסורת, מרטו להם את הזקנים ואת הפאות, ציוו עליהם לזחול עירומים ודחפו לפיהם חזיר. מראות כאלו אין אדם שוכח.

סבי היה שומר מסורת. כשאני חושב עליו או כותב עליו, אני מוצא עצמי דבק בתנועותיו. ויש רגעים שאני יודע כי תפילה נכונה אפשרית רק כשאתה עטוף בטלית. איני מתיימר להיות שומר מצוות, אבל אי אפשר לשלול ממני את היחס שיש לי לתפילה, למצוות, למנהגים, שלא לומר לספרים, רק משום שאיני מקיים אותן במלואן.

הביא יששכר