_{איך נהפך ד"ר יאיר כספי, פסיכולוג חילוני, למנחה
 סדנאות טיפוליות ברוח היהדות ולמרצה מבוקש על
 אמונה דווקא בישיבות ובהתנחלויות? בעיקר בזכות
 ספרו "לדרוש אלוהים", שמציע לקוראים חיבור עוקף
 הלכה לאלוהים עצמו}

זה קרה לפני עשרים שנה.

כבכל מוצאי שבת התכנסו תלמידים בדירתו הצנועה של פרופ' ישעיהו ליבוביץ ברחוב
 אוסישקין בירושלים ללמוד תורה מפיו. ליאיר כספי, פסיכולוג ירושלמי שהגיע
 בעקבות המלצה של חבר, היה זה מפגש ראשון עם הכריזמה הליבוביצ'ית הידועה.

למרות הזמן הרב שחלף מאז, כספי זוכר את הערב בבהירות. "עבדי זמן עבדי עבדים
 הם. עבד אדוני, הוא לבדו חופשי", קרא ליבוביץ' בקול משירו של יהודה הלוי
 והסביר: מחפשי חופש לא ימצאו חופש. מחפשי חובה, אפשר שימצאו חופש. כספי נתפס
 להתרגשות עזה. הוא הרגיש כמי שהתגלה לו פתאום סוד גדול. כשליבוביץ' הרעים שוב
 "עבד אדוני הוא לבדו חופשי!", חש כספי איך כל השנים שבמהלכן "חיפש את עצמו" -
 שנות הטיפול הפסיכולוגי, החיפושים הרוחניים, הספרים, הסדנאות לגילוי עצמי -
 נחשפו לפתע במלוא חולשתם. באותו ערב, כשישעיהו ליבוביץ' הרעים בקולו בפעם
 השלישית "הוא לבדו חופשי" הרגיש יאיר כספי, חילוני שלא שמר עד אז על קשר עם
 אלוהים, שהוא שומע, בפעם הראשונה, את קול הגבורה.

בספרו "לדרוש אלוהים" )הוצאת "ידיעות אחרונות"( שיצא לאור לפני שנה, תיאר כספי
 כך את הרגע ההוא: "ביום ההוא הרגשתי שסוד גדול נגלה לי. סוד שאולי לא ידעתי
 שאני יודע. סוד שהיהודים שומרים כבר כמה אלפי שנים". ספרו נפתח במלותיו של
 ישעיהו ליבוביץ' שנחרתו בלבו: "'מחפשי חופש לא ימצאו חופש. מחפשי חובה אפשר
 שימצאו חופש', אלה היו הדברים ששמעתי את האיש אומר. ומכאן התחלתי להיות אדם
 אחר".


אלוהים כשיטה טיפולית

עשרים שנה חלפו. ד"ר יאיר כספי, 94, סוגר עשור כמרצה בקורס שיצר בעצמו:
 "פסיכולוגיה ביהדות". בשלוש השנים האחרונות הוא מנהל תוכנית בשם הזה במרכז
 למורשת היהדות באוניברסיטת תל אביב.

ספרו זכה להצלחה מפתיעה. 6,000-כ עותקים כבר נמכרו. מהדורה רביעית נמצאת כעת
 בהדפסה. ההזמנה שניסח בספר - לדבר עם אלוהים ישירות, בלי מתווכים - וטענתו
 שהדתיים והחרדים עסוקים יותר מדי בקיום מצווות שאבד עליהן הכלח ופחות מדי
 בחוויית קירבה ואהבה עם אלוהים, נגעה בעצב רגיש. העובדה שהמחבר, שהעז להציע
 מדריך לתיקון עצמי ולניהול דיאלוג חדש עם אלוהים הוא חילוני, מאתגרת דתיים
 במיוחד. כספי כבר הוזמן על ידי אחדים מראשי יש"ע המפד"לניקים להרצאות
 בהתנחלויות. אורי אליצור, מראשי יש"ע, עורך "נקודה", כתב ביקורת על הספר
 בעיתונו. אחרי הסתייגות צפויה מהעובדה שכספי אינו נושא בעול המצווות ומכך
 שהפך את גילוי האלוהים שלו לשיטה טיפולית, כתב אליצור: "...זהו ספר לא קל
 לעיכול ליהודי דתי... קראתי בו מרותק, ויותר מזה נרגש... בנקודות רבות בספר
 ההרגשה היתה שהוא מכוון לאמיתה של תורה ולאמיתה של אמונה, במידת עומק שלא
 פוגשים בה בבית המדרש... הספר סוחף וצפונה בו הבטחה של התחדשות וכמעט
 התגלות...".

המחלקה לתרבות תורנית ביישובו של אליצור, עפרה, הזמינה את כספי להרצות לפני
 תושבי ההתנחלות. ארגון רבנים אורתודוקסים "לקראת שליחות" )המכשיר רבנים
 לעבודה קהילתית( הזמין אותו להרצות, לקראת יום כיפור, על הכלים היהודיים
 לעשיית חשבון נפש. הישיבה הדתית-לאומית "אהבת החיים" בהתנחלות כוכב השחר
 הזמינה אותו להעביר סדנה לסגל רבני הישיבה על התמודדות עם בעיות חברתיות
 בישיבה על פי המקורות היהודיים. הוא ציפה לשמוע קריאות של 'מי שמך'? אבל הן
 לא באו. להיפך. היום הוא מרצה מבוקש בכנסים ואירועים של רבנים. הסופרלטיווים
 שבהם השתמשו אחדים מהם כשתיארו את חוויית הקריאה שלהם בספר "לדרוש אלוהים"
 הפתיעו גם אותו.

בתוכניתו האקדמית באוניברסיטה 80% מהלומדים הם חילונים, 20%-כ דתיים, מיעוטם
 חרדים. לומדים ומלמדים בה כמה רבנים. הדתיים והחרדים באים, כמובן, ממסגרות
 פתוחות יחסית. דתיים וחרדים מודרנים, שנמנים על ה"שיח הדתי החדש" ומובילים
 מהפכה בתוך העולם דתי.

זוהי תוכנית שנתית ללימודי יהדות המיועדת בעיקר לפסיכולוגים, פסיכיאטרים
 ועובדים סוציאלים. לאחרונה פתחו מסלולים לסטודנטים משאר הפקולטות ולציבור
 הרחב. היא כוללת אופציה לשנה ב' עבור מי שרוצים להיות מנחים.

המורים באים מעולמות שונים ומגוונים: חוקרי יהדות כמו ד"ר אדמיאל קוסמן, פרופ'
 מנחם פיש ופרופ' מיכל אורון; פסיכולוגים קלינים כמו אפרת נצר, יששכר עשת,
 אימי כהן ואחרים; רבנים כמו הרב יוסף יצחק ליפשיץ והרב אביגדור הנמן.

כספי לא מלמד מקורות יהודיים כמו חוקרי תלמוד או תנ"ך אחרים. הוא בא לתקן
 עולם. "לעזור לאנשים ללמוד איך לתקן את עצמם". תוכנית הלימודים אמנם כוללת
 מבואות למקרא, ספרות תלמודית, קבלה וחסידות אבל מבחינת כספי הכל נעשה דרך
 פריזמה פסיכולוגית ולצורך יעד מאוד ברור - תיקון.

לב העניין הוא התנסות אישית חווייתית תוך שימוש בדרכי תיקון האדם של המקורות
 היהודיים. כלומר, סדנה טיפולית לתיקון עצמי ברוח היהדות. הספרים ההכרחיים הם
 תנ"ך, תלמוד, ספרי קבלה וחסידות וכן ספרות ושירה עברית. אבל ספרו של כספי
 "לדרוש אלוהים" משמש מקראה, מדריך, מעין מורה נבוכים, שלאורו הלימודים
 מתנהלים.

הפסיכיאטרית עליזה רינג רוזנבאום, מנהלת מחלקת מתבגרים ב"אברבנאל", בוגרת שנה
 א' של התוכנית: "ההתנסות הקבוצתית היתה מרתקת", היא אומרת. "אני אשה חילונית,
 עם נטייה רוחנית. מצא חן בעיני הכיוון שלו, של איש חילוני ששואל 'למה הפקיעו
 מידי את אלוהים?' וקובע 'איש לא יקבע לי את אלוהים שלי'. מבחינה מקצועית, אני
 אדם קליני. והיה מעניין לגלות צורת ראייה חדשה והתייחסות לקונפליקטים של בני
 אדם במונחים של יהדות. זה חדש לי לגמרי. זאת עוד שפה, עוד דרך להגיע אל
 אנשים".

לקחת משם משהו לחיים שלך, לקליניקה שלך?

"בהחלט. לקחתי משם עוד שפה טיפולית. אם באים אנשים שזוהי שפתם, אז אני משתמשת
 במה שלמדתי אצל יאיר. ויש בכוונתי להירשם גם לשנה השנייה".

כספי איש אמיץ. יש לו טענות קשות אל עולם התרבות החילוני. הוא לא חוסך ביקורת
 מהעולם הדתי. והוא גם לא חושש לכרות את הענף שעליו הוא יושב. כמטופל
 וכפסיכולוג, הוא טוען, חווה על בשרו את אוזלת היד של הפסיכולוגיה. "המאה
 העשרים הולידה דת חדשה - הפסיכולוגיה. הדת הזאת קסמה לכולם. היא הציעה לבני
 אדם נוסחה נהדרת - סלח לעצמך. על הכל. על כל מה שעשית וחשבת. תרגיש טוב יותר.
 תיפטר מכל רגשות האשמה. אבל זאת סליחה סינתטית. אין בה עומק. אין בה חסד
 אמיתי. זה חסד שלא יודע למי להגיד תודה, ולכן הוא לעולם לא יחבר את האדם
 למקור אהבתו. עובדה - בן אדם הולך עשר שנים לטיפול ועדיין ממשיך לשנוא את
 עצמו".

מה חסר בה?

"חסר בה אלוהים".


לפני הפסיכואנליזה

במשך שנים העמיק כספי את היכרותו עם ארון הספרים היהודי. אחרי שאיתר במקורות
 כל מה שיש בו תובנה פסיכולוגית שניתן להשתמש בה לעבודה אישית חזר אל חדרו -
 חדר המטפל, הפסיכותרפיסט - ולקח ממנו מכל הבא ליד, מפרויד ואדלר, דרך
 הגשטאלט, עד לארווין יאלום. כל מה שנראה לו נכון ומתאים.

ספרו מכיל עשרות דוגמאות כאלה. הציטוט מן המקור, האינטרפרטציה הפסיכולוגית
 והצעת ה"עבודה". הנה אחת מהן: "אלפי שנים לפני הפסיכואנליזה, הציג המקרא את
 אחד מכליה העקריים: 'ישפוך שיחו'. 'תפילה לעני כי יעטוף ולפני ה' ישפוך
 שיחו'" וכספי מסביר: "ישפוך - כל מה שיש בפנים. לא יחשוב לפני שידבר. לא
 ישקול. לא יארגן. לא יסדר. לא ימיין, ידבר. שפוך הכל - את כל הבקשות וכל
 הרצונות, כולל מחשבות זרות, למי אתה נמשך, על מי אתה חולם, איזה רצון שלך
 אסור, איזה יסוד נכון יש בתשוקה הזאת, למה היא מזמינה אותך, שפוך הכל....".
 ואחר כך, הצעתו לתהליך העבודה לתיקון: "... המחשבה הכפייתית היא שער. אל
 תיאבק בה. היכנס דרכה. תן לעצמך להתאהב. דרוש יותר. דרוש הכל. את מה שחסר לך.
 קח מחשבה על אהבה אסורה. על יופי, כוח, חופש וסערה. קח אותה. תן לה לשחרר את
 יצרך. וכשהרצון נודע, הבא אותו למפגש עם החסד והמצווה. עם מה שאתה יכול,
 ומותר לך. עם תפקידך...".

הסינון בדרך אל הספר היה קפדני: רק מה שהוא 'אמת'. רק מה שיש בו אלוהים. ואיך
 יודעים? כספי אומר שידע. זה היה קל ופשוט. הוא ברר רק את מה שתאם, שהידהד
 בהרמוניה מלאה עם הקול הפנימי ההוא ששמע, ושבאותו שלב כבר קרא לו ללא היסוס
 "קולו של אלוהים". למרקחת הייחודית שרקח, תערובת של פסיכותרפיה ואלוהים, הוא
 קורא "פסיכולוגיה שאלוהים במרכזה".

הרב יוסף יצחק ליפשיץ, חרדי מבית, ראש ישיבת רבי יצחק יחיאל בגבעה הצרפתית
 בירושלים, בוגר התוכנית ומלמד בה: "בדרך כלל, כשלומדים באוניברסיטאות יהדות,
 משננים טקסטים ועוסקים במחקר. בישיבות בדרך כלל עוסקים יותר במהות, בעולם
 המושגי, אבל לא מעזים לערער על שום דבר. זה החידוש כאן ולכן הסכמתי לבוא
 וללמד".

כרב, אתה מוכן לשאול שאלות כפירה ולעודד את תלמידיך לערער?

"לא שאלות כפירה. כן, אני מעודד לשאול כל שאלה. וכן, אני רואה בשיח עם אלוקים
 דיאלוג הדדי ואיני חושב שצריך לפחד להגיד את זה. יאיר הוא איש מאמין שאינו
 שומר מצוות במובן הרגיל של המלה. בכך כמובן אנו חלוקים. איני מסכים עם החירות
 שלקח לעצמו. אבל הוא בא מארון הספרים שלי. יש אצלו הרבה אהבת אלוקים. יש אצלו
 קצת פחות יראה, ואנחנו משלבים".

אז אין לך בעיה עם כך שמדובר באדם חילוני.

"לא. הכרתי דתיים וחרדים שאין אלוקים בלבם. אני מכיר אנשים שמגדירים את עצמם
 חילונים אבל הם מאמינים גדולים. ההגדרות הישנות כבר לא תקפות. כל רב וכל איש
 חינוך בתוך העולם החרדי והדתי יודע שיש תופעה כזו, וזהו לב המאבק הפנימי
 שאנחנו מנהלים: צעירים מתפללים ומרגישים ריקנות. חשים היעדר הזדהות. משהו אבד
 להם. חסר להם. ולעתים אנחנו חסרי אונים. יאיר כספי מצא דרך לסייע לבני אדם
 למלא את החלל הזה שנוצר בלבם, באהבת אלוקים. בזה הוא כמובן לא עושה משהו חדש
 - הנביאים תמיד הוכיחו את עם ישראל על עודף טקסים ופולחנים ועל פחות מדי
 אהבה. 'למה לי רוב זבחיכם יאמר אדוני, שבעתי עלות אילים וחלב מריאים ודם פרים
 וכבשים ועתודים לא חפצתי. כי תבואו לראות את פני מי ביקש זאת מידכם רמוס
 חצרי...' )ישעיהו א', י"א(".

הרב יאיר בן שטרית, מהתנחלות כוכב השחר, ראש מדרשת "אביב" בתל אביב, בוגר
 הסדנה: "התעשרתי. השפה שהוא הביא מרתקת. כאדם דתי אני לומד ומלמד, והרבה
 פעמים חש בפער בין השפה היהודית שאני חי בה ובין המציאות, ההוויה המודרנית.
 ופה האיש עשה חיבור מאוד מעניין בין שני העולמות".

איש חילוני מלמד את הדתיים מהי אהבת אלוהים?

"ההגדרות האלה כבר עברו מן העולם. כמובן שאני מתנגד לכך שהוא החליט להכין
 לעצמו רשימת מצווות חדשה. פעם אמרתי ליאיר 'אתה כמו הרפורמים'. הוא ענה לי
 'בדיוק ההיפך. הם מצמצמים. אני מרחיב. היהדות היום, במה היא עסוקה? בכשרות,
 בנידה ובשבת. ואילו אני מציע שתהיה עבודה על אלפי דברים נוספים. על כל פסיק
 בחיים של האדם. על כל עניין'. וזה נכון. הוא צודק. הוא באמת מציע הרחבה
 אינסופית. לתרגם את זה לשפה פסיכולוגית שתעזור לבני אדם ולהביא את זה )כלומר
 את אלוקים( לתוך היום יום של האדם. זה בעיני דבר מדהים, גדול".

הרב יובל שרלו, ראש ישיבת ההסדר ע"ש זבולון המר בפתח תקווה, נחשב היום לדמות
 מרכזית בתנועה הדתית לאומית. הוא לא למד בסדנה אבל קרא את ספרו של כספי.
 "בשלב הראשון של הקריאה, ראיתי בו עוד ספר סלפסטיק בנוסח אמריקאי, כמו 'כיצד
 להיות מבקש שמים בשמונה צעדים'", הוא אומר, "בקריאה שנייה מצאתי בו את שאהבה
 נפשי - את הרעננות וההתחדשות שבחיפוש אלוקים, את הבידוד האמיתי של עבודה זרה,
 את חזון ההתגלות והחיות שבקשר שבין אדם לאלוקים, את החתירה לאמת וההימנעות
 מזיוף פנימי. הרבה למדתי ממנו והרבה אטול ממנו, ואני מודה למחבר על עולם
 שהעצים בי. בשלב השלישי, שלב הסיכומים והטיעונים, ספר זה לא יהיה ספרי האישי,
 אף שאקח ממנו דברים, וזאת בשל שתי סיבות: ראשונה, שבסופו של דבר זהו כן ספר
 של 'עבודה זרה' - למרות המלחמה נגדה המחלחלת בו - עבודה זרה של אדם הצר לו את
 אלוקים ברוחו, מסרב למעשה לקבל את המצוות שבין אדם למקום, שאינן חלק מתפיסת
 עולמו. סיבה שנייה: ייעודה של הדת היהודית הוא להקים 'ממלכת כהנים וגוי
 קדוש'. זהו ספר אינדווידואלי אליטיסטי שאינו פונה להקמת ציבור. חלק מהותי
 מהביקורת שיש בו על 'ההלכה הקפואה' נובע מאופיה של ההלכה, שהיא פונה לציבור
 כולו, על כל רבדיו, ובשל כך היא יותר אחידה, קבועה ויציבה מאשר דמות האמונה
 המצטיירת בספר. זוהי אחת הבשורות של ההלכה החסרה כל כך בספר".

ושוב השקר הזה

איך זה עובד? כל מי שהתנסה בטיפול קבוצתי או בסדנאות להעלאת מודעות מכיר את
 זה. באים, לומדים שפה, מתחילים לדבר אותה. מנסים לאמץ את העקרונות וליישם
 אותם בחיי היומיום. במפגש השבועי כל אחד מעלה משהו שמטריד אותו, מנסה להחיל
 עליו את השפה החדשה שלמד. "עושה עבודה" עם עצמו. בשפה של הפסיכותרפיה יוצאים
 ל"מסע" ומגלים את "האני האמיתי". האדם "מתחבר לעצמו". "תחושת הקיום" שלו תהיה
 אחרת בסיום המסע.

במעגלי צמיחה רוחנית עובדים עם דמיון מודרך ועם לשון מטפורית: "לקלף שכבות",
 "לגלות את הילד הפנימי", "להתחבר לשמחה. לאהבה".

אצל יאיר כספי מדברים בשפת המקורות היהודיים. בוחרים עניין שמציק ועושים עליו
 "תרגיל". זה עובד ככה: אחרי בחירת הנושא, התלמיד מברר עם עצמו מה הוא הרצון
 שלו בעניין הזה. אחרי הרצון צריך לחשוף את היצר הרע שמתחבר אליו. ואז לשאול -
 מהו השקר שאני מספר לעצמי בעניין הזה וגם מהי האמת לגביו. אז מגיע תור החסד -
 מה מותר לי, ממה אני פטור? או - מה אני מקבל כאן שעליו אני רוצה להגיד תודה
 לאלוהים? אחריו שלב קשה יותר: מהו החטא שלי - איזה ממעשי מעיד על כך שאני
 משתמט מאחריותי המוסרית למישהו או למשהו וגם, איפה אני לוקח יותר ממה שאני
 נדרש, אחריות שהיא בכלל לא שלי, כי גם זה חטא. ועל החטא שחטאתי, מהו העונש
 שלי? מכיוון שבבסיס התפיסה של כספי, כולנו - חילונים, דתיים וחרדים כאחד -
 עובדים אלילים כאלה ואחרים, על התלמיד לזהות ולאתר מהי עבודת האלילים שלו,
 ומה הוא מקריב לאל השקר הזה.

ניסיון - באילו קשיים או יסורים אני נדרש לעמוד פה? מהי טענתי אל אלוהים?
 התגלות - איזו תובנה מפתיעה חדשה קיבלתי? במה ידעתי אלוהים בעבודה הזאת? חזון
 - מהו חזון אמת שצריך להנחות אותי? מהו חזון שקר? מהי המצווה שלי - מה מוטל
 עלי לעשות, על מה אני מצוווה מכל הסיפור הזה? ומה יהיה שכרי? מהי תפילתי
 לאלוהים? זה הפורמט. זאת השפה. וזאת שיטת העבודה.


המבחן של א'

א' תלמידה של כספי, בת 93, עוסקת בחינוך, אם לארבעה, העלתה בקורס נושא שמטריד
 אותה. ז', המטפלת של ילדיה זה שנתיים הודיעה שהיא עוזבת בפתאומיות. הרקע: היא
 יודעת שהמשפחה עומדת לנסוע בקרוב לשליחות בחו"ל, וחששה לצאת קירחת מכל
 הכיוונים. הזדמנה לה הצעת עבודה טובה. א' התכוונה להיות לארג'ית עם המטפלת
 המסורה ולתת לה שתי משכורות כפיצוי על כך שהם עוזבים את הארץ. עכשיו, כשהיא
 הקדימה והתפטרה היא מתלבטת מה לעשות. לפי החוק, אינה מחויבת עוד לפיצויים. א'
 פסעה בנתיב המסומן של התרגיל וכך כתבה: "רצון: שיהיה למטפלת טוב. לתגמל אותה,
 גם אם זה מעבר לחוק היבש. לתת לה 'פוש' לחיים שלה שממילא קשים; יצר הרע - לא
 לתת לה; שקר ואמת - שקר שאני כל כך טובה באופן מיוחד. האמת היא שיש חוקים
 ברורים לגבי עובד שעוזב בשלב כזה ואני 'פשוט' צריכה לתת לה לפי החוק ולא
 לעשות מעצמי איזה מעבידה מיוחדת וצדקנית. ועוד: שקר שהכסף שהתכוונתי לתת לה
 יעשה איזה שינוי דרמטי בעולמה. זה אולי יעזור ויהיה לה טוב, אבל האמת היא
 שהוא ייבלע בתוך הבור הגדול של מה שהיא באמת צריכה כדי להזדקן פה בכבוד; החסד
 - תודה לך שנתת לי את ז'. תודה לך שנתת לי את היכולת הכלכלית להיעזר בה. מותר
 לי לתת לה את מה שמגיע לה בדיוק לפי החוק; חטא ועונש - חטא לעשות מעצמי איזה
 צדיקה גדולה. חטא להמציא בעצמי חוקים סוציאליים; העונש - עיוות של המציאות
 האמיתית. היבריס שאינו מוצדק בכלל. העונש כלפי ז' - אולי אני בסוף בטעות אתן
 לה בכלל פחות מדי. האליל - א' ה'סופר צדקת'. האושר - לתת ולהרגיש את עצמי
 גדולה, חסודה ואצילת נפש; הסבל - לתת סתם, לפי החוק, כי כך צריך ולוותר על
 התייפייפות הנפש ועל ראיית עצמי כמשהו מיוחד; הקורבן - הקורבן זה ז' )וכל מי
 שעבדו אצלי לפניה( כי מעולם לא עשיתי בירור פשוט של מה מגיע להם לפי החוק.
 יכול להיות שאני חושבת שהתנהגתי ממש מקסים ובעצם כלל לא כיסיתי את מה שצריך
 לפי החוק; הניסיון - להיפרד מהאליל של א' ה'סופר מיוחדת', זה פשוט ללכת לפי
 החוק. אפשר לתת צ'ופרים קטנים, להוסיף בונוס אבל אז ה'גדולה' שלי תהיה בגובה
 הבונוס )שזה לא דבר גדול(. הפרידה מהאליל הזה תיתן לי דרך אמצע של איזון;
 התגלות - ההתגלות היתה בסעיף השקר. ברגע שראיתי את השקר פתאום הכל התבהר
 לגמרי; המצווה - להתקשר ביום ראשון למרכז לזכויות עובדים לברר מה בדיוק מגיע
 לז' ולפעול בהתאם )עם תיקונים קטנים, אם יתחשק לי(; החזון - להגיע להליכה
 בדרך האיזון. בחזוני אני נפרדת מהעול המעיק של אליל א' הנפלאה ואני פשוט א'
 רגילה, אזרחית שומרת חוק שמקפידה על זכויות של העובדים עבורה לא בגלל שהיא
 עילוי אלא בגלל שכך צריך. תפילה - זו תפילת תודה. תודה שהראית לי את הדרך
 בעניין הזה. הכל נפתח והתבהר. תודה שהיית אתי בעניין הזה כרגע".


הנושאים יכולים להיות כאלה שעומדים ברומו של עולם וגם פרוזאיים ויומיומיים
 ביותר. כספי מעדיף את הסוג השני. זאת, הוא אומר, דרכה של היהדות. להתעכב
 ולעבוד על הדברים הקטנים. זוהי שפת המקורות. פסיק עוד פסיק ועוד פסיק. לעשות
 מעשה קטן, לא גדול. לא יומרני. העולם לפי יאיר כספי לא נחלק בין דתיים
 לחילונים כי אם בין אלה שיש להם אלוהי אמת ובין אלה שלא. בין אלה שמכירים בכך
 שהם עובדי אלילים ושמתאמצים להיפרד מהם, ובין אלה שלא. בעצם, כולנו - חרדים,
 דתיים וחילונים - עובדי אלילים במידה כזאת או אחרת, ולכל אחד מאיתנו יש הרבה
 אלילים לשרת. כספי מדבר בין היתר על עובדי אל הנורמה, שמוכרחים להיות כמו
 כולם; עובדי אל המשפחה המשוכנעים שאחדות המשפחה היא סוד האושר היחיד; עובדי
 הילדים, המאמינים שרק צאציהם יביאו להם את האושר המיוחל; עובדי ההורים, עובדי
 הלאום, עובדי עם ישראל, עובדי ארץ ישראל; עובדי ההלכה המוכנים להקריב את
 ההווה למען שמירת העבר; והעבדים הנפוצים ביותר: עובדי האושר, עובדי המצוינות,
 עובדי האהבה, עובדי הנעורים ועובדי היופי; עובדי אל הרוחניות, שרוצים לשמור
 לעצמם את כל האלים האחרים - עובדים את הקריירה, הקניות, האושר או האהבה - אבל
 יום אחד בשבוע מבקשים לקנות לעצמם קצת רוחניות, שתיצור את האשליה שהם מעבר
 לעבודת כל הדברים האחרים. "אם במילא עובדים אל", אומר כספי, "למה ללכת על
 חקויים עלובים?".

כשהעולם התנפץ

מה גורם לאדם חילוני, פסיכולוג, יאפי ירושלמי מצוי, לכתוב ספר כזה, לייסד
 תוכנית כזאת ובכלל, לקום ולחפש אלוהים? כספי לא שש לדבר על חייו האישיים. הוא
 נשוי לבקי, אב לשלושה ילדים, מתגורר בשכונת בקעה בירושלים, מרצה ומטפל קליני.
 את הדוקטורט שלו בנושא "אקלקטיות בפסיכותרפיה" עשה ב"ישיבה יוניברסיטי" בניו
 יורק. בכל זאת, בעמוד הראשון בספרו הוא רומז: "הייתי עסוק בחיפוש אחר תורה
 שתסביר לי את עצמי. שנים לפני כן, בילדותי, התנפץ עולמי ומאז ניסיתי לשוב
 ולבנותו. חיפשתי יסוד שאפשר להישען עליו. שיטה שתסדר. תסביר. תגיד לי את
 מקומי".

כשהוא נשאל על אותה התנפצות הוא מתקשה להשיב. ולבסוף אומר: "נסיבות החיים שלי
 היו כאלה שבגיל 27 נאלצתי להגיע להכרעה שאני מפטר את בני משפחתי מלהיות
 המשפחה שלי. כשהייתי בן תשע הורי התגרשו ואני הופקרתי על ידי אבי ונשארתי
 לחיות עם אם שהיתה חולת נפש. עברתי חמש שנים של התעללות קשה. בגיל 14 עזבתי
 את הבית ועברתי לפנימיית הדסים. אבל חלפו עוד שנים רבות עד שהתחלתי להשתקם
 נפשית משנות הילדות הקשות".


הכאב והסבל הובילו אותו אל מסע חיפוש עצמי. אחרי שנים של טיפול שבמהלכן הפך
 בעצמו למטפל ואחרי אינספור חוויות גילוי עצמי, חש שהוא חוזר אל נקודת המוצא.
 אבוד. מבולבל. לא מרוצה מעצמו. לא שמח. כשהתחיל את מסעו לעבר ארון הספרים
 היהודי, הבלבול רק גבר. "שהיתי במחיצת תלמידי חכמים שמכירים בקיומן של כוונה
 ותוכנית בעולם, שמהן אפשר לגזור ייעוד אישי ולאומי. בדיוק מה שחיפשתי. אבל הם
 באו אלי עם רשימת חובות )מצווות ההלכה( שסתרה את הרמזים שהיו לי על רצונו של
 אדון עולם ממני, בזמן הזה" הוא כותב בספר. מצד שני, היתה לו בעיה גם עם המגרש
 הביתי. "החברה החילונית שבה חייתי הרשתה לי לפרש לבדי את משמעות קיומי, עודדה
 אותי לצאת לדרך עצמאית, לחוות, לגלות את מה שנועד לי, אך העמידה תנאי לחופש
 שהיא מציעה: ויתור על אלוהים. ויתור על כוונה, וחובה הניתנת לגילוי, שבלעדיהם
 אין שום משמעות למסעי. החופש הגמור שהובטח לי, ככלא לי".

אחרי המפגש עם ישעיהו ליבוביץ', הוא אומר, הפך לאדם אחר. וזה לא שליבוביץ'
 הוכיח לו שיש אלוהים. ולא שהוא הבין לפתע מה זה אלוהים. אלא - הוא גילה שתמיד
 היה לו אלוהים, רק שהוא לא ידע. הוא קלט שכל מיני דברים אחרים שהוא קרא להם
 בשמות אחרים היו אלוהים והוא לא ידע.

שלב החשיפה היה לא קל. לפני עשר שנים לא התאפק וחשף את הגילוי שלו לפני קבוצת
 קולגות. היתה זו קבוצת פסיכולוגים ופסיכיאטרים שנפגשה על בסיס קבוע לשיתוף
 מקצועי ומשוב הדדי. כספי הציג את תוכניתו ואמר בפעם הראשונה 'פסיכולוגיה
 שאלוהים במרכזה'. הגבות הורמו בתמיהה. היו גם כאלה שהתעצבנו כששמעו אותו מדבר
 על מקורות יהודיים ושפתם, וטענו שזה בזבוז זמן. אחרי עוד שניים שלושה מפגשים
 הוא הבין שאין לו יותר מה לעשות שם ועזב את הקבוצה.

בתחילת שנות 90-ה הוא היה שותף להקמתן של כמה עשרות קבוצות ללימוד יהדות בארץ,
 ממובילי מגמת ה"חזרה לארון הספרים", קבוצות שלומדות יחד גם היום. כשהחל ללמד
 באוניברסיטת תל אביב, הוא מספר, סטודנטים חילונים נכנסו איתו ל"מלחמת עולם".
 חשבו שהוא בא להחזיר אותם בתשובה. התלוננו עליו. נכנסו לפאניקה ש"הנה, הדוסים
 השתלטו על אוניברסיטת תל אביב".

את חלקם הצליח להרגיע. הוכיח להם שאין לו עניין בהטפה דתית ובטח שלא בכפייה
 דתית. שהוא מדבר על משהו אחר. ברמה אחרת. שהוא בסך הכל מציע שיטת עבודה
 לתיקון עצמי ברוח היהדות. הוא לא נוגע בכלל בפוליטיקה הדתית ישראלית. חלק
 השתכנעו ונשארו. חלק הסתלקו. היום, כספי אומר, זה כבר אחרת. מי שבא כבר שמע
 על מה מדובר. קרא את הספר. נחשף לדעותיו. בא כי המלה אלוהים עושה לו משהו.
 הוא לא חושב בכלל על חזרה בתשובה, אבל הוא רוצה לבוא ולשמוע, כי הוא מחפש
 דרך. גם הפסיכולוגים שבאים הם מזן מסוים - אלה שמסוגלים להכיר במגבלות
 הפסיכולוגיה. שלא מתמוטטים ממתיחת ביקורת על הגישה המקצועית שלהם. מעוניינים
 לחקור את חולשותיה. מבקשים להעשיר ולעמיק אותה. מבקשי דרך.


תרגיל מאת יאיר כספי

שאלתי את כספי אם הוא מוכן להכין לצורך הכתבה "תרגיל" על פי שיטתו. תרגיל
 שיעסוק בתחושות ובמחשבות שיש לו סביב ההחלטה לשתף פעולה עם הכתבה הזאת. הוא
 הסכים. והנה התוצאה:


"תרגיל מאת יאיר כספי. הנושא - כתבת המוסף ביקשה לכתוב לה תרגיל בכלי העבודה
 הפסיכולוגיים של המקורות היהודיים שיעסוק בהתמודדות ובהתלבטויותי לגבי הכתבה
 הזו; רצון - לרצות את הכתבת ואת הקוראים בקטע מרגש ומדהים שיותיר אותם
 מתפעלים; יצר רע - לשלוח את הכתבת ואת הקוראים לכתוב סדרה של עבודות
 המתמודדות עם שאלות היסוד של המקורות היהודיים כדי שיבינו סוף סוף על מה אני
 מדבר; יסוד נכון ביצר הרע - בלי לעשות עבודה כזאת בעצמו, בהתמדה ולאורך זמן,
 אף אחד ממילא לא יבין הרבה מהרעיונות שמופרחים פה; שקר - שאפשר לכתוב עובדה
 אמיתית כשיודעים מראש שתפקידה לשמש דוגמה בעיתון. זה מה שקוראים אצלנו 'שלא
 לשמה'; אמת - אי אפשר לדעת אלוהים כאשר מנסים להרשים מישהו. יש סיכוי לגלות
 דבר מה חשוב בעבודה כזו רק אם עובדים אצל מעסיק אחד בלבד )אלוהים(; חסד -
 הרשות נתונה בידי לאכזב את הכתבת, להסתכן באפשרות שהיא וקוראיה יאהבו אותי
 פחות; הודיה - תודה שיש מי שרואה את מעשי כראויים מספיק לכתוב עליהם בעיתון.
 תודה על שנתת לי כתבת שהנושא קרוב ללבה; חטא - לדרוש אלוהים כדי לרגש, להרשים
 או להדגים; עונש - אלוהים לא יהיה כאן. וגם הקוראים לא יהיו כאן. כי לא יהיה
 פה כלום; עבודת אלילים - עבודת הפרסום. עובדי הפרסום מאמינים שסוד אושרם הוא
 הפרסום הכי מרשים. הם מוכנים להקריב למענו כל מה שמבקשים; ניסיון - לקבל כתבה
 יותר צנועה, פחות אפקטיווית; מצווה - להודיע לכתבת הנכבדה שאני לא דורש
 אלוהים לפי הזמנה; שכר - חירות מן השעבוד לפרסום". *