היעדר התקשרות אמהית וטיפול
חנוך ירושלמי | 30/1/2013 | הרשמו כמנויים
שנים רבות הבשילה החברה האנושית מבחינה תרבותית עד שנעשתה מוכנה להכיר בתופעה של מיניות התינוק ושל מקומה החשוב של מיניות בעיצוב תפיסותיו ופעולותיו של האדם. היה על פרויד להאבק רבות כדי להנחיל לתרבות את מה שכולנו מכירים בו היום ויודעים: מיניות האדם, על צורותיה השונות היא מאבני הבניין של אישיותנו וקשרינו עם הזולת. בצורה דומה היה על התרבות המערבית להבשיל כדי להכיר בתפוצה מעוררת הפלצות של תופעת גילוי העריות וההתעללות המינית בחברה האנושית, מעבר לשכבות חברתיות-כלכליות ולהשתייכות לקבוצה אתנית זו או אחרת. תופעות של פגיעה והתעללות מינית קבלו הכרה משהרשינו לעצמנו להודות בשכיחותן ובמידת הנזק שהן גורמות להתפתחות לילדים רבים ועד כמה הן חבויות בזכרונם ובחיי הנפש של אנשים בוגרים שסבלו מהן.
תופעה אחרת שקבלה תשומת לב רבה בעשורים האחרונים ונחקרה על ידי קלינאים וחוקרים אקדמיים רבים היא תופעת הדכאון שלאחר לידה. היכן היתה תופעה חשובה ומטרידה זו לפני שנכנסה למוקד תשומת הלב הציבורית והמקצועית? היא היתה שם תמיד, אך לא רצינו להבחין בה ובשכיחותה הרבה. לא רצינו להאמין עד כמה סובלות נשים רבות מתופעות נפשיות שגורמות לחוויית האמהות שלהן להפוך ולהיות קשה ומעיקה ביותר, בניגוד למיתוסים חברתיים-תרבותיים שהללו את הקשר המבורך הביולוגי-נפשי הבסיסי כל כך של אמהות לילדיהן. משהובנה התופעה של דכאון זה נערכו מחקרים רבים ואנשי מקצועות טיפוליים החלו להקדיש לה את מיטב מאמציהם הקליניים והתיאורטיים.
שתי תופעות אנושיות מטרידות ונרחבות אלו השפיעו בצורה עמוקה על קלינאים שמתמודדים עם שאלות טיפוליות ושמחפשים הסבר למצוקות תוך אישיות וקשריות של מטופלים. הן מופיעות היום פעמים רבות כהשערה מיידית ומרכזית לסיבת המצוקות של המטופל ונחקרות היטב בטיפול. כך למשל, מעלים קלינאים בדעתם מיד אפשרות שהמטופל שמבטא חוסר אונים ויאוש לגבי חייו גדל אולי בתנאים של דכאון לאחר לידה של אמו, או שמטופל שמפגין דיסוציאציות בחוויית העצמי שלו סבל מפגיעה מינית בילדותו.
לעומת תופעות אלו שהתקבלו כנכס צאן ברזל של התיאוריות הקליניות ושזוכים לתשומת לבו של איש המקצוע המטפל, קיימת תופעה שנחקרה והוכחה במחקרים רבים - העדר התקשרות של אם לילדה, או התקשרות חסרה ובעייתית. אולם, לעומת שתי התופעות שתוארו לעיל, תופעה חמורה ושכיחה זו אינה תופסת את מלוא תשומת הלב של קלינאים והם אינם שוקלים את קיומה בצורה מיידית או טבעית בהתמודדויותיהם הטיפוליות. משנתקלים קלינאים בתופעות בעייתיות אצל מטופליהם כמו ניכור, תלישות, מאמצים בלתי פוסקים ועקרים להתקשר אל אנשים בסביבה, עולים בדעתם סיבות שונות, אך לעתים רחוקות נשקלת האפשרות שמקורם של קשיי המטופל הוא בהיעדר התקשרות מצד ההורה המטפל. יתכן והסיבה לכך נעוצה בעוצמתו של המיתוס הכמעט אוניברסלי, שעדיין נוכח בתרבותנו, על כוחה וראשוניותה של האמהות וקלינאים נרתעים אפילו להעלות בדעת את היפוכו. יתכן שאינם מרשים לעצמם להטיל ספק בקיומה הממשי של האם בחייו הרגשיים של המטופל ובייצוגי האובייקט שלו, כי תפיסה כזו סותרת את הערכים התרבותיים שכולנו גדלנו עליהם. הם פשוט אינם רואים אפשרות זו כסבירה ביותר מבין האפשרויות לקשייו של המטופל.
במונח חוסר התקשרות של אמהות לצאצאיהן אני מבקש לפרט כי המדובר הוא בהיעדר התקשרות מצדה של האם או של ההורה המטפל אל תינוקו, גם אם חוסר התקשרות זה מוסווה כסוג אחר של קושי בין אישי, כגון קושי להזדהות עם התפקיד האמהי, חרדה מתלותיות, היבלעות ועוד. כלומר: אני מניח שבחלק ניכר מאותם מקרים שנראים כמו אחד מקשיים אלו שהוזכרו כאן, מה שמסתתר באמת הוא היעדר התקשרות של האם לילדה. חשוב לי גם להבהיר שאינני מתכוון לחוסר התקשרות של אמהות לילדיהן על רקע של חוסר בשלות נפשית לשאת בתפקיד ההורי, כמו במקרים של נשים עם הפרעות אישיות או הפרעות חמורות אחרות. במקרים אלו אין דרך לברוח מהאמת המרה שבה לא נוצרה התקשרות או כמעט שלא נוצרה התקשרות בין האם לתינוקה. אני מכוון את דברי לניתוק רגשי שמוביל לחוסר התקשרות מוחלט או חלקי של האם או ההורה המטפל, המתפקד ופועל לכאורה בתחום הנורמלי והסביר כלפי הילד שבטיפולו. במקרים אלה המדובר הוא בתופעה שמוסווית היטב ואינה גלויה לעינם של אנשים קרובים לאותו הורה מטפל ואינה נלקחת בחשבון בידי הקלינאי שמטפל בילד או הילדה של אותו הורה.
התיאוריה הפסיכואנליטית הולידה את המושג התקשרות (attachment) החשוב כל כך, שהפך להיות מוקד של מחקרים בפסיכולוגיה התפתחותית וקלינית. מושג זה הוכיח אינסוף פעמים את חשיבותו בעיצוב תפיסותיו הבין אישיות ומבנהו נפשי של כל אדם והשפיע על תיאוריות פסיכולוגיות שמסבירות התנהגות ומניעים אנושיים. מושג זה שייך לגישה תיאורטית התפתחותית, שפותחה בידי הפסיכואנליטיקן ג'ון בולבי והטוענת כי בנפש הילד הרך טבוע צורך קמאי ואוניברסלי להתקשרות עם דמות מטפלת מגוננת. בולבי וממשיכיו טוענים שקשיים מתפתחים באישיותו ובדפוסי פעולתו והתקשרותו של הילד הגדל בתגובה לעמדתה הרגשית של הדמות המטפלת: כשהיא לעתים אמפתית וחמה ולעתים אמביוולנטית, או כאשר היא קרה ומתעלמת וגם כשמתקיימים מקרים קיצוניים בהם היא מתעללת ומזניחה. תיאוריה זו מסבירה שאם קרה ומתעלמת גורמת לילד להאמין שאין עבורו הגנה בעולם והוא ימעט בהמשך התפתחותו להפעיל את מערכת ההתקשרות שלו כלפי אחרים משמעותיים כי אינו סומך על אף אדם בעולם.
אני מבקש להסביר, שלמרות עיגונה העמוק של התיאוריה במחקר האמפירי ולמרות ההגיון הרב שלה היא לא הצליחה לגרום לקלינאים לשקול במקרים רבים את היעדר התקשרות האם כסיבה המרכזית לקשייו של המטופל. יש בכך דבר מצער ביותר שכן התופעה של היעדר התקשרות הורית שכיחה ביותר להערכתי ומשפיעה על התפתחותם של ילדים, שאינם יודעים לשיים את הדבר ממנו הם סובלים ושגדלים עם תחושת פגימות וחוויה עצמית של חוסר מותאמות אישית, חוסר אמפתיה או רדיפה אחר דברים שאינם יודעים להגדירם ממש. בגלל מה שנראה כעיוות של ערכים אנושיים-תרבותיים מתקשות אמהות להעלות בדעתן אפשרות שהן מנותקות באופן תשתיתי מהילד או הילדה שהביאו לאוויר העולם. באותה מידה מתקשים אנשי מקצוע טיפולי להעלות בדעתם ולברר סוגיות כאלו אצל אלו שבהן הם מטפלים ובוחנים סוגיות של קשר אם-ילד תוך הנחת יסוד מוטעית שאכן קיים קשר כזה, אך למרבה הצער השתבש מסיבות כאלה או אחרות (דכאון, תלותיות ועוד).
חוסר התמקדותם של קלינאים בתופעה זו וחוסר האמונה שלהם בהיקפה ושכיחותה מחזקת את מה שילדים רבים שגדלו במדבר רגשי כזה יתקשו ממילא: לאתר את מקור הבעיה האמיתית והכואבת שממנה הם סובלים, היעדר התקשרות אמהית ראשונית. ילד לאם שהתנתקה ממנו באופן רגשי ועמוק מתקשה פעמים רבות להצביע על המקור לרגשות של ניכור עצמי, זרות, נפילה למצבי רוח בצורה בלתי מוסברת ובעייתיות ביצירת קשרים עם אחרים ובעיקר בהתקשרותו עם ילדיו שלו לכשיוולדו. ילד כזה ירגיש כל חייו כמיהה בלתי מוסברת לכאורה לדמות הורית שתעטוף אותו ותערסל אותו, גם אם כמיהה זו אינה מקבלת מענה והאכזבה נכונה בכל רגע מחדש.
תופעה זו של חוסר התקשרות נראית פעמים לא מעטות בין אמהות ובין אחת מבנותיהן. כלומר: לא היעדר התקשרות בין האם לכל ילדיה אלא עם אחד מהם וליתר דיוק עם אחת מהם. דווקא קיומם של ילדים אחרים בבית מאפשר למצב זה של היעדר התקשרות בין האם לאחת לילדיה להתקיים ללא בולטות וללא התייחסות מיוחדת. דווקא האפשרות שקיימת בידיה של האם להשקיע את אהבתה ומשאביה הנפשיים בילדים אחרים עלולה להסתיר את חוסר ההתקשרות שלה עם אחד מילדיה. דווקא הרגשת ה"נורמליות" של אם כזו, הרגשה שיש "תקלה" רק עם אחד מילדיה, תאפשר לה להזניח את העבודה המאומצת לעתים שעליה לעשות כדי ליצור התקשרות חדשה או לבנות סוג אחר של קשרים עם אותו ילד או ילדה שנותרו מחוץ למעגל האהבה האמהי.
אחד התנאים לקיומה של התופעה כפי שאני מזהה אותה הוא שילוב של פעולות ותגובות ספונטניות של אם שמתנתקת בתקופה קריטית מילדה המתפתח, יחד עם החלטות מוסריות מודעות או מודעות בחלקן שהיא מחליטה. כוונתי באמירה זו היא שבשל ההשפעה הניכרת והמוכחת של הזנחה הורית ושל התנתקות רגשית שכל אדם בן תרבותנו יודע היטב מעורבת למעשה החלטה מוסרית או סדרת החלטות כאלו מצד אותה אם, שחווה ניתוק וחוסר התקשרות שלה מילדה ואינה פועלת כדי לתקן ולעשות כל שביכולתה למנוע ניתוק זה. ההחלטה להמשיך בחיים הרגילים, במשימות האישיות והמשפחתיות ולא להיאבק כדי לתקן את חוסר ההתקשרות, כדי להעלות את הקשר לפסים תקינים, היא החלטה שיש לה היבט מוסרי ברור בשל החובה של ההורה כלפי ילדו שהיא חובה בסיסית. התיקון הנדרש איננו מס שפתיים, מעשה בודד זה או אחר או מחווה כלפי הילדה או הילדה, אלא מאמץ גדול לתקן את המעוות ולהתחבר בצורות אחרות ובאופנים שונים עם הילד. אם שאינה נלחמת להתחבר או ליצור התקשרות גם כשהיא יודעת שאין במגע עם הילד ובקשר אתו שום שמחה או התרגשות עבורה, לוקחת החלטה מוסרית מסוימת: היא משאירה את הדברים כמות שהם, ובוחרת שלא לתקן. דווקא משום החומרה שיש במעשה מוסרי כזה מתקשים קלינאים "להאשים" הורים בהיעדר התקשרות ובחוסר מאמצים לתקן או לשנות מצב זה.
התקשרות עם ילדים היא עבודה נפשית ומאמץ מתמשך של ניהול משא ומתן מתמשך עם הילד על צרכיו, של וויתורים ותביעות הדדיות. היא מאמץ שדורש וויתור על ה"לבד" האישי שנקנה לעתים בעמל רב, והיא לעתים מסירות ללא תמורה ברורה מצד ההורה. כמובן שהיא תמיד גם נושאת עמה ברכה רבה, אהבת ילד וחיבור רגשי שממשיך לכל החיים מרגע הינקות ואילך, אך ההתקשרות אל הילד אינה באה ממקום של כדאיות אלא ממקום של צורך נפשי רב לעתים, ולעתים מתוך חובה מוסרית שמשתלבת ונעשית ארוגה גם בצורך נפשי גדל והולך להיות מחובר אל הילד.
